עד שהייתי מסוגלת לעשות את זה. לקח לי זמן.
והמון המון שיכנועים.
ואז ביום אחד גזרתי את כולם (הם היו כאלה-קשורים, שאי אפשר להוריד) בדמעות
לרווחת כולם.
היום אני לא מבינה איך יכלתי להיות עם החוטים המגעילים האלה על הידיים
גיברת פלסף.טופי תותועד היום הצמידים האלה שמורים לי
גיברת פלסף.
ואינלי הרבה. ישלי נבחרים מאוד מאוד מאוד.
אבלל..
זה מגניב שזה דברים שאיתי בכל מקום.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
