אם זו המציאות, תלמדי שלא על כל שאלה את חייבת לענות. כי זו זכותך המלאה!

ואם שואלים, ואת עונה, אז תעני בלי להתבייש.. "אלה החיים שבחרתי, ואין לכם שום זכות להתעניין בנושא" 

אני חושבת שתסתמי להם את הפיות. 

לפעמים בחיים האלה צריכים להיות אסרטיבים כדי להמשיך לחיות חיים רגועים. 

לפעמים כל הנחמדות שבך יכולה להתעלל בך למשך חייך וחבל. 

פעם אחת עונה להם כמו שצריך, אח"כ יעזבו אותך. 

מקווה שתצלחי עם זה.

אבל, לדעתי, אם את תהיי משוכנעת שזה באמת לא עניינם (ומה פתאום שיהיה?.. מגוחך) - אז זה יירגע עם הזמן, וגם פחות יציק לך.

את לא צריכה "להתייעץ", לא צריכה "להודיע", "להסביר", "להצטדק" (??...), "להילחץ"...

פשוט לומר: תודה. זה ענין אישי שלנו, מבקשת להפסיק לשוחח על כך.

ינסו להמשיך, תלכי קצת הצידה...

תוך זמן קצר - יש סיכוי שייפסק לגמרי. יבינו שזה פשוט לא עניינם מבחינתכם באמת. ללא כל קשר ליחס המשפחתי הנעים.

- אין כבר משהו שהוא לא נחלת הכלל ואת יודעת את זה בטח יותר טוב ממני....)

תסתכלי על זה כעל דיון נורמטיבי ושיחה נורמטיבית בציבור החילוני.

מבחינתך תשתדלי שהדברים יכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשניה.

בכל מקרה את יכולה להגיד שאת מעדיפה לא לדבר על זה עם חיוך ובצורה נחמדה.

אם את רוצה אפשר לנסות להעביר נושא- כדאי לחשוב על נושאים "קרובים" מראש. הבעיה שזה לא מונע משיחה כזו במפגש הבא.

אני הייתי הולכת על האופציה הראשונה ובעיקר שילוב.

מייעצת לך ברוח דברים שלמדתי בימים האחרונים מאישה חכמה, בנושא קרוב:

כשעולות הערות כאלה - תיעלמי. אל תהיי עוד חלק מהשיחה.

או שתלכי לחדר כי נזכרת שאת צריכה לגהץ כמה חולצות, או שתישעני אחורה ותתנמנמי, או שפיזית תישארי באותו מקום - אבל בעצם לא תהיי שם, לא תקשיבי, לא תקלטי את האמירות האלה. כמו שלא שמים לב כשזבוב מזמזם בחדר.

את יכולה לא להגיב בכלל, או להגיב באיזה המהום סתמי "נראה", "תודה", משהו מעורפל ולא מחייב שתחזרי עליו עשרים פעם, בכל פעם שיצפו לתשובתך.

צאי מתוך הנחה שהקרובים שלך יישארו בעמדותיהם, ושום דבר שתעשי או תגידי לא ישנה את זה - לכן אין סיבה להתאמץ.

לכן במקום להתמקד כלפי חוץ, אליהם - נסי שהמיקוד שלך יהיה כלפי פנים. נסי להיות כמה שיותר עם עצמך.

דיבורים כמו אלה שאת מצטטת - הם סוג של מתקפה. כשאת רואה אדם שנתון למתקפה, את מתייצבת לעזרתו. אז תתייצבי לעזרת עצמך. תהיי קשובה לעצמך. נסי לחשוב: מה אני מרגישה עכשיו? מה שאומרים לידי כואב לי? איפה זה כואב? כמו גוש בגרון? כמו דקירה בבטן? נסי לאבחן לעצמך את התחושות שלך. כמה שיותר בפירוט יותר טוב.

ובנוסף: תדמייני שאת הילדה שלך, ודברי לעצמך ברכות כמו שהיית מדברת אליה כשהייתה מרגישה מותקפת: אוי, מסכנה שלי, זה לא נעים. דמייני שאת מקבלת חיבוק אוהב.

והקרובים? או שהם בכלל לא ישימו לב ש"את לא שם", כי הם מרוכזים במה שיש להם להגיד, או שישימו לב וישאלו אותך מה קורה, אז תגידי שאת לא מרגישה כל כך טוב. את באמת לא מרגישה טוב כשמדברים אלייך בחוסר כבוד!

מותר לך לעשות את זה פעם אחר פעם אחר פעם. אין לך שום מחויבות להישאר בשיחה שלא נעימה לך.

העיקר לזכור - לא להשקיע את המאמצים כלפי חוץ אלא כלפי פנים.

בהצלחה!

אז זה כבר מהתשה, כי נתת להם זכות להתערב מראש.

אלא ברגע שזה עולה, הם צריכים לדעת שזה לא ימשיך.

על השניה שזה עולה, בשיא השלוה: סליחה, נושא פרטי שלנו, מבקשת לא להתערב ולשוחח עליו. 

ולזוז הצידה אם צריך.

הרי הם מן הסתם לא אנשים-רעים. יראו כמה פעמים שזה כך, אז ידברו על עניינים אחרים.

כמו שלא יכריחו לאכול לא-כשר, למשל..

[ובעז"ה, עוד כמה שנים, כשיראו משפחה עם ילדים, חיה ותוססת ושמחה - כבר ידברו אחרת גם הם. לא מעטים אכן "מקנאים", לפעמים אפילו מצטערים למפרע שלא נהגו כך גם הם, או מתרצים לעצמם שלא היה להם כח לזה)

אני חרדית ומונעת כבר כמה שנים, בגלל בעיה בריאותית.

אבל אני לא מספרת לכולם את הבעיות שלי.

אני  ממאאאוווודדדדד רוצה עוד ילד.

גם אצלי הסביבה לא תומכת.

אנשים לא מבינים, כי התחלתי עם כמה בנות רצופות, וחושבים שאני מונעת מבחירה, ומנסים להשפיע עלי שאפסיק למנוע.

כך או כך, יש אנשים שאין להם מספיק רגישות לזולת.

אני משתדלת לא להיות אחת מהם....

גם חוזרים בתשובה עם ילד כמעט כל שנה

ואני לא חושבת שיש להם זכות להעלות את הנושא בכל מפגש משפחתי, זה לא מנומס ולא נעים, ומין הסתם אם היית שכנה או עמיתה בעבודה הם היו משאירים את הדעה שלהם לעצמם

אין לי מה לייעץ לך כי מה שקרה לי בהריון רביעי שפשוט צעקתי על חמותי ואמרתי לה שאם היא לא רוצה נכדים אז מבחינתי היא לא סבתא ולא מדברת איתה בכלל כבר כמה שנים, בעלי מבקר אותה לבד בלעדיי 

חילונים חושבים שהם אנשים חופשיים  למרות שהם לגמרי עבדים של לחץ חברתי

על שיטה במצבים כאלה (הביאו את זה במקום כשההורים מתערבים בהכל)

לחזור כל פעם על מה שהם אומרים, ולהוסיף את מה שאת רוצה.

למשל (אני מנסה במקרה הזה) "אני מבינה שאת חושבת שצריך לעשות הפסקה ארוכה בין ילד לילד, אבל אנחנו בחרנו לתת לה' לקבוע". ושוב "אני מבינה שאת מוטרדת מהמצב הכלכלי, אבל החלטנו לתת לה' לדאוג לכך". אחרי כמה פעמים זה מפסיק.

משיווי משקל לגמרי

גם אני לא אוהבת תשובות כאלה? מה עם השתדלות?

לגרום להם להסכים איתה

אלא להבין שזה לא עניין שלהם

אחרי הלידה השביעית שלי אמא שלי אמרה לי: מספיק! תסגרי!

ואני עניתי בחיוך: לא שאלתי מה דעתך בעניין. אני אחליט. תודה.

כשחמותי העירה: אבל זה מפריע לך להתקדם בעבודה!!! עניתי לה: הכל בסדר גמור, תודה.

כשאחותי כעסה עלי (ורמזה בהריון הנוכחי, שמיני) עניתי לה: מה מפריע לך? אני אוכלת לך את האוכל שלך? יש לך פחות אויר בעולם? (לה יש שניים והיא כ-ל היום נעזרת באמא שלי, בעוד אני לא נעזרת בה בכלל!)

דרך אגב - הכל בחיוך ובנועם.

את מחליטה מה ייכנס אלייך לנשמה ומה לא!

ותגידי - "נכון שהם מקסימים ? -

לא שווה עוד כמה כאלו? הם עושים טעם של עוד וככל שיש יותר הרבה הם יותר משתבחים וכו'"

מנסיון זו תשובה שמשתיקה באוירה טובה....

הרבנית ימימה מזרחי אומרת שזאת עודיה.

כמו שיש הודיה - שמודים על מה שיש,

כך יש עודיה-להודות ולבקש עוד.

זה מה שאני עונה לאמי (לחמותי יש פחות חושומור...) כאלה חמודים, לא כדאי עוד כאלה?

בהתחלה הייתי נעלבת אך הצלחתי לומר לעצמי: מותר להן לחשוב כך ולי מותר לחשוב אחרת.

אי אפשר לחיות את החיים אם נותנים לכל אחד להיכנס לך לנשמה.

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.