אם זו המציאות, תלמדי שלא על כל שאלה את חייבת לענות. כי זו זכותך המלאה!

ואם שואלים, ואת עונה, אז תעני בלי להתבייש.. "אלה החיים שבחרתי, ואין לכם שום זכות להתעניין בנושא" 

אני חושבת שתסתמי להם את הפיות. 

לפעמים בחיים האלה צריכים להיות אסרטיבים כדי להמשיך לחיות חיים רגועים. 

לפעמים כל הנחמדות שבך יכולה להתעלל בך למשך חייך וחבל. 

פעם אחת עונה להם כמו שצריך, אח"כ יעזבו אותך. 

מקווה שתצלחי עם זה.

אבל, לדעתי, אם את תהיי משוכנעת שזה באמת לא עניינם (ומה פתאום שיהיה?.. מגוחך) - אז זה יירגע עם הזמן, וגם פחות יציק לך.

את לא צריכה "להתייעץ", לא צריכה "להודיע", "להסביר", "להצטדק" (??...), "להילחץ"...

פשוט לומר: תודה. זה ענין אישי שלנו, מבקשת להפסיק לשוחח על כך.

ינסו להמשיך, תלכי קצת הצידה...

תוך זמן קצר - יש סיכוי שייפסק לגמרי. יבינו שזה פשוט לא עניינם מבחינתכם באמת. ללא כל קשר ליחס המשפחתי הנעים.

- אין כבר משהו שהוא לא נחלת הכלל ואת יודעת את זה בטח יותר טוב ממני....)

תסתכלי על זה כעל דיון נורמטיבי ושיחה נורמטיבית בציבור החילוני.

מבחינתך תשתדלי שהדברים יכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשניה.

בכל מקרה את יכולה להגיד שאת מעדיפה לא לדבר על זה עם חיוך ובצורה נחמדה.

אם את רוצה אפשר לנסות להעביר נושא- כדאי לחשוב על נושאים "קרובים" מראש. הבעיה שזה לא מונע משיחה כזו במפגש הבא.

אני הייתי הולכת על האופציה הראשונה ובעיקר שילוב.

מייעצת לך ברוח דברים שלמדתי בימים האחרונים מאישה חכמה, בנושא קרוב:

כשעולות הערות כאלה - תיעלמי. אל תהיי עוד חלק מהשיחה.

או שתלכי לחדר כי נזכרת שאת צריכה לגהץ כמה חולצות, או שתישעני אחורה ותתנמנמי, או שפיזית תישארי באותו מקום - אבל בעצם לא תהיי שם, לא תקשיבי, לא תקלטי את האמירות האלה. כמו שלא שמים לב כשזבוב מזמזם בחדר.

את יכולה לא להגיב בכלל, או להגיב באיזה המהום סתמי "נראה", "תודה", משהו מעורפל ולא מחייב שתחזרי עליו עשרים פעם, בכל פעם שיצפו לתשובתך.

צאי מתוך הנחה שהקרובים שלך יישארו בעמדותיהם, ושום דבר שתעשי או תגידי לא ישנה את זה - לכן אין סיבה להתאמץ.

לכן במקום להתמקד כלפי חוץ, אליהם - נסי שהמיקוד שלך יהיה כלפי פנים. נסי להיות כמה שיותר עם עצמך.

דיבורים כמו אלה שאת מצטטת - הם סוג של מתקפה. כשאת רואה אדם שנתון למתקפה, את מתייצבת לעזרתו. אז תתייצבי לעזרת עצמך. תהיי קשובה לעצמך. נסי לחשוב: מה אני מרגישה עכשיו? מה שאומרים לידי כואב לי? איפה זה כואב? כמו גוש בגרון? כמו דקירה בבטן? נסי לאבחן לעצמך את התחושות שלך. כמה שיותר בפירוט יותר טוב.

ובנוסף: תדמייני שאת הילדה שלך, ודברי לעצמך ברכות כמו שהיית מדברת אליה כשהייתה מרגישה מותקפת: אוי, מסכנה שלי, זה לא נעים. דמייני שאת מקבלת חיבוק אוהב.

והקרובים? או שהם בכלל לא ישימו לב ש"את לא שם", כי הם מרוכזים במה שיש להם להגיד, או שישימו לב וישאלו אותך מה קורה, אז תגידי שאת לא מרגישה כל כך טוב. את באמת לא מרגישה טוב כשמדברים אלייך בחוסר כבוד!

מותר לך לעשות את זה פעם אחר פעם אחר פעם. אין לך שום מחויבות להישאר בשיחה שלא נעימה לך.

העיקר לזכור - לא להשקיע את המאמצים כלפי חוץ אלא כלפי פנים.

בהצלחה!

אז זה כבר מהתשה, כי נתת להם זכות להתערב מראש.

אלא ברגע שזה עולה, הם צריכים לדעת שזה לא ימשיך.

על השניה שזה עולה, בשיא השלוה: סליחה, נושא פרטי שלנו, מבקשת לא להתערב ולשוחח עליו. 

ולזוז הצידה אם צריך.

הרי הם מן הסתם לא אנשים-רעים. יראו כמה פעמים שזה כך, אז ידברו על עניינים אחרים.

כמו שלא יכריחו לאכול לא-כשר, למשל..

[ובעז"ה, עוד כמה שנים, כשיראו משפחה עם ילדים, חיה ותוססת ושמחה - כבר ידברו אחרת גם הם. לא מעטים אכן "מקנאים", לפעמים אפילו מצטערים למפרע שלא נהגו כך גם הם, או מתרצים לעצמם שלא היה להם כח לזה)

אני חרדית ומונעת כבר כמה שנים, בגלל בעיה בריאותית.

אבל אני לא מספרת לכולם את הבעיות שלי.

אני  ממאאאוווודדדדד רוצה עוד ילד.

גם אצלי הסביבה לא תומכת.

אנשים לא מבינים, כי התחלתי עם כמה בנות רצופות, וחושבים שאני מונעת מבחירה, ומנסים להשפיע עלי שאפסיק למנוע.

כך או כך, יש אנשים שאין להם מספיק רגישות לזולת.

אני משתדלת לא להיות אחת מהם....

גם חוזרים בתשובה עם ילד כמעט כל שנה

ואני לא חושבת שיש להם זכות להעלות את הנושא בכל מפגש משפחתי, זה לא מנומס ולא נעים, ומין הסתם אם היית שכנה או עמיתה בעבודה הם היו משאירים את הדעה שלהם לעצמם

אין לי מה לייעץ לך כי מה שקרה לי בהריון רביעי שפשוט צעקתי על חמותי ואמרתי לה שאם היא לא רוצה נכדים אז מבחינתי היא לא סבתא ולא מדברת איתה בכלל כבר כמה שנים, בעלי מבקר אותה לבד בלעדיי 

חילונים חושבים שהם אנשים חופשיים  למרות שהם לגמרי עבדים של לחץ חברתי

על שיטה במצבים כאלה (הביאו את זה במקום כשההורים מתערבים בהכל)

לחזור כל פעם על מה שהם אומרים, ולהוסיף את מה שאת רוצה.

למשל (אני מנסה במקרה הזה) "אני מבינה שאת חושבת שצריך לעשות הפסקה ארוכה בין ילד לילד, אבל אנחנו בחרנו לתת לה' לקבוע". ושוב "אני מבינה שאת מוטרדת מהמצב הכלכלי, אבל החלטנו לתת לה' לדאוג לכך". אחרי כמה פעמים זה מפסיק.

משיווי משקל לגמרי

גם אני לא אוהבת תשובות כאלה? מה עם השתדלות?

לגרום להם להסכים איתה

אלא להבין שזה לא עניין שלהם

אחרי הלידה השביעית שלי אמא שלי אמרה לי: מספיק! תסגרי!

ואני עניתי בחיוך: לא שאלתי מה דעתך בעניין. אני אחליט. תודה.

כשחמותי העירה: אבל זה מפריע לך להתקדם בעבודה!!! עניתי לה: הכל בסדר גמור, תודה.

כשאחותי כעסה עלי (ורמזה בהריון הנוכחי, שמיני) עניתי לה: מה מפריע לך? אני אוכלת לך את האוכל שלך? יש לך פחות אויר בעולם? (לה יש שניים והיא כ-ל היום נעזרת באמא שלי, בעוד אני לא נעזרת בה בכלל!)

דרך אגב - הכל בחיוך ובנועם.

את מחליטה מה ייכנס אלייך לנשמה ומה לא!

ותגידי - "נכון שהם מקסימים ? -

לא שווה עוד כמה כאלו? הם עושים טעם של עוד וככל שיש יותר הרבה הם יותר משתבחים וכו'"

מנסיון זו תשובה שמשתיקה באוירה טובה....

הרבנית ימימה מזרחי אומרת שזאת עודיה.

כמו שיש הודיה - שמודים על מה שיש,

כך יש עודיה-להודות ולבקש עוד.

זה מה שאני עונה לאמי (לחמותי יש פחות חושומור...) כאלה חמודים, לא כדאי עוד כאלה?

בהתחלה הייתי נעלבת אך הצלחתי לומר לעצמי: מותר להן לחשוב כך ולי מותר לחשוב אחרת.

אי אפשר לחיות את החיים אם נותנים לכל אחד להיכנס לך לנשמה.

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....