תודה.

תכשיטים אין לי בכלל, מאז האירוסין לא קניתי.. מעדיפה לא להוציא על זה ,

כי יותר חשוב לי הבגדים והמטפחות... 

חמותי לקחה אותי לחנות תכשיטים של תפוצת מרוקו כזו, עם כל הזהבים שצריך להתקין על הכלה אזעקה ואיתורן,

לפני האירוסין. ראיתי את המחירים, אמרתי לה "אין מצב" , היא אמרה לי "את כלה, תהני"

אמרתי לה, "אתם עובדים קשה, ואני לא הולכת לשרוף לכם 2000 שקל , אין סיכוי" 

אמרתי לה שניסע למגנוליה בקניון ונסיים עניין, טבעת+שרשרת+ צמיד שעלו 400 ש"ח כולם ביחד, 

הצמיד מאז לצערי התפרק, הטבעת התעקמה, והשרשרת טובה ואני הולכת איתה. 

הם מאוד העריכו את זה ואני שמחתי . 

גם אם אין לי טבעת אירוסין נורמלית, זה לא מפריע לי. אני לא צריכה סמלים בשביל לאהוב את בעלי.

גם התינוק שלי עד גיל שנתיים היה איתי בבית.

אמא שלי אמרה לי שלה אמא שלה טיפלה יום יום חינם כמו אמא בי ובאחי 

ושהיא יכלה לסמוך במיליון אחוז שהטיפול הוא כמו עם אמא, 

אבל שאני לא אשים אצל מטפלת תינוק ושהם יעזרו בגלל שאני לא עובדת. 

מקווה שזה לא מה שעשה לו בעיות תקשורת, שהוא לא הלך לגן עד גיל שנתיים. 

כל הזמן הייתי מדברת אליו, קוראת לו, משחקת, מטיילת, שרה , מפגישה עם פעוטות אחרים כשהגיע לגיל שנה ,

השקעתי בו כל כך. עד היום.

כשיש לי נקיפות מצפון על הסרטים שיש לנו עכשיו עם התיקשורת שלו, המטפל רגשי

אומר לי שאני סתם מאשימה את עצמי ושהשקעתי בו הכי הרבה שאפשר, ושרואים את זה

שהוא ילד מושקע.

טוב... גלשתי לפריקה לא קשורה... 

תודה על התגובה .

את באמת חושבת שזה בגלל שהוא היה איתך בבית???

זה הדבר הכי טוב שאפשר לתת לילד ומגיע לך על זה יישר כח ענק

רק בבקשה בבקשה אל תאשימי את עצמך

במיליון אחוז זה לא בגלל זה!!!

זה משהו שחמותי,

שהיא נשמה טהורה, אמרה לבעלי. לי היא לא אמרה את זה 

כדי לא לפגוע בי. היא אישה צדיקה ממש.

שזה קהילה כזו שהילדים הם ביחד מגיל לידה בקבוצה וגדלים ביחד,

וכשילד נכנס מבחוץ לתוך קבוצה כזו שכולם כבר אחד בתוך השני בגן, 

שמכירים זה את זה בלי מילים.. 

ובאמת, היו הרבה ילדות בשנתון שלו שבגיל שנה וחצי היו נותנות ידיים ורצות ביחד

על הדשא  בחבורה . זה משהו שאין בערים / יישובים גדולים.

כל הקלישאות שיש על הקיבוצים ש"אחד בתוך הראש של השני" (לא רוצה להגיד שם של איבר אחר..)

זה דיי נכון.

זה אולי יכול לגרום לקושי אם זה "יושב" על משהו אחר. 

נניח שאולי הלקות לא הייתה עד כדי כך, אם היה בגן מגיל שנה . 

לא יודעת.. אני לא רוצה להגיד מה היה קורה אם.. אבל אולי יש מצב .

שאם הילד היה הולך לגן בגיל שנה, אז זה היה פחות גרוע. 

בכל מקרה, היה לנו נורא כיף אחד על אחד בבית.. 

ב"ה אנחנו לא במינוס, ולא בחובות, 

פעמונים לא יתנו לנו יעוץ, 

הם נותנים רק למי שבאמת זקוק ליעוץ כזה...

יש לפנינו בתור... והם עושים עבודת קודש. 

נראה לי

נראה לי שאני סתם מודאגת,

כששאלתי את ההורים שלי אם לטעמם

אנחנו מתנהלים בפזרנות, הם אמרו שממש לא.

גם אם זה נורמלי זה הרבה ואפשר להוריד ת זה משמעותית

תודה.. הרגעת אותי.. 

מצד אחד לא נעים לי לחיות ברמת חיים לא מצומצמת,

אבל גם לא מוגזמת מאוד, בזמן שאנחנו לא מתפרנסים כמעט..

מצד שני אם ההורים שלי שמחים בזה, נראה לי שאני צריכה להפסיק להיות בהרגשה שלא נעים.

וכן.. אני מורידה מינון בבגדים וקניות של "סתם". 

הבאתי היום, בהצלחה רבה, אוכל ללימודים מהבית.

עד עכשיו לא הצלחתי בגלל ההריון וההנקה, 

 הייתי בתחושה של חייבת לקנות משהו לאכול בלימודים, 

רעב מוגזם כזה .. למרות שדיי ירדתי במשקל ובבית לא היה לי את הקטע הזה של האוכל

כמו בלימודים.

עכשיו דיי נרגע לי לשמחתי. אז סנדוויץ' וירקות מהבית מספקים אותי.

את הפחית דיאט ספרייט (שריטה לא בריאה שלי, רק לימים של הלימודים )

קניתי בסופר והבאתי מהבית... 3.50 ש"ח ליחידה במארז של 6 במקום 7 בקפיטריה באוניברסיטה... 

המארז מוקדש ללימודים.. בתקווה שיהיה לי מספיק כח רצון לא לשתות רעל יקר בלי סיבה מוצדקת כמו 

יום לימודים.

אבל זה באמת כסף קטן לעומת כל הוואג'ראס של הפסיכולוגית, והקלינאית, וריפוי בעיסוק 

וההוצאות דלק כי נוסעים מלא להורים לשים את הקטנה בבייביסיטר כשדואגים לגדול, והם גרים רחוק. 

יוצא לנו 1000 ש"ח בחודש דלק בגלל זה. והרכב חסכוני מאוד ביחס לרכב עממי בן 13.

ב"ה עם כל האיבחוניאדה שעשינו, 

הנסיך לא על הספקטרום, הפסיכולוגית בספק ולא רוצה לתת סתם אבחנה

וגם אני לא. 

הרופאה התפתחותית אמרה שהוא מקסים, ונתנה שם אחר ללקות  באבחון,

פרגמטיק דיסאורדר . שזה אומר שהוא כן יודע לתקשר אבל שמשהו לא תקין בפרקטיקה של התקשורת. 

אין לנו ספק, הבחור בגיל שנה וחצי

ידע לדבר ולהצחיק אותנו עם חוש הומור מפותח כמו בן שלוש , משפטים , סיפורים, שירים, והכל, היה לנו שוק , כשראו קשיים, לפני כן

חשבנו שאיינשטיין גר אצלנו בבית, הוא לא חכם ברמת ה"עילוי אידיוטי" 

שמדקלם ספר טלפונים בעל פה אבל לא יודע להגיד לסבתא שלו סבתא תתקשרי אלי מחר כי אני מתגעגע  או את מפת ארץ ישראל ממטולה עד אילת,

אבל לא יודע את הדרך מהבית לשכן ליד, אלא ילד  כיפי, מתוק , שובב אבל בטעם, שאפשר לנהל איתו דו שיח, לצחוק איתו, בגיל שנה היה לו חוש הומור 

אי אפשר לתחמן אותו, הוא עולה על הכל, חושים מחודדים והסקת מסקנות יותר מכל הילדים שאני מכירה בגילו

בגלל זה הייתי שבורה טוטאל-לוס , הייתי בטוחה שבבית שלי גר הילד הכי מדהים שנברא אי פעם ,

ואני עדיין בטוחה בזה.. אבל מבינה שיש קושי שלא ראיתי. הבעיה בפרקטיקה של השפה זה מה שגורם לו פחות לשחק עם חברים ולהצליח מבחינה חברתית תקינה.

גם אני הייתי ילדה מוזרה, ועם השנים רכשתי יכולות תקשורת יותר מקובלות. 

יכול להיות שהייתי בדיוק ככה בגיל הזה, ושגם לי יש סעיף, הגננת כל הזמן אמרה לאמא 

שמשהו לא 100% רגיל ושאני לא רוצה חברים בגן. אבל הייתי ילדה שמחה חמודה וחכמה,

דיי דומה למה שהוא עכשיו . אז הניחו לזה 

ולא עשו עניין. היום מאבחנים ומקטלגים כל דבר

וכשאני הייתי בגיל הזה באמצע שנות התשעים, בקושי היתה מודעות . 

קראו לזה סתם "ילד שונה" או "מוזר" , ולא היו כותרות לכל דבר. 

וב"ה , בזכות זה שזו לקות דיי קלה, (המון הוצאות, אבל לקות קלה ב"ה) 

אין לנו זכאות לשום הנחות. בקושי לגננת שיח. וטוב שכך ב"ה.

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....