טוב, האמת שאין לי באמת דרך להעביר אפילו מקצת מן המקצת של המחשבות שלי. לא את המורכבות שלהם, לא את הפשטות שלהם, לא את הקו הכללי ולא את הפרטים.
ככה שכל מה שאכתוב, מעבר לכך שאני גם גרוע בכתיבה, לא משקף אפילו אחוז ממה שבאמת אני חושב, מכל הבחינות.
ובכל זאת נכתוב קצת:
זה נכון לגבי כל העולם בערך, אבל עכשיו, אחרי שראיתי אותם - ולא משנה כרגע מי זה הם - אבל נאמר שעם אחד מהם הייתי באותו מסלול במשך הרבה שנים - אז כ"כ כ"כ אין לי בעיה שאני מתבטל שעות כל יום ושורף את החיים שלי. שאני רווק ותקוע עם לימודי נהיגה שהתחלתי מאוד מאוחר, ועבודה מעפנה.
שאני אולי הכי פחות מוצלח מכל בני הכיתה שלי.
כי, נניח שיתוש יוצא מהמערה שלו ומגלה את העולם, כל המטוסים, הבניינים, החלליות, הערים הגדולות, התעשייה, והכל.
האם הוא יחשוב בכלל לנסות להיות חלק מכל זה?
להתחיל ללמוד באוניברסיטה ולרצות להיות פרופסור?
ברור שלא.
מה שלא אעשה, אתקדם אולי טיפה, אבל זה כ"כ כ"כ ביחס לכל השאר.
ונכון שלא צריך להסתכל על אחרים אלא על עצמי.
אבל אני כן מסתכל על אחרים, ולא אכפת לי.
אז זהו, טוב לי איפה שאני, משוטט כמו משועמם שעות בחנויות ספרים או בגלישה פה, כשאחרים....
אז נכון, לא אומר שהם לא השקיעו, ייתכן שהן קרעו את עצמם.
אבל עדיין, הכל כל כך שונה.
אולי זה גם קשור לזה שהמשפחה שלי והסביבה שלי הם אנשים פשוטים מאוד, בטח ביחס לאלו שהזכרתי.
זה הכל יחד.
בכל אופן, תודה לכם ***.
גם אם הייתי חושב להתחיל לעשות משהו, עכשיו אין סיכוי.
כמו יונה שמשוטטת ברצפה ורק מלקטת פירורים, כך גם אני.
לא צריך שום דבר יותר.
קצת להנות וזהו.
נכון שיש בזה טיפה יאוש, אבל הרבה נחת ושלווה.
הרי גם אם אתאמץ כל חיי, לא אצליח להתרומם כמעט,
ולכן עדיף לא לעשות כלום.
אני יודע שאם יהיו פה תגובות אז רובם ככולם לא יסכימו איתי, בטח לא על המסקנות, גם אם חלקכם אולי טיפה יבינו אותי.
אבל אין לי כל כוונה להשתנות.
שרפתי הרבה שנים על שטויות ואני מתכוון להמשיך בזה.
מקסימום נחזור לעולם זה שוב, יהיה מעניין.
(ואם ניענש על משהו, ממילא 9.9 אחוז מהעולם לא מושלם, אז אני באותה סירה עם כולם).
זהו, הייתי צריך לכתוב את זה, גם לעצמי, ופה זה מקום נח.
לפחות לא התאבדתי, הגם שאני די מאבד את החיים בחיים.
מה שלא יהיה, זה קצת פחות גרוע ובזה תהיה נחמתי.
עד כאן.
ככה שכל מה שאכתוב, מעבר לכך שאני גם גרוע בכתיבה, לא משקף אפילו אחוז ממה שבאמת אני חושב, מכל הבחינות.
ובכל זאת נכתוב קצת:
זה נכון לגבי כל העולם בערך, אבל עכשיו, אחרי שראיתי אותם - ולא משנה כרגע מי זה הם - אבל נאמר שעם אחד מהם הייתי באותו מסלול במשך הרבה שנים - אז כ"כ כ"כ אין לי בעיה שאני מתבטל שעות כל יום ושורף את החיים שלי. שאני רווק ותקוע עם לימודי נהיגה שהתחלתי מאוד מאוחר, ועבודה מעפנה.
שאני אולי הכי פחות מוצלח מכל בני הכיתה שלי.
כי, נניח שיתוש יוצא מהמערה שלו ומגלה את העולם, כל המטוסים, הבניינים, החלליות, הערים הגדולות, התעשייה, והכל.
האם הוא יחשוב בכלל לנסות להיות חלק מכל זה?
להתחיל ללמוד באוניברסיטה ולרצות להיות פרופסור?
ברור שלא.
מה שלא אעשה, אתקדם אולי טיפה, אבל זה כ"כ כ"כ ביחס לכל השאר.
ונכון שלא צריך להסתכל על אחרים אלא על עצמי.
אבל אני כן מסתכל על אחרים, ולא אכפת לי.
אז זהו, טוב לי איפה שאני, משוטט כמו משועמם שעות בחנויות ספרים או בגלישה פה, כשאחרים....
אז נכון, לא אומר שהם לא השקיעו, ייתכן שהן קרעו את עצמם.
אבל עדיין, הכל כל כך שונה.
אולי זה גם קשור לזה שהמשפחה שלי והסביבה שלי הם אנשים פשוטים מאוד, בטח ביחס לאלו שהזכרתי.
זה הכל יחד.
בכל אופן, תודה לכם ***.
גם אם הייתי חושב להתחיל לעשות משהו, עכשיו אין סיכוי.
כמו יונה שמשוטטת ברצפה ורק מלקטת פירורים, כך גם אני.
לא צריך שום דבר יותר.
קצת להנות וזהו.
נכון שיש בזה טיפה יאוש, אבל הרבה נחת ושלווה.
הרי גם אם אתאמץ כל חיי, לא אצליח להתרומם כמעט,
ולכן עדיף לא לעשות כלום.
אני יודע שאם יהיו פה תגובות אז רובם ככולם לא יסכימו איתי, בטח לא על המסקנות, גם אם חלקכם אולי טיפה יבינו אותי.
אבל אין לי כל כוונה להשתנות.
שרפתי הרבה שנים על שטויות ואני מתכוון להמשיך בזה.
מקסימום נחזור לעולם זה שוב, יהיה מעניין.
(ואם ניענש על משהו, ממילא 9.9 אחוז מהעולם לא מושלם, אז אני באותה סירה עם כולם).
זהו, הייתי צריך לכתוב את זה, גם לעצמי, ופה זה מקום נח.
לפחות לא התאבדתי, הגם שאני די מאבד את החיים בחיים.
מה שלא יהיה, זה קצת פחות גרוע ובזה תהיה נחמתי.
עד כאן.
