ולפעמים נופלים חזק, חוטפים מכה מפני האדמה
הו
והקפה נשאר תפל ובכל יום שרק עובר אני יודע
אם לא היית כאן לצידי לחבק אותי הייתי משתגע
יש אור גדול שמחכה לנו בחוץ
להחזיק ידיים ולרוץ
לרוץ לרוץ
ולפעמים נופלים חזק, חוטפים מכה מפני האדמה
הו
והקפה נשאר תפל ובכל יום שרק עובר אני יודע
אם לא היית כאן לצידי לחבק אותי הייתי משתגע
יש אור גדול שמחכה לנו בחוץ
להחזיק ידיים ולרוץ
לרוץ לרוץ
בס"ד
לכי תדעי אולי זו סתם שמועה
ואנחנו עדיין ממשיכים להאמין
או גורם לנו לא להרגיש לבד כל כך
בס"ד
לי יש שיטה אחרת
אני לא מחכה לשום אור שעתיד
אני מוצאת אורות במה שיש לי עכשיו ונותנת להם לבלוע את החושך
אור לא מגיע בעצמו
אבל חוץ מזה
אור לא עושה תחושה של יחד, הוא עושה תחושה של משהו גדול יותר שמחכה, כמו גן עדן.
אני תמיד בעד למצוא את האורות האלו של עכשיו, הבעיה היא שאם יש חושך ומוצאים לו אור, ואז בסוף עוד חושך ושוב אור, אנחנו אף פעם לא בטוחים. תמיד יהיו הרגעים האלה של החושך
אבל את זה כבר אי אפשר לפתור. ככה זה
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)