ולפעמים נופלים חזק, חוטפים מכה מפני האדמה
הו
והקפה נשאר תפל ובכל יום שרק עובר אני יודע
אם לא היית כאן לצידי לחבק אותי הייתי משתגע
יש אור גדול שמחכה לנו בחוץ
להחזיק ידיים ולרוץ
לרוץ לרוץ
ולפעמים נופלים חזק, חוטפים מכה מפני האדמה
הו
והקפה נשאר תפל ובכל יום שרק עובר אני יודע
אם לא היית כאן לצידי לחבק אותי הייתי משתגע
יש אור גדול שמחכה לנו בחוץ
להחזיק ידיים ולרוץ
לרוץ לרוץ
בס"ד
לכי תדעי אולי זו סתם שמועה
ואנחנו עדיין ממשיכים להאמין
או גורם לנו לא להרגיש לבד כל כך
בס"ד
לי יש שיטה אחרת
אני לא מחכה לשום אור שעתיד
אני מוצאת אורות במה שיש לי עכשיו ונותנת להם לבלוע את החושך
אור לא מגיע בעצמו
אבל חוץ מזה
אור לא עושה תחושה של יחד, הוא עושה תחושה של משהו גדול יותר שמחכה, כמו גן עדן.
אני תמיד בעד למצוא את האורות האלו של עכשיו, הבעיה היא שאם יש חושך ומוצאים לו אור, ואז בסוף עוד חושך ושוב אור, אנחנו אף פעם לא בטוחים. תמיד יהיו הרגעים האלה של החושך
אבל את זה כבר אי אפשר לפתור. ככה זה
יפה יפה. אבל לא בשבילי.
אני אבוא חשבון עם מצביעי נעם ווינטר על מה שהם מבשלים לנו.
האמת היא שהוא היה ממלכתי
לפחות זה
חבל
פחד אלוהים להעיר לבני נוער.
שלא ידקרו אותי עם הסכינים שלהם.
מה עושים עם כל הבוטים הללו?
דווקא אני רוצה ללמוד מהתגובות של אנשים ברשת.