הוא כולו שער רחמים

סגור.

חס וחלילה.

אל תדברי ככה.

הוא תמיד פתוח, 24\7, וזה שאת חושבת שהוא סגור זה מנקודת המבט שלך...

בס"ד

על כל פיסת אדמה פה יש בניינים

אפילו ראיתי בחריץ בין מרצפות שלט "כאן יוקם בית מלון לנמלים"

אני צריכה מקום לצעוק בו בלי שיסתכלו עלי

וגם מחוץ אליה אבל קרוב למדי, באוטובוס מהיר אחד

אם תרצי אכיר לך

אם כי בית מלון לנמלים זה די יעיל.

בס"ד

בכנות

לא הגיוני שאתפוס שתי אוטובוסים כל פעם שאני צריכה לצעוק

אני פשוט אגור שם וזהו

תעשי בפנטומימה. לי זה עוזר מאד!

בהצלחה אחותי

בס"ד

אני חוששת שאני אצטרך עצה לתחליף אחר לפני שאמצא תחליפים משלי ויש מנהג לתחליפים שלי להיות גרועים במיוחד

אבל בהשתפכות הנפש כתוב שיש מי שנמצא בין אנשים ובעצם נמצא לבד (מדברים שם על התבודדות,לבד בקטע הטוב) ויש מי שנמצא לבד אבל בעצם הוא לא וכאילו יש איתו אנשים.

תמיד כהרגשתי צורך להתבודד גם אם היו אנשים ממש לידי הייתי פשוט מדבר עם השם (הצעקה זה בעיקר בלב) ותמיד תמיד אף אחד לא שם לב!

בס"ד

הסלון היה המקום התבודדות הקבוע שלי 

ואז הבנתי שההורים שלי שמעו

והפסקתי

לא צריך לדבר בקול.

גם בשקט הוא שומע.

כמו שאמרתי עיקר הצעקה היא בלב.

לפעמים אני פשוט לא אומר כלום ונתון ללב שלי לפהיקרע בתוכו ולהגיד ריבונו של עולם!אני רוצה להתקרב אליך!אבל קשה לי!תעזור לי!!!

לא צריך לדבר בקול.

גם בשקט הוא שומע.

כמו שאמרתי עיקר הצעקה היא בלב.

לפעמים אני פשוט לא אומר כלום ונתון ללב שלי לפהיקרע בתוכו ולהגיד ריבונו של עולם!אני רוצה להתקרב אליך!אבל קשה לי!תעזור לי!!!

אפשר להשאיר אותו שלם ולהגיע לפני הקב"ה בשלמות.

לי זה עוזר אפילו יותר.

מניסיון.

דווקא השלמות יוצרת אצלי את אהבת ה' והרצון להתקרב אליו, וככה- בשמחה ורק בשמחה- אני מצליחה לבקש ממנו רחמים.

לפחות אצלי.

קשה לדון על דברים כאלו, כי אצל כל אחד זה אחרת...

זה אחד הדרכים לזהות את ההבדל בינו לבין עצבות.

וזה מראה שהלב הנשבר לא באמת הביא לשמחה אמיתית ושלימה,

אחרת כבר מזמן כל תפילה היתה נראית יום כי-פורים.

של לב נשבר.

רק אגיד שיש שני סוגים של לב נשבר- יש שמח ויש מדוכא.

אני בטוחה שרבי נחמן שדוגל בשמחה, התכוון לסוג הראשון.

ורק מתוך זה מגיעים לכדי שמחה אמיתית.

אני לא רוצה לתאר לב נשבר שמח כי אני לא רוצה לתאר את החדרים הכי פנימיים בלב שלי, אז סליחה ותנסה לדמיין בעצמך.

לב נשבר מדוכא זה עצבות.

ולכן הכל בא רק מתוך שמחה.

ולכן צריך להיות זהירים בלב נשבר,

ולכן צריך לחשוב טוב טוב לפני כל בקשה.

ולכן צריך להקפיד קודם על "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד" ורק אז על הקצאת שעה ללב נשבר.

לענ"ד.

וזה עלול להיות מסוכן.

ויש כאלה שיכולים לדלג על שלב השיברון.

ולעבור אותו אח"כ בשמחה.

אולי אני מוזרה ולא כמו שאר העולם,

אבל זה מה שטוב לי.

וזה מה שאני חושבת שנכון.

ועובדה שהצלחתי.

(עם המון הערכה אמיתית לרבי נחמן ודרכיו)

כי העולם הזה מלא בצער וכאב.

התעלמות ממנו זה להתכחס למציאות ולכן מה שיבנה מזה לא יהיה אמיתי.

התכוונתי לא להסתמך עליו.

ברור שאין עולם בלי כאב,

ולענ"ד דווקא שמחה שבאה מתוך שלימות עם הכאב שהיה תישאר לנצח.

מה העניין במנהגי אבלות?

ממה להבנות?

כלומר- הם חטאו בשנאת חינם ולכן חרב המקדש, ובט' באב אנחנו זוכרים את החורבן ומרבים באהבת חינם. כמובן עצובים על החורבן, אבל זה אבל שיוביל בעז"ה לגאולה.

אבל, מספד, עצבות, ביטול שמחת התורה, וכל דבר מר.

כי מתוך שבירת הלב הזו ומתוך הכאב, אנחנו נבנה ונצמיח אח"כ במשך השנה אהבת חינם אמיתית. זה שהאבל מוביל לגאולה ובנין לא אומר שהוא אינו אבל.

צריך לעשות את זה בחכמה ולדעת על מה להתאבל ולא סתם לבכות.

לא כולם יודעים.

(אוף. בתקופה האחרונה אני יותר מדי לא מובנת)

וכשהלב נקרע, הוא מוכרח להתעלות מעבר למהלך הנורמלי שלו.

אני חושב שיש דרכים נוספות להשיג את זה, אלא שבשביל זה צריך שמחה מרקיעת שחקים.

כמה פעמים ראית אנשים בוכים מכאב וכמה פעמים ראית אנשים בוכים משמחה?

אבל ראיתי גם ראיתי מהסוג השני.

ובגלל זה צריך להיזהר מאד עם הלב, כי זה לא דף שאפשר לקרוע ולהדביק.

ולפעמים טוב לאדם לסבול את הקרע עד שתזרח לו השמש מלשכוח שהיא מוכרחת לזרוח.

כמו שאמרתי קודם,

קשה לדון בזה בין אנשים שונים כי יש אלף דרכים...

ועדיין, צריך להיזהר עם הלב ולעשות את זה בשמחה.

ככה אני עושה. ולוחשת. ומי ששומע- בעיה שלו. אני עשיתי את שלי.

ואפשר, כמו שדי"מ אמר, לדבר עם השם בלב. לפעמים אני עושה את זה בכזו התלהבות, שאני מרגישה כאילו גם הגוף שלי מתחבר לתפילה, למרות שהוא לא.

אני אישית צועק בכתיבה

ואני צועק בעיקר עבור אלה שלא יכולות לצעוק

אם תרצי

אוכל לצעוק גם עבורך.

(לאמשנה מה את חושבת

לא הייתה טיפת ציניות במה שכתבתי)

בס"ד

פשוט כבר לא מספיקה

הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!

2026 Mindanao earthquake - Wikipedia

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

קוראים לזה מובחנות

אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית

אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית

צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.

מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.

אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.

אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.

לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.

כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?

אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.

ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה

אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה

להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר

כי לחשוב עליה בלי  יכולת לעזור זה קשה

ולעזור זה לא אפשרי

אז מה נותר?

להתפלל

והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין

ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם

ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.

ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.

אולי, אני לא יודעת.

בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח

איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.

זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.

(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")

לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.

בסדר 

אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.

אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.

הדבר הכי חשוב.

אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.

צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.

לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.

והוא אמר לי תודה רבה.

יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.

כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה

ואשריכם לגמרי כמו שנאמר

אבל

לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי

ואם האדם הזה הוא אישה אז כן

צריך לומר תודה גם אם זו אישה

עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה

(למעט שבועות? אולי)

אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו

וואו

אשריך לגמרי

והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ

אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא

להבדיל בין החיים, כן.

(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)

הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?

אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.

אח"כ אם זוכרים אותך

אולי בהודעה הנעוצה של נוג"ה יש משו על סרטים