היום של חדווה התחיל כרגיל. היא קמה, ציחצחה שיניים ושטפה פנים וידיים, התלבשה, התאפרה, סידרה קצת את השיער וירדה למטבח לשתות את כוס התה שלה.
החתול שלה, ג'רמי, ישב ליד הדלת וילל. הוא רצה לצאת החוצה. היא חייכה אליו וליטפה את ראשו בחיבה. אחר כך פתחה את הדלת ונתנה לו להיעלם מעיניה במורד מדרגות הבניין.
אחר כך סידרה את התיק שלה, נטלה את הארנק והמפתחות, ויצאה. היא הלכה במורד הרחוב אל בית קפה קטן, וקנתה כריך לארוחת הבוקר. אחר כך המשיכה לכיוון בית הספר.
אז הכל החל להשתבש. זה התחיל כשהיא התיישבה בחדר המורים וראתה שהכריך שלה בכלל לא כפי שהזמינה. היו שם חצילים, והביצה הייתה קשה. חוץ מזה הכל היה בסדר, אבל באמת שזה הרס לה את מצב הרוח. היא שונאת חצילים.
אחר כך היא הלכה לכיתה וראתה שהתלמידים החליטו להתעלל בה. מחציתם לא היו, והמחצית השניה היו שרועים על הרצפה, מעמידים פני מעולפים.
היא דפקה על השולחן בכוח וקראה בקול, אבל התלמידים לא זעו. כשהלכה לקרוא למנהל, נעלמו התלמידים.
אחר כך היא החליטה לחזור הביתה. תלמידים שלא מכבדים את המורים שלהם לא זכאים ללמוד, בדיוק כפי שמורים שלא מכבדים את תלמידיהם אינם זכאים ללמד. היא זרקה את התיק על הספה והתיישבה על ידו בכבדות. הראש שלה כאב, אולי בגלל החוסר בארוחת בוקר.
ואז צלצל הטלפון.
"הלו?" היא ענתה בקול ענייני, משחק.
"חדווה? את לא תאמיני מה קרה." זו אמא.
מאז שאבא נפטר, לפני שש שנים, אמא גרה לבד. חדווה, שהיא בתה הקטנה, גרה בעיר אחרת בגלל בית הספר שלה.
"מה קרה?" היא שואלת, הלאות חוזרת לקולה. על אמא אי אפשר לעבוד. רק שרה מנסה להעמיד פנים מולה ומצליחה.
"שרה באה אליי היום בבוקר, אחרי ששמה את הבנים שלה בבית הספר. היא אמרה שהיא טסה ללונדון. לחפש משהו. לא אמרה מה. אמרה שתחזור בעוד שבועיים ובינתיים הילדים יגורו אצלי. היית יכולה להאמין לדבר כזה?"
שרה היא אחותה הגדולה של חדווה, מבוגרת ממנה בשבע שנים. שתיהן מאוד דומות מבפנים- קלילות ועליזות. אוהבות לקרוא ולערוך פיקניקים וקניות. אבל מבחוץ הן שונות. לשרה שיער בהיר בעוד לחדווה שיער כהה. חדווה, על אף שהיא כבר בת עשרים וארבע, עוד קטנטונת ודקיקה, ושרה, לאחר שתי לידות והמון אוכל שלמדה לבשל, כבר די גדולה. גם אם לא שמנה מאוד. ובנוסף, היה עניין המשפחה. לחדווה רק ג'רמי שלה, אבל לשרה יש בעל טוב וגם שני בנים מוצלחים. ואולי חדווה היא מורה, אבל שרה עומדת בראש מחלקה במפעל לייצור בגדים. היא אחראית שהכל יתפקד. לחדווה רק הכיתה הקטנה שלה להיות אחראית עליה, וגם בזה היא לא מצליחה.
"כן, אמא. די קל לי להאמין. את יודעת שלשרה יש אופי קליל כזה. מתאים לה להחליט שהיא נוסעת. היא לקחה איתה את אבי?" ניסתה חדווה להבין באיזו נסיעה מדובר.
"כן, בוודאי. מה שהייתה עושה, משאירה אותו אצלי? לא, לא. הוא רכש את הכרטיסים ובירר על בתי מלון. בתוך יומיים סידר את הנסיעה, איש פלא."
אל כולם אמא מנוכרת. השכנים, המוכרים בחנויות, האינסטלטור שהיא מזמינה פעם בחודש לוודא שהכל בצינורות תקין. אל הנכדים היא לא מדברת. רק דואגת שיהיו, ובעיקר שייראו, נקיים ומסודרים, ושיאכלו כמו שצריך. את הבנות שלה היא מנסה ליישר כל הזמן. ששרה תוריד את העגילים, שחדווה תתחתן, ששתיהן יפסיקו לשוטט בפארקים שלוש פעמים בשבוע. אבל דווקא את החתן שלה, אבי, היא קיבלה בזרועות פתוחות ובאהבה. "איש פלא" היא קראה לו, והפקידה בידיו את הטיפול בצוואתה.
"והיא לא אמרה למה הם נוסעים?"
"את חייבת להיות קשובה יותר חדווה. כבר אמרתי לך. רק אמרה שהם נוסעים ללונדון לחפש משהו ושהילדים נשארים אצלי. הבנים, אם נדייק. שבועיים? את מבינה? שבועיים ששני ילדים קטנים צריכים להישאר אצל סבתא שלהם. ומה פשר הנסיעה הזו? ככה סתם, לפתע פתאום, בלי מטרה מוגדרת? מזל שאבי שם, הוא ישאיר אותה על הקרקע. אני מקווה שלפחות ירוויחו משהו מן הטיול הזה. שילמדו ויקנו דברים בזול."
"כן, אמא. וודאי." קטעה אותה חדווה, והוסיפה: "אני צריכה לסגור עכשיו, לברר מה קורה בבית הספר. אחר כך אתקשר לשרה, טוב?"
אמה מלמלה משהו ברטינה, אבל ניתקה, וחדווה התרווחה לאחור בכורסה שלה.
אז שרה נסעה. לקחה את האיש שלה ונסעה. מעניין מה יש לה לחפש בלונדון. ובינתיים עמית ודרור יגורו אצל סבתא, מסכנים שכמותם. בכל בוקר קערה של דייסה ובכל ערב מקלחת יסודית. שלא נדבר על הבגדים המגוהצים, הנעליים המהודקות והתיקים המחוטאים.
ואולי כדאי לה להזמין אותם אליה לסוף השבוע?
המשך יבוא |בעל אצבעות שבורות|
החתול שלה, ג'רמי, ישב ליד הדלת וילל. הוא רצה לצאת החוצה. היא חייכה אליו וליטפה את ראשו בחיבה. אחר כך פתחה את הדלת ונתנה לו להיעלם מעיניה במורד מדרגות הבניין.
אחר כך סידרה את התיק שלה, נטלה את הארנק והמפתחות, ויצאה. היא הלכה במורד הרחוב אל בית קפה קטן, וקנתה כריך לארוחת הבוקר. אחר כך המשיכה לכיוון בית הספר.
אז הכל החל להשתבש. זה התחיל כשהיא התיישבה בחדר המורים וראתה שהכריך שלה בכלל לא כפי שהזמינה. היו שם חצילים, והביצה הייתה קשה. חוץ מזה הכל היה בסדר, אבל באמת שזה הרס לה את מצב הרוח. היא שונאת חצילים.
אחר כך היא הלכה לכיתה וראתה שהתלמידים החליטו להתעלל בה. מחציתם לא היו, והמחצית השניה היו שרועים על הרצפה, מעמידים פני מעולפים.
היא דפקה על השולחן בכוח וקראה בקול, אבל התלמידים לא זעו. כשהלכה לקרוא למנהל, נעלמו התלמידים.
אחר כך היא החליטה לחזור הביתה. תלמידים שלא מכבדים את המורים שלהם לא זכאים ללמוד, בדיוק כפי שמורים שלא מכבדים את תלמידיהם אינם זכאים ללמד. היא זרקה את התיק על הספה והתיישבה על ידו בכבדות. הראש שלה כאב, אולי בגלל החוסר בארוחת בוקר.
ואז צלצל הטלפון.
"הלו?" היא ענתה בקול ענייני, משחק.
"חדווה? את לא תאמיני מה קרה." זו אמא.
מאז שאבא נפטר, לפני שש שנים, אמא גרה לבד. חדווה, שהיא בתה הקטנה, גרה בעיר אחרת בגלל בית הספר שלה.
"מה קרה?" היא שואלת, הלאות חוזרת לקולה. על אמא אי אפשר לעבוד. רק שרה מנסה להעמיד פנים מולה ומצליחה.
"שרה באה אליי היום בבוקר, אחרי ששמה את הבנים שלה בבית הספר. היא אמרה שהיא טסה ללונדון. לחפש משהו. לא אמרה מה. אמרה שתחזור בעוד שבועיים ובינתיים הילדים יגורו אצלי. היית יכולה להאמין לדבר כזה?"
שרה היא אחותה הגדולה של חדווה, מבוגרת ממנה בשבע שנים. שתיהן מאוד דומות מבפנים- קלילות ועליזות. אוהבות לקרוא ולערוך פיקניקים וקניות. אבל מבחוץ הן שונות. לשרה שיער בהיר בעוד לחדווה שיער כהה. חדווה, על אף שהיא כבר בת עשרים וארבע, עוד קטנטונת ודקיקה, ושרה, לאחר שתי לידות והמון אוכל שלמדה לבשל, כבר די גדולה. גם אם לא שמנה מאוד. ובנוסף, היה עניין המשפחה. לחדווה רק ג'רמי שלה, אבל לשרה יש בעל טוב וגם שני בנים מוצלחים. ואולי חדווה היא מורה, אבל שרה עומדת בראש מחלקה במפעל לייצור בגדים. היא אחראית שהכל יתפקד. לחדווה רק הכיתה הקטנה שלה להיות אחראית עליה, וגם בזה היא לא מצליחה.
"כן, אמא. די קל לי להאמין. את יודעת שלשרה יש אופי קליל כזה. מתאים לה להחליט שהיא נוסעת. היא לקחה איתה את אבי?" ניסתה חדווה להבין באיזו נסיעה מדובר.
"כן, בוודאי. מה שהייתה עושה, משאירה אותו אצלי? לא, לא. הוא רכש את הכרטיסים ובירר על בתי מלון. בתוך יומיים סידר את הנסיעה, איש פלא."
אל כולם אמא מנוכרת. השכנים, המוכרים בחנויות, האינסטלטור שהיא מזמינה פעם בחודש לוודא שהכל בצינורות תקין. אל הנכדים היא לא מדברת. רק דואגת שיהיו, ובעיקר שייראו, נקיים ומסודרים, ושיאכלו כמו שצריך. את הבנות שלה היא מנסה ליישר כל הזמן. ששרה תוריד את העגילים, שחדווה תתחתן, ששתיהן יפסיקו לשוטט בפארקים שלוש פעמים בשבוע. אבל דווקא את החתן שלה, אבי, היא קיבלה בזרועות פתוחות ובאהבה. "איש פלא" היא קראה לו, והפקידה בידיו את הטיפול בצוואתה.
"והיא לא אמרה למה הם נוסעים?"
"את חייבת להיות קשובה יותר חדווה. כבר אמרתי לך. רק אמרה שהם נוסעים ללונדון לחפש משהו ושהילדים נשארים אצלי. הבנים, אם נדייק. שבועיים? את מבינה? שבועיים ששני ילדים קטנים צריכים להישאר אצל סבתא שלהם. ומה פשר הנסיעה הזו? ככה סתם, לפתע פתאום, בלי מטרה מוגדרת? מזל שאבי שם, הוא ישאיר אותה על הקרקע. אני מקווה שלפחות ירוויחו משהו מן הטיול הזה. שילמדו ויקנו דברים בזול."
"כן, אמא. וודאי." קטעה אותה חדווה, והוסיפה: "אני צריכה לסגור עכשיו, לברר מה קורה בבית הספר. אחר כך אתקשר לשרה, טוב?"
אמה מלמלה משהו ברטינה, אבל ניתקה, וחדווה התרווחה לאחור בכורסה שלה.
אז שרה נסעה. לקחה את האיש שלה ונסעה. מעניין מה יש לה לחפש בלונדון. ובינתיים עמית ודרור יגורו אצל סבתא, מסכנים שכמותם. בכל בוקר קערה של דייסה ובכל ערב מקלחת יסודית. שלא נדבר על הבגדים המגוהצים, הנעליים המהודקות והתיקים המחוטאים.
ואולי כדאי לה להזמין אותם אליה לסוף השבוע?
המשך יבוא |בעל אצבעות שבורות|
חחח