זה הולך להיות אחד הדברים הנוראים בחיי.
תמר, יש לך מזל שאת לא פה.
רגע, את תהיי כאן ביומולדת...?![]()
זה הולך להיות אחד הדברים הנוראים בחיי.
תמר, יש לך מזל שאת לא פה.
רגע, את תהיי כאן ביומולדת...?![]()
ברגע שהוא נכנס הביתה נפלו עליו מהתקרה בלונים וקוצ'קוצ'ים...
![]()
(בדרך מהגן:
אמא: לפני שאתה נכנס תחכה קצת.
הוא: למה?
אמא: כי הם עשו לך הפתעה.
הוא: באיזו אות מתחילה ההפתעה..?
*שתיקה*
פותח את הדלת לחריץ: אמא אמרה לי לא להיכנס.
אנחנו: לא, זה בסדר.
אחיינית שלי: עשינו לך הפתעה ליומולדת, עם בלונים...
*יופי ב'מת*)
רק שלו זה 18...
אח שלך לא רוצה עוגה עם 6 קומות
ולא רוצה חגיגה עם כל החברים
ולא רוצה המון ממתקים
ולא רוצה מתנות מכל מי שהוא מכיר (גם מאבא, גם מאמא, גם מאחים, גם מהאחייניות... לא הגזים!)...
-נרי-אחרונהמעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)