כשנמאס לי,
אני חותכת.
וזהו.
אני לא ידעתי עד לפני כמה זמן.
זה עצוב לגלות דברים כאלה
כשנמאס לי,
אני חותכת.
וזהו.
אני לא ידעתי עד לפני כמה זמן.
זה עצוב לגלות דברים כאלה
שימי לב איפה את חותכת
ולא עמוק מידי
בס"ד
עד שקראתי את התגובות חשבתי בתמימותי שאולי את מתכוונת חותכת מהמקום
נגיד נמאס לך מחתונה כלשהיא
אז את חותכת הביתה והולכת
אבל התגובות גורמות לי לחשוב שאולי בכל זאת יש פה מימד פיזי
אז ככה
גרמת לי לחשוב
וכשראיתי שיש פה עוד שגם חותכות
אני חושבת שנעשה מין פרוייקט פה להרוג את התופעה הזאת
ובכל אופן יש לי עצות פרקטיות מנסיון אז דברי איתי באישי
הממ, נשמע שיש פה אנשים שחושבים שאני חותכת את עצמי. אז לא.
אני לא חותכת אף אחד במובן הפיזי
רק חותכת ממקומות
ובדרך חותכת גם לבבות

בס"ד
זה מה שישבתי עד שקראתי את התגובות
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)