תלוי בהורים, בעיקר.

יכולה להיות משפחה עם שני ילדים, שאולי יש להם הכל מבחינת חוגים ומשחקים אבל אין להם זמן עם ההורים וההורם לא באמת קשורים לילדים.

ומנגד- יכולה להיות משפחה עם 14 ילדים, שאולי אין להם המון אמצעים אבל כל ילד מקבל יחס, וזמן אישי ו"מעקב התפתחות" צמוד.

אני מניחה שכשיש יותר ילדים אז צריך להשקיע יותר מאמץ ומחשבה באיך לעשות את זה- איך מוצאים זמן מיוחד לכל ילד, איך לא "מפספסים" ילד, איך נותנים כל ילד את המקום שלו ונותנים לו להתפתח בצורה הטובה ביותר.

אבל זה אומר שזה בעיקר תלוי במודעות לזה, ובמוכנות למאמץ.

בגדול- ברוב המשפחות הנורמליות, לא נראה לי שילד מפסיד מזה שיש לו הרבה אחים ואחיות. להפך, יש הרבה דברים שהוא מרוויח.

היו "שונים, במובן שאז זה היה קשה בהרבה...

לא טיטולים, לא כל מיני מכונות שיש היום.. ועוד.

[חבל להסיק מ"פרוייקט פר"ח".. יש שם ילדים ממשפחות קטנות שגם "השפיעו" עליהם דברים. אני מכיר ממש מקרוב משפחות גדולות בלעה"ר, שאין שמץ השפעה שלילית כזו, כולל כאלה שהגדולים מסייעים, בתור מובן-מאליו, ובחיבה, עם הקטנים יותר]

כמובן, בלי קשר לגודל משפחה - תלוי גם מי ההורים.

מלבד הערך העצום שבכך - הם מרוויחים, ההורים מרוויחים. אין קץ לשמחה שבזה - לטווח קצר ולטווח ארוך.

לילדים יש חֶברה-פנימית עשירה. תוך זמן-מה, הגדולים כבר עוזרים לטפל בקטנים - ולא כ"חובה" אלא כמשפחתיות טבעית.

משפחות טובות כאלה, עם הורים איכפתיים, אין מאושרים כמותם.

וצריך לדעת, שהאמת היא שהאהבה והנתינה הן מעיין המתברך מתוכו. כמה שיש יותר למי לתת - כך מעיין הנתינה והאהבה מתגבר.  כמובן, תלוי לפעמים גם מי האנשים.

וזה לא רק כשקטנים.. כשמתבגרים - יש לילדים משפחה רחבה, הנחת להורים גדולה מאד. וזה מגיע גם לגילאים מבוגרים-ממש, כאשר הילדים מוקירים טובה להוריהם.

מעולם לא חשתי שחסר לי משהו,

עד היום אני לא חשה שחסר לי משהו אלא בדיוק להיפך.

אנחנו חבורה מדהימה!

להוריי לא היה קל אך הם שתפו פעולה עם הקב"ה והוא איתם...

אני ממשפחה ברוכת ילדים (12), וגם יש לי הרבה ילדים (9).

בתור בת למשפחה ברוכה- מרגישה שרק הרווחתי מזה. ודרך אגב, תמיד היו בטוחים שאני ממשפחה קטנה, וכך גם לגבי אחים שלי, כי היינו ילדים מאוד "מושקעים". אם כי גם עזרנו הרבה בבית. בגדול לא היה לי רע עם המטלות בבית, והיום במבט לאחור מרגישה שאפילו הרווחתי מזה.

בתור אמא למשפחה ברוכה-  דברים שחשובים לי כאמא -אני לא מוותרת עליהם, לא בילד הראשון, ולא בתשיעי.

אז אני רואה שזה נכון מה שאומרים שתלוי מי ההורים. הורים שמשקיעים בילדים- עושים את זה עם ילד אחד וגם עם עשרה (ויותר), והורים שזורמים- הם ככה עם אחד וככה עם עשרה.

אמנם יש דברים שאני מרגישה שמתפספסים לי, ואני צריכה לחזק. אבל אני חושבת שהם היו מתפספסים גם עם ילד אחד. הרי אני שמה לב, ומנסה לחזק. כך שהעובדה שיש לי הרבה ילדים לא גורמת לי להרים ידיים ולחשוב שאני לא מסוגלת.

אני חושבת שהם מקבלים פחות ברובד החיצוני של הדברים - 

פחות חוגים, פחות חגיגה סביב כל פיפס, וזה גם לטוב וגם לרע.

[אמא להרבה ילדים הולכת פחות לרופא (סטטיסטית), כי את הדברים הסטנדרטיים היא כבר מזהה לבד...

אבל יש אנשים שממבט חיצוני רואים בזה זלזול ואי אכפתיות. וזה ממש לא.]

אבל ילד למשפחה ברוכה מרוויח משהו מאד גדול:

'קבוצת תמיכה' שמלווה אותו כל החיים, תמיד יש עם מי לחלוק... וזה דבר מדהים!

(הכותבת בת למשפחה של 10 ילדים, ואם למשפחה של 4 ילדים )

ילדים ממשפחות גדולות מרוויחים קצת יותר הזנחה בריאה באמת, זה דבר שילד זקוק לו. מרחב. כשאני משחזרת כל מיני סיטואציות עם הבכור שלי כשהיה קטן, אני מבינה כמה יותר מדי הייתי מודעת לכל דבר שקורה איתו, כמה יותר מדי "השקעתי", "הקדשתי זמן", "פיתחתי", "נתתי"... הילדים הבאים כבר קיבלו קצת יותר אוויר לנשימה, אני מקווה

במשפחה גדולה נדיר שתינוק יבכה ואף אחד לא יתייחס אליו. גם כשיש את כל הכוונות הטובות, קורה לפעמים שהורים ממש לא יכולים לגשת ברגע זה. למשל תינוק שהתעורר פתאום בדיוק כשאמא הלכה להתקלח. במשפחה גדולה תמיד יימצא מי שייגש וירגיע וינחם עד שההורים יוכלו להגיע.

במשפחה גדולה נדיר שלא יהיה לילד עם מי לשחק אחר הצהריים (עם כל הכבוד למשחק עם ההורים, זה לא שווה כמו משחק עם ילדים). גם אם לילד אין הרבה חברים בבית ספר, הוא תמיד יודע שאחר הצהריים יהיה לו עם מי לבלות.

ועוד...

את שואלת אם בשורה התחתונה מפסידים. טוב, מן הסתם יש דברים אחרים שילד במשפחה קטנה מרוויח, אבל להציג זאת כ"הפסד" - הממממ.... האם הבכור במשפחה מרוויח או מפסיד מכך שהוא לא הצעיר? האם בת מרוויחה או מפסידה מכך שהיא לא בן?

בכל מקרה, עדיף להתמקד במה שמרוויחים.

ואם לא, גם משפחה קטנה או בינונית לא תהיה מוצלחת. אם חלילה משהו קורה לאחד ההורים ההוהרה יכול לתת לילדים חויית ילדות טובה בכל זאת אבל בתנאי שהגישה והערכים בריאים.

אם הורה, אפילו בתת-מודע חושב שהורות טובה נמדדת בטיב החומרנות שהוא יכול להעניק לילדיו גם משפחה קטנה תהיה פחות מוצלחת.

הורה טוב נותן לילדים שלו חוויה טובה: שידע שהוא אהוב ויקר להוריו ומה שהוא אומר חשוב להם ולבני המשפחה וזה נותן חוסן נפשי/אישיות לא מתוסכלת.

הורה טוב נותן לילדים ערכים טובים בתחום המשפחה: חלוקה הכי טובה של המשאבים (זמן תשומת-לב חיובי, כסף, מקום ורכוש) וזה בהרבה מקרים דורש לימוד, שיקול-דעת וייעוץ.

וחשוב מכל הוא הערך של נתינה וסולם ערכים יכולים להילמד דווקא במשפחה ולא משנה באיזה גודל. גם אם יש רק ילד אחד והורים מאד פנויים ועשירים, הוא לא זקוק לכל משחק שקיים ובהמשך כל בגד או רכב וכדומה והוא לא צריך שההורים יתעסקו איתו בכל שעות היום ויעשו בשבילו הכל אלא ההיפך: הוא צריך ערכים. ללמוד לעשות דברים ולתת בבית (אם אפשר גם בחוץ) ושיהיה משמעות ולכל מה שהוא עושה. כשקטנים זה "עזרת לאמא/סבא/אחותך!!!" וכשיגדלו זה יהיה להחזיק את משפחתך או הקמת ארגון חסד חשוב!!!

אבל תמיד צריך את הקשר שיהיה בו טוב-לב ואהבה ובחירות לפי ערכים כשחלק הוא גם הסתפקות במועט לפעמים גם אם היום מזלזלים ב"מסכנות" של מי שאין לו כל מיני הטבות חומריות. הנתינה לילדים היא יותר חשובה דווקא ע"י אהבה, מילה טובה או התיחסות נכונה ומתן ערכים שיש שווי לתחומים האלו.

אם אנחנו לא עשירים (מאד) לא צריך להביא ילדים לעולם?

אחרי שקראתי את כל ההודעות פה, קל לי יותר לשים את האצבע על מה שמטריד אותי.

אני בטוחה שהילדים מרויחים מהחברה של האחים האחרים. (בעצמי בת למשפחה ברוכה, ורואה כמה זה עוזר ומשמעותי בחיים שיש אחים ואחיות, גם בטווח הארוך)

אני חושבת שההורות שלי נהיית הרבה יותר בשלה ובוגרת, והזדהיתי עם מה שכתבה בהתהוות, על כך שנותנים לילדים יותר מרחב.

מה שכן מטריד אותי, זה שהיום יום נהיה מאד עמוס, וגם דורש כוחות נפש. אני מרגישה שיוצא שאני מדי עסוקה בלשרוד, ופחות פנויה לנינוחות עם הילדים.

הדבר הזה, נראה לי, קורה בעיקר בגלל האחריות על הרבה ילדים, ועל טווח גילאים שונים. כאשר אני נמצאת רק עם הגדולים, או רק עם הקטנים, אז אני הרבה יותר נינוחה.

אז אמנם יש לי את המודעות ליצור זמנים כאלה, יותר אישיים ונינוחים, אבל עדיין את היומיום אני יותר שורדת מאשר חווה.

נשמע אולי קיצוני 'שורדת'. אני לא מתכוונת למשהו קיצוני, אלא לחויה הפנימית לאורך היום.  

ואני פתאום קולטת, שאפילו לא עלה על דעתי שיש כאן מקום לפתרון.

היה לי בתודעה שככה זה ודי. אני יכולה לשקול את העתיד, אבל ההווה בכל מקרה דורש הרבה כוחות, ואין כאן הרבה מה לעשות.

אני צריכה לחשוב על זה.

ואגב, כרגע הפנטזיה הגדולה שלי היא לקחת שבועיים חופש, ובתנאים שלי זו ממש פנטזיה כרגע.

אם עלו לך דברים מעניינים, מוזמנת לכתוב

(יש לי כמה מחשבות משלי, אבל נראה לי שהגאולה תגיע מהמחשבות שלך, לא משלי. אם בכל זאת תרצי שאכתוב - בשמחה.)

מענין אותי מאד לשמוע. אפתח בהמשך שרשור נפרד.

שלום. גם אני אמא למשפחה ברוכה. כרגע חמישה קטנטנים ואני צעירה. זה באמת לא פשוט. אני חושבת שאני מגיע לכל ילד, ואני רואה שלילדים טוב, הבעיה שהעומס גומר ובהרבה פעמים עצובה. אני עושה הרבה עבודה עצמית ובאמת לילדים זה לא מורגש, רק בערב אני פשוט מפורקת. הבכור שלי מאוד בוגר והוא כן חש לפעמים בקושי שלי. אבל סה״כ חשובה לי משפחה ברוכה וזה גם נותן לי המון, ושוב בסה״כ אני מרגישה שהמצב טוב. (אני אחרי לידה אז אולי בגלל זה אני חשה ככה עכשיו.) אשמח לתגובות.

שלום יקרה

יום שישי ואין לי כ"כ אפשרות להאריך אבל ממש רציתי להגיד רק משהו קטן:

כשלאמא טוב- לילדים טוב.

תחשבי מה יעשה לך טוב עכשיו. לצאת יותר? לקבל עזרה מבחוץ? לצאת ללמוד? לקרוא ספרים?

תעשי מה שטוב לך. לא לעשות חשבונות של "אם אני אעשה X לא יהיה לי זמן לילדים". מבטיחה מהניסיון של אמא שלי ושלי שזה יעשה ממש טוב גם לילדים שלך.

חוצמזה אשמח לעזור באישי.

"תגובות":

א. הקושי מובן.

ב. בוודאי התקופה שכרגע אינה כ"כ ראיה. תתאוששי בעז"ה.

ג. אם משתדלים להסתכל על  העבודה עם הילדים בתור משהו שכל הזמן "מייצר" - מייצר שמחה, מייצר חינוך, מייצר חסד, "עבודה-יוצרת", ערך, ולא בתור דבר ש"צריך לגמור" - זה יכול מאד לעזור.

עם זה, חשוב גם זמן לעצמך, גם למנוחה, גם לעיסוקים שהם שלך, בנוסף לילדים.

ואכן - נוסף לכל מה שנארמ, משפחה גדולה זה ערך גדול מאד, וחשוב גם כתרומה לכל עם ישראל. משפחות גדולות וטובות. אשרי חלקכם.

את עושה את הדבר הכי חשוב והכי קדוש. את פסיכולוגית , טבחית ,פילוסופית, עובדת סוציאלית , ומטפלת בתינוק ועוד דברים . ואת מתמודדת עם חמישה אנשים ,אולי צעירים , אבל אנשים  -כל אחד יחיד ומיוחד . נשמה ייחודית , שבאה דרכך. אישית -אני מקנאה .

היה פעם איש צדיק רבי אריה לוין והוא אמר , שכל הדברים הטובים באים בקשיים . אז אכן קשה לך , וכמו שציינת את לפעמים מפורקת . אבל אל תשכחי לומר לעצמך , שמגיע לך פרס נובל , שאת חיה חיים של משמעות ועשייה מבורכת . לא יראו אותך בערוץ 2, ולא יפרסמו את זה בעיתון , אבל את חשובה הרבה יותר מציפי לבני (טוב..זה לא קשה ) , ומהרבה אנשים אחרים .

משפחה ברוכת ילדים זו מתנה גדולה ועבודה גדולה , שנותנים אותה למיוחדים , ולאלו שיכולים . 

אני אומרת את זה בתור אמא לבת יחידה . הלואי שהיו לה אחים, אחיות . 

כשמדובר במשפחה ברוכת ילדים  - אין לי ספק שגם אם יש צער בכך שהילד  לא מקבל את כל תשומת הלב - הרווח מכך שהוא לומד לחלוק , להשתתף , לעזור בגידול אח צעיר ועוד -הרווח הוא עצום . 

בהצלחה ! חזקי ואמצי . חזקי את עצמך -קחי ויטמינים-אם יש צורך   . את שייכת לעשירון העליון . 

אני בעצמי ממשפחה מבורכת- והאחים והאחיות שלי זו המתנה הכי גדולה ומשמעותית שיש לי בחיים.

אני בכורה והרבה מהתפעול של הבית נפל עלי, אני חושבת שזה מאוד העצים את החשיבות והמקום שלי בבית הורי וגם את הביטחון שלי ביכולותי בבית הפרטי שלי.

שמעתי רעיון לגבי המחשבה של "חלוקת המשאבים" במשפחות גדולות.

החברה המערבית- בעקבות האלילות,  תופסת את העולם כבעל משאבים מוגבלים. שקיים בו "משחק סכום אפס" כלומר כל דבר שיש לאחד- בהכרח זה בא על חשבון מישהו, לחברו יש פחות ממנו. לדוגמא במיתולוגיה האלים נלחמים ביניהם על המשאבים.

גם התפיסה הנוצרית היא שהשפע מוגבל- ולכן בעומק יש יחס שלילי לעשיר ויחס חיובי לאדם שאין לו כסף, כי בכך הוא "מאפשר" לאחרים את הכסף הזה. ולהפך- כמות הסבל בעולם קבועה- ובכך ש"אותו האיש" סבל, הוא חסך מאיתנו סבל, ולכן הוא כזה נאצל וטוב.

היהדות הביאה לעולם את מושג האינסוף. ה' הוא אינסופי. השפע שהוא משפיע על העולם הוא אינסופי, ולכן "אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה"- העושר אינו דבר שלילי כשלעצמו, ולהיפך, גדולי ישראל היו עשירים מופלגים. גם הסבל איננו מוגבל, ולכן זה ש"תשב לבד בחושך" ותסבול, לא יעזור לאף אחד, והקרבנות הזו לא הופכת אותך לאדם טוב יותר ואינה נחשבת לדבר חיובי ביהדות (מחילה מהפולנים פה...).

ולענייננו- תפיסה של "תשומת לב" כמשאב מוגבל מאבדת את התוכן האמיתי שלה. תשומת לב אינה נמדדת בזמן (שהוא מוגבל) או במספר מילים שנאמרו. באמת, בעומק, היא דבר בלתי מוגבל, ולכן אין קשר בין מספר הילדים לבין תשומת הלב שהם מקבלים. 

זה הרעיון בגדול, למי שהצליח לשרוד עד כאן...

כלומר, מבחינה מעשית זה נכון בגבול. למרות שבעומק יש כאן משהו מאד אמיתי.

במציאות לפעמים הורים לא מצליחים לתת תשומת לב חיונית.

אני כן רוצה רק לחדד נקודה אחת - 

שאסור שכל היתרונות (ואני בטוחה שהן אמתיות לגמרי) של משפחה גדולה תגרום למי שלא מסוגלת רגשות נחיתות.

לי יש ארבעה ילדים, ואחרי הרביעית הקב"ה לא הביא יותר. אני אומרת לו "תודה רבה" כי הוא יודע מה בכוחות שלי ומה לא. 

דודה שלי שהתחתנה מאוד מאוחר הצליחה ללדת רק ילד אחד למרות שמאוד רצתה יותר. מהתבטאויות שלה אני כל הזמן שומעת כמה היא מרגישה נחותה שיש לה "רק" ילד אחד. לבת דודה אחרת יש שתי בנות בגלל מגבלה רפואית, והיא קיבלה יופי של הערות וחיטוטים על זה. 

בקיצור - משפחה גדולה או קטנה - מה שה' נותן זה מה שהוא רוצה שיהיה לך. וגם מישהי שמרגישה שזה לא בכוחות שלה לגדל משפחה גדולה, זה לגיטימי.  

כמחנכת יוצא לי הרבה פעמים בכיתה לדבר על הנושא, ותמיד אני רואה את ההתכווצות של הבנות שיש להן במשפחה "רק" ארבעה ילדים. מאוד מאוד חשוב להאיר את תשומת הלב לעניין!

משפחה גדולה- היא לא בהכרח משפחה עם מחסור כלכלי (יש לי היום יותר ממה שהיה לי כשהייתי אם ל2-3-4)

תשומת לב- היא פניות רגשית של ההורים, עומק הנפש שלהם והיכולת לתת-

מכירה אימהות למעט ילדים שאין להן את זה,

מכירה אימהות ליותר מעשרה ילדים שיש להן את זה ובגדול,

יש אימהות למשפחות ברוכות שעובדות בהרבה דברים משמעותיים מעבר לגידול המשפחה-

וכאלה שיש להן ילד או שניים והן מחפשות את עצמן....

לפעמים כשלילד אין כל מה שהוא רוצה- זה בדיוק מה שהוא צריך.

אחרת נגדל פה דור של ילדי שמנת מפונקים ותובעניים...

משקעים בבגרות- זו בחירה של האדם.

יכולים להיות שני אחים שיחוו את אותה מציאות וכל אחד מהם יתמודד איתה בצורה שונה, ואפילו הפוכה.

אחד יאמר- הייתי שם ועכשיו אני יודע שאני מסוגל להסתדר בכל מצב, והשני יאמר- יש לי משקעים מזה, אני לא יכול להגיע לשם שוב. מי קובע מה תהיה צורת התגובה? האדם עצמו. 

לכן לדעתי זה לא שיקול שהורה יכול לעשות. הוא צריך לעשות מה שטוב ונכון לפי הבנתו, והילד שלו יכול לבחור איך להגיב לזה. הכי גרוע זה שהורים מתנהלים ומחליטים החלטות מתוך פחד. לא נביא עוד ילדים כי מפחדים שהם לא יהיו מרוצים מהרמה הכלכלית שאנחנו יכולים לספק להם. וכן על זה הדרך בכל תחום.

(מסכימה גם עם mp8)

אמנם ב"ה יש לי הרבה ילדים,

אבל אני חושבת שמשקעים בבגרות הם גם אשמת ההורים.

כלומר- אם ההורים רואים את המצב הכלכלי (לדוגמא) כבעייתי, אז גם הילד ירגיש כך. אם ההורים חושבים שהיו צריכים לתת לילד הרבה יותר והוא מפסיד מכך שיש לו הרבה אחים- הילד ירגיש כך.

אבל אם ההורים ישמחו במציאות, ידעו שזה מה שטוב להם ולילדיהם, ויעשו במציאות הנוכחית את הכי טוב שאפשר בשמחה- אז הילד גם יהיה שמח.

אם כי נכון גם שכשהילד מתבגר הוא יכול לשנות את ההסתכלות שלו על המציאות ולשנות את המשקעים.

איך להסתכל על המציאות.

נכון שאם ההורים חושבים שהמצב גרוע זה משפיע על הילדים, ועדיין ילד יכול לבחור להסתכל אחרת על המציאות.

בקיצור- האחריות של ההורים (ושל כל אדם) היא להיות טוב.

מה שיעשו הסובבים אותו- בעיה שלהם... זה לא בשליטתינו.

כבנים להורינו ברור שיש לנו בחירה איך להסתכל על המציאות, על אף ההשפעות שקיבלנו.

מזמן/אף פעם לא ראיתי בפורומים כאן דיון שמנוהל בכזו רמה. תענוג!

שאינו מעוניין ביורש חדש נוסף?

אני חושבת שהרבה טוב לילד להרגיש ולדעת שההחלטה האם להביא עוד ילד תלויה בהורים, שהם בטוחים בעצמם, ושהם גם פתוחים לשמוע אותו כדי להבין אותו. אבל לא שיש לו החלטה בענין. זה גם מתירני, וגם פחות טוב רגשית.

מחייכים - ועוברים לסדר היום.

לפעמים, אפשר להקשיב מה "מאחורי הדברים" ולראות אם הוא נתפס בזה כדי לבטא איזה משהו שחסר לו או שהיה רוצה (כולל תשומת-לב, אע"פ שזה לא בהכרח קשור באמת לענין, אלא שמצא מקום לבטא את רצונו). ואז - לא להיכנס בכלל לדיון, שלא ייתלה בנושא הזה, רק לשים לב, בלי קשר ישיר, למלא את הצורך.  ואם זה לא שבאמת משהו חסר לו ברצינות - לא צריך לשים לב במיוחד. ילד לא מבין בכל תחום..

ישנו סיפור ידוע (ביידיש זה נשמע טוב יותר) על אמא ירושלמית למשפחה ברוכת ילדים, שהייתה מסתגרת כחצי שעה כל בוקר במטבח, ונועלת את הדלת כדי שהילדים לא ייכנסו. בזמן הזה היא הייתה יושבת ושותה קפה בנחת ואוכלת משהו. הילדים היו דופקים על הדלת וצועקים אמא, אמא (מאמע, מאמע) והיא הייתה עונה להם: אני עושה לכם עכשו אמא חדשה.

כן גם אמא למשפחה ברוכה זקוקה לפעמים לכמה דקות לעצמה, כדי שיהיה לה כוחות להמשיך במשימה החשובה והלא קלה של גידול הילדים. מי אמר שקשה זה לא טוב? זה עובר מהר מאד

תאמינו, גם במשפחה ברוכה הילדים עוזבים את הקן וההורים מתגעגעים....

לא מיהרתי להגיב. הרהרתי די הרבה בתגובות כאן. לבסוף החלטתי להציג את הזווית שלי. 

גדלתי כבת יחידה. הצעצועים היו שלי, תשומת הלב הייתה שלי, החדר שלי, הספרים שלי, המכתבה שלי, המחשב שלי וכו' וכו'

וגם - כל הציפיות - היו רק ממני... ואיני בטוחה שזה נחמד כל כך.  

וגם - לפעמים היה לי משעמם כל כך...

וגם - ייתכן שלא יצאתי מוכנה מספיק לחיים - כי לא היו לי די התנסויות (שיתוף וויתור מחד  ועמידה על שלי מאידך וכו' וכו')

וגם - לעתים קרובות הרגשתי שחסרה לי תמיכה... (תמיכה שרק אח או אחות יכולים להעניק) 

גם היום אני מקנאה בחברותיי, שיש להן אחיות וגיסות וכו'. יש להן עם מי להתייעץ, לפני מי לשפוך את הלב. עם מי להיפגש בשמחות, עם מי לתכנן הפתעות וכו'. ואני - די בודדה. לא בכל דבר אפשר לשתף חברות, ובכלל, נראה שזה לא ממש אותו דבר.

ברוך ה', לילדיי  יש אחים. יש קנאה, יש מריבות. אך יש גם כל כך הרבה ביופי ביחסי האחווה. אהבה בלי תנאי, דאגה, אכפתיות, תמיכה, ויתור ושיתוף. (ילדיי די מתוסכלים שהמשפחה שלנו קטנה כל כך, ואין בני דודים מהצד של אימא. נדמה לי שמשפחה גדולה מעניקה ביטחון וכוח).

ובנוגע לתקציבים - אני רואה במוחש כי הברכה גדלה עם כל ילד שמצטרף למשפחה. בפשטות ממש. ב"ה. 

ברור שמשפחה ברוכה דורשת עבודה והשקעה - אך היא מעניקה גם סיפוק. לא מזמן אמרתי לבעלי שלנו, בעז"ה, לא מצפה זקנה עגומה. בכל יום נכד אחר יגיע לביקור.   

(ואיני נכנסת לשיקולים דתיים, דמוגרפיים ואידיאולוגיים...גם על כך אפשר להרחיב)

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....