ובכל הארגזים
בתוך כיסי שמלות בלויות
ותדע להעביר את הלילות
בין ללטף את הפצעים ולטפס על הקירות
למצוא את כל מה שאבד לה שם בדרך
זה ישרוף קצת וישכח
ובכל הארגזים
בתוך כיסי שמלות בלויות
ותדע להעביר את הלילות
בין ללטף את הפצעים ולטפס על הקירות
למצוא את כל מה שאבד לה שם בדרך
זה ישרוף קצת וישכח
הושט לי יד
עוד נגלה ביחד את הארץ
אני יודעת עוד רבה הדרך
אבל אלך בה עד יכלה כוחי
אתה לי ארץ אבודה לנצח
אך שורשיך כבר בתוך תוכי
תן לי זמן
הושט לי יד
עוד נגלה ביחד את הארץ
אני יודעת עוד רבה הדרך
אבל אלך בה עד יכלה כוחי
אפשר היה לראות
חלומות של אנשים
הולכים נעלמים
בתוך שמים בוערים
ראיתי מהומות
דברים שאני לא רוצה לזכור
הראשון של רוני דלומי, השני של נעמי שמר אם אני לא טועה והשלישי של גיא ויהל
תשמעו סיפור מוזר אולי אפילו די מצחיק
על היום בו פגשתי את גבי ודבי עם המג'יק סטיק
הלכתי לי ערב אחד לתומי
הסתכלתי סביבי
לפה ולשם
כשלפתע כולם דיברו באנגלית
וצבעם התחלף משחור ללבן
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)