אני חולקת על הדרך בה הם פועלים.
הם אלה שבחרו בדרך שונה מהמשפחה אז מהם אני מצפה להציג את דרכם בדרכי נועם.
וברור שזה לא מתחיל להסיפור הזה אלא מתחיל מלפני 5 שנים...
שיר שיר כותבת: "עשינו את המקסימום" "בעלי רותח מעצבים". פה לדעתי הטעות שלהם.
לא צריך להגיע עד קצה גבול היכולת. צריך להציג את הגבול שלהם בצורה נעימה בטון מתון. לא מתאים לכם- באסה. מה יש פה להתעצבן בכלל?
מחלוקת של 5 שנים זה לא משהו שאפשר לנתח על גבי הפורום, אבל להציג דרך אלטרנטיבית לחוזרים בתשובה- זו זכותי.
אגב, לא התכוונתי להאשים, מתנצלת מכל הלב שיצא כך. בכוונה לא שירשרתי לשיר שיר אלא להמשך הדיון שהתפתח כי באתי להציג זווית אחרת. ברור לי שההתמודדות של חוזרים בתשובה היא קשה מאין כמותה ולעולם לא אדע כי אני לא עומדת מהמקום הזה.
אבל מהיכרותי הקרובה עם המון חוזרים בתשובה משני צדדי הורי, שאין להם קשר משפחתי/ עדתי/ גילאי/ קהילתי או קשר אחר מלבד בחירה בדרך של תורה ומצוות שונה מהוריהם- אז ניתחתי את התנהגותם כפי שחוויתי אותה במשך שנים. הייתי עדה לחוויות כפי שחוו ההורים וכפי שחוו הילדים.
ואני אתן דוגמה קטנה שמהמשפחה הקרובה: כשאחותי הגדולה התחתנה עם חרדי הם הסבירו לאמא שלי שהם אוכלים רק בד"צ ואם יש בעיה עם משהו- הם מוכנים להביא איתם (ובאמת אחותי הייתה מבשלת חצי מהשבת בערך...) פעם אחת אמא שלי קנתה ממתק לילדים בכשרות בד"צ מסויים שהם לא אוכלים.
באותה שבת אמא שלי רצתה להביא לילדים ומאוד התאכזבה שא"א לתת להם וכל השבת חזרה באוזני על המשפט: "כמה חיפשתי להם שיהיה בד"צ" "איך יכולתי לדעת שגם זה לא טוב" וכו'. מנגד אחותי הביאה לאמא שלי ממתק אחר וביקשה שאת זה תחלק לילדים בשמה.
אחותי ובעלה הבינו שהתקרית קרתה באשמתם ובאמת התנצלו והשתדלו לשמח את אמא שלי כמה שאפשר.
הסיפור השני קרה אחרי בערך 6 שנים: אמא שלי הגישה לשולחן שקדי מרק עם אותה כשרות בד"צ בעייתית. הפעם אחותי הבכורה לא הייתה, אבל האחות השניה שגם הם אוכלים רק כשרויות מסויימות כן הייתה. אז אחרי שהם חפרו על השקית והמרכיבים והכשרות הם הוציאו את שקדי המרק שלהם.
להם יש כבר קרקע יותר נוחה כי ההורים שלי כבר למדו עם זה. אבל שאר האחים והגיסים פשוט לא סבלו את ההתנהגות הזאת (ועוד כמה קטעים כאלו בארוחה כמו שכל מאכל שאלו איזה תבלינים יש והלכו לבדוק את כשרויות התבלינים).
בשני המקרים- אותה כשרות בעייתית, בשני המקרים לא התפשרו על העקרון ההלכתי- בשני המקרים דרך הפעולה והמחשבה מאחוריה- מאוד שונה!
אגב, גם אנחנו לא אכלנו משקדי המרק מטעמי ביראות בכלל, מעולם לא חשבתי לבדוק את המרכיבים, בטח שלא כשמישהו שם לב לזה!
כשאתה נמצא אצל הצד השני צריך לנסות כמה שפחות להפריע לו בשגרת חייו וכמה שפחות לגרום לו לאי נוחות ועם זאת לא לוותר על העקרונות שלך. (אם תבקש שיבוא לקראתך- אולי יסכים, ואם לא אז עוד יותר "יחפש" אותך ויבחן איך תתנהג. במצבים מסוימים עדיף מראש לא לבקש וזהו)
ואופטימיות זהירה לסיום: יחסים כמו ששירשיר מתארת אני מכירה אצל בן-דוד של אבא שלי ואשתו. הבן-דוד מגיל קטן גדל אצלנו כבן בית. ההורים שלו היו גרושים ואנחנו כבני משפחה דתיים ארחנו אותו הרבה. לימים גדל הבחור והתחתן ונולדו לו שני בנים. הפעם הסיפור פה על הצד של אשתו. הם היו בכאסח מוחלט. ביטויי שואה היו חלק אינטגרלי מהויכוחים. כולל משפטים "את לא בת שלנו" "אתם לא ההורים שלי" וכו' וכו'. כמובן שהחתונה הייתה נראית בהתאם. את השבת חתן והבריתות אמא שלי ארגנה וכף רגליהם לא התקרבה לאיזור הדתי.
אמנם במקרה שלה שמעתי לרוב רק את הצד שלה ומהקצת ששמעתי את ההורים שלה הבנתי שהיא לא טלית שכולה תכלת...
אמא שלי לאורך כל השנים אמרה לה שאמנם היא מקבלת אותה כמו בת אבל שלא תוותר על הקשר עם ההורים ושתנסה אט אט למרות כל מלחמות העבר להיכנס לליבם. ובאמת כל שבוע היא הייתה לוקחת את הילדים (בלי בעלה) ונכנסת לבית הוריה לחצי שעה. בשנה הראשונה הם היו אוויר אבל היא שידרה לילדים שהכל טוב היא הייתה משחקת איתם בבית הוריה ואחר כך משחקת איתם בגינה. הילדים קיבלו זאת בטבעיות ועם הזמן היא התרגלה להרגל המשונה הזה ועם השנים ההורים קצת נפתחו ושלחו חיוכים לעבר הנכדים ואחרי עוד זמן התחילו גם להתייחס אליה. באיזה שהוא שלב הביקורים האלה עברו לגינה ציבורית (כי פאדיחה שהשכנים יראו אותה עם כיסוי ראש ואת הנכדים שלהם עם פיאות)
ובטלפון הם מדברים חופשי. אבא שלה עדיין לא בא אליהם הביתה "כי לראות סלון עם הספרים האלו עושה לו סחרחורת" אבל מה זה משנה, העיקר שמצאו איך ליצור תקשורת למרות כל המחלוקות ולמרות כל משקעי העבר.
(ואני שואלת את עצמי- האם מההתחלה היה אפשר אחרת?)