אתם פשוט צדיקים שאתם עוברים את כל זה ולא מרימים ידיים ולא מתייאשים, ועדיין מכבדים.

אשריכם.

לדעתי כדאי לחזור לרב ולשאול כיצד לנהוג. 

דעת תורה כך היא- מורה. מבטלת ספקות והתלבטויות וכך אתם יכולים לדעת שאתם עושים מה שצריך.

ה' יעשה את שלו בנוגע לחוסר נעימות, לדיבורים וכד'.

בהצלחה

או שתשבו בשולחן בצד בסוף האולם

לי אישית גם היה לא נעים ללכת כך לאירוע

אבל בגלל הקרבה

הנזק שיגרם אם לא תלכו,

יכול להיות הרבה יותר משמעותי ממה שנראה (נתק בין המשפחות, ריבים, כעסים וכו')

זה די היה נשמע שזה הלך הרוח.

תשמחו שנפתרה לכם ההתלבטות והתפנה לכם ערב.

לכבד זה חשוב, וגם לא כדאי לשרוף גשרים. אבל להיות סמרטוטים זה גם לא מומלץ. אם תעמדו על שלכם בנחישות וברגישות - בסופו של דבר רק יכבדו אתכם (ואת התורה שאתם מייצגים) יותר. יכול להיות שהיעדרות מהחתונה תהיה פיצוץ קל לטווח קצר, אבל לטווח הארוך כל הצדדים יצאו מורווחים.

ומה שמתואר בהודעה הפותחת של השרשור - נשמע כזה.

ועם זאת, אני עדיין סבור שיש סבירות גבוהה שהנתק יהיה זמני.

אם זה מוצג כ"מאוד רצינו להשתתף בשמחתך, אבל כיון שלא הלכתם לקראתנו, לצערנו לא התאפשר", אז זה יוצר שוק, ובהתחלה קצת כעס, אבל בסופו של דבר זה יוצר חשיבה מחודשת.

ובעצם יש כאן ממה נפשך: אם אכן זה יוביל לחשיבה מחודשת וכו' - מה טוב. ואם ילכו ראש בקיר וימשיכו בחוסר ההתחשבות וההליכה לקראת - אז זה רק מוכיח שאכן זהו קשר מהסוג שנתק עדיף על פניו.

הבעיה היא ההתרסה לא העמידה על העקרונות.

שולחן עם פרגוד זה בפירוש התרסה ושיקברו כבר את הרעיון המזעזע הזה.

יש עוד כל כך הרבה פתרונות יצירתיים. הבעיה היא שלא מחפשים פתרון, מחפשים להראות "שאנחנו עומדים על העיקרון" ואז גם הצד השני "עומד על עקרונותיו" ונוצר פיצוץ.

אנחנו גדלנו בבית דתי, אבל במשפחה המורחבת יש הרבה חוזרים בתשובה מכל הסוגים, אף אחד לא ויתר על העקרונות, אבל יש חלק שעושים זאת בהתרסה ועד היום לא אוהבים אותם ויש את אלה שעושים זאת בנועם ובהומור ומהרגע הראשון כיבדו את דעתם והיום כ"כ אוהבים אותם שבאמת כולם יוצאים מגדרם להתאים להם את האירוע כדי לא להפסיד אותם.

כיום אפילו במשפחה המצומצמת יש לי שתי אחיות שהתחרדו. גיס אחד מהרגע שהתחתן נשא בכל הסטיגמות השליליות על החברה השחורה הפרזיטית והתמודד עם זה יפה. ידע מתי לענות ומתי לשתוק. גם כשענה, ענה בנועם, בבדיחות, ביישוב הדעת. לעומת הגיס השני (שעדיין טרי) שעושה יותר דווקא, מתווכח איפה שלא צריך, מתעצבן, שום קידוש ה' לא נגרם- להיפך רק חילול ה'.

והיחס אליהם בהתאם- מי שנעים- נעימים איתו. מי שקשוח- קשוחים איתו.

(אני מדגישה שלא מדובר על פשרות הלכתיות אלא על הדרך)

ובמקרה הספציפי עדיף שלא להישאר כלל אחרי החופה ולעשות את זה בשקט מאשר להתסיס את השטח ולבקש פרגוד

תקראי מה שיר שיר מספרת!!!

אני חולקת על הדרך בה הם פועלים.

הם אלה שבחרו בדרך שונה מהמשפחה אז מהם אני מצפה להציג את דרכם בדרכי נועם.

וברור שזה לא מתחיל להסיפור הזה אלא מתחיל מלפני 5 שנים...

שיר שיר כותבת: "עשינו את המקסימום" "בעלי רותח מעצבים". פה לדעתי הטעות שלהם.

לא צריך להגיע עד קצה גבול היכולת. צריך להציג את הגבול שלהם בצורה נעימה בטון מתון. לא מתאים לכם- באסה. מה יש פה להתעצבן בכלל?

מחלוקת של 5 שנים זה לא משהו שאפשר לנתח על גבי הפורום, אבל להציג דרך אלטרנטיבית לחוזרים בתשובה- זו זכותי.

אגב, לא התכוונתי להאשים, מתנצלת מכל הלב שיצא כך. בכוונה לא שירשרתי לשיר שיר אלא להמשך הדיון שהתפתח כי באתי להציג זווית אחרת. ברור לי שההתמודדות של חוזרים בתשובה היא קשה מאין כמותה ולעולם לא אדע כי אני לא עומדת מהמקום הזה. 

אבל מהיכרותי הקרובה עם המון חוזרים בתשובה משני צדדי הורי, שאין להם קשר משפחתי/ עדתי/ גילאי/ קהילתי או קשר אחר מלבד בחירה בדרך של תורה ומצוות שונה מהוריהם- אז ניתחתי את התנהגותם כפי שחוויתי אותה במשך שנים. הייתי עדה לחוויות כפי שחוו ההורים וכפי שחוו הילדים.

ואני אתן דוגמה קטנה שמהמשפחה הקרובה: כשאחותי הגדולה התחתנה עם חרדי הם הסבירו לאמא שלי שהם אוכלים רק בד"צ ואם יש בעיה עם משהו- הם מוכנים להביא איתם (ובאמת אחותי הייתה מבשלת חצי מהשבת בערך...) פעם אחת אמא שלי קנתה ממתק לילדים בכשרות בד"צ מסויים שהם לא אוכלים.

באותה שבת אמא שלי רצתה להביא לילדים ומאוד התאכזבה שא"א לתת להם וכל השבת חזרה באוזני על המשפט: "כמה חיפשתי להם שיהיה בד"צ" "איך יכולתי לדעת שגם זה לא טוב" וכו'. מנגד אחותי הביאה לאמא שלי ממתק אחר וביקשה שאת זה תחלק לילדים בשמה. 

אחותי ובעלה הבינו שהתקרית קרתה באשמתם ובאמת התנצלו והשתדלו לשמח את אמא שלי כמה שאפשר.

הסיפור השני קרה אחרי בערך 6 שנים: אמא שלי הגישה לשולחן שקדי מרק עם אותה כשרות בד"צ בעייתית. הפעם אחותי הבכורה לא הייתה, אבל האחות השניה שגם הם אוכלים רק כשרויות מסויימות כן הייתה. אז אחרי שהם חפרו על השקית והמרכיבים והכשרות הם הוציאו את שקדי המרק שלהם.

להם יש כבר קרקע יותר נוחה כי ההורים שלי כבר למדו עם זה. אבל שאר האחים והגיסים פשוט לא סבלו את ההתנהגות הזאת (ועוד כמה קטעים כאלו בארוחה כמו שכל מאכל שאלו איזה תבלינים יש והלכו לבדוק את כשרויות התבלינים).

בשני המקרים- אותה כשרות בעייתית, בשני המקרים לא התפשרו על העקרון ההלכתי- בשני המקרים דרך הפעולה והמחשבה מאחוריה- מאוד שונה!

אגב, גם אנחנו לא אכלנו משקדי המרק מטעמי ביראות בכלל, מעולם לא חשבתי לבדוק את המרכיבים, בטח שלא כשמישהו שם לב לזה!

כשאתה נמצא אצל הצד השני צריך לנסות כמה שפחות להפריע לו בשגרת חייו וכמה שפחות לגרום לו לאי נוחות ועם זאת לא לוותר על העקרונות שלך. (אם תבקש שיבוא לקראתך- אולי יסכים, ואם לא אז עוד יותר "יחפש" אותך ויבחן איך תתנהג. במצבים מסוימים עדיף מראש לא לבקש וזהו)

ואופטימיות זהירה לסיום: יחסים כמו ששירשיר מתארת אני מכירה אצל בן-דוד של אבא שלי ואשתו. הבן-דוד מגיל קטן גדל אצלנו כבן בית. ההורים שלו היו גרושים ואנחנו כבני משפחה דתיים ארחנו אותו הרבה. לימים גדל הבחור והתחתן ונולדו לו שני בנים. הפעם הסיפור פה על הצד של אשתו. הם היו בכאסח מוחלט. ביטויי שואה היו חלק אינטגרלי מהויכוחים. כולל משפטים "את לא בת שלנו" "אתם לא ההורים שלי" וכו' וכו'. כמובן שהחתונה הייתה נראית בהתאם. את השבת חתן והבריתות אמא שלי ארגנה וכף רגליהם לא התקרבה לאיזור הדתי.

אמנם במקרה שלה שמעתי לרוב רק את הצד שלה ומהקצת ששמעתי את ההורים שלה הבנתי שהיא לא טלית שכולה תכלת...

אמא שלי לאורך כל השנים אמרה לה שאמנם היא מקבלת אותה כמו בת אבל שלא תוותר על הקשר עם ההורים ושתנסה אט אט למרות כל מלחמות העבר להיכנס לליבם. ובאמת כל שבוע היא הייתה לוקחת את הילדים (בלי בעלה) ונכנסת לבית הוריה לחצי שעה. בשנה הראשונה הם היו אוויר אבל היא שידרה לילדים שהכל טוב היא הייתה משחקת איתם בבית הוריה ואחר כך משחקת איתם בגינה. הילדים קיבלו זאת בטבעיות ועם הזמן היא התרגלה להרגל המשונה הזה ועם השנים ההורים קצת נפתחו ושלחו חיוכים לעבר הנכדים ואחרי עוד זמן התחילו גם להתייחס אליה. באיזה שהוא שלב הביקורים האלה עברו לגינה ציבורית (כי פאדיחה שהשכנים יראו אותה עם כיסוי ראש ואת הנכדים שלהם עם פיאות)

ובטלפון הם מדברים חופשי. אבא שלה עדיין לא בא אליהם הביתה "כי לראות סלון עם הספרים האלו עושה לו סחרחורת" אבל מה זה משנה, העיקר שמצאו איך ליצור תקשורת למרות כל המחלוקות ולמרות כל משקעי העבר.

(ואני שואלת את עצמי- האם מההתחלה היה אפשר אחרת?)

ותעשי קצת מאמץ לא להשליך מהמשפחה שלך כי השאר הם לא.

שימי לב ששירשרתי לאלירז שכתבה "אני כמובן בדעתו של יזהר במקרה זה ונזהרת מלהיות חריפה יותר".

אז אני כדעתו של יזהר רק מתונה יותר. מסכימה עם הגישה שלו רק חושבת שאפשר עוד יותר לצמצם את החיכוך אם מראש לא באים בדרישות על רקע היכרות המשפחה.

מבחינת שירשיר- להישאר עם פרגוד זה לבוא לקראתם עד קצה גבול היכולת ואפילו הם חשבו בשלב כזה או אחר על רעיון איך יוכל לרקוד עימם- במקום אחר.

לדעתי- פה הם טועים. כל שינוי שנדרש מבעלי השמחה לעשות לעומת התוכנית המקורית- לא מכבד יותר אלא מתסיס יותר.

תגידי לי את- מה מעליב יותר- שחילוני הורס מחיצה או שהוא יוצא לשתות יין בבר כי הוא לא מוצא את עצמו באירוע הנפרד? ואם הוא פתאום ייעלם מהנוף ואח"כ תגלי שהוא חתך מוקדם? 

ולגבי ההשלכה מהמשפחה שלי- נכון שאין לי מדגם מספיק גדול כדי לערוך מחקר אקדמי, לכן לא מדובר בעובדות מדעיות אלא מסקנות שלי ממה שאני רואה ושומעת. ואגב, אני שומעת גם לא מעט הורים חילוניים בעבודה שלי שאחד מילדיהם חזר בתשובה. 

אם המסקנות שלי שגויות כי אני לא מכירה מספיק מקרים או לא מכירה את כל התמונה- את מוזמנת להאיר את עיני.

כמובן שאת לא חייבת להמשיך את הדיון אם לא רוצה. 

אני מסכימה איתך מאוד ורואה את שתי צורות ההתנהגות שתיארת גם אצלי במשפחה עם אותן תגובות (כלומר, תוצאת המלחמה ותוצאת דרכי נועם).

ולגבי שירשיר - ברור לכולנו שקשה לשפוט התנהלות שלימה של משפחה מכמה מילות תיאור על גבי הפורום ובטח לא מתיאור חד צדדי, כמה אויביקטיבי שהוא משתדל להיות.

לכן בפורום טוב ומפרה שכל אחד מביא את זוית הראיה שלו וכן השואלת (או השואל) זוכה לסיעור מוחות ולכיווני חשיבה שלא היה ער להם קודם.

לטעמי, שרשור לא אמור להביא תוצאה של אחידות והסכמה מלאה בין המשתתפים, שהרי שוב, אנחנו לא מכירים עד הסוף את המקרה ואת אופי המשפחה והסביבה והזוג וכו'. 

זה מצוין שכולנו מסכימים על דרכי נועם, רק החילוק הוא איך ובאיזו מידה ומה הגבולות (אם בכלל יש כאלה).

ההחלטה המעשית איך לפעול תמיד נותרת בסופו של דבר בידי פותחת השרשור. רק שעכשיו נקודת המבט שלה התרחבה ומתוך התובנות האלה היא יכולה להחליט (בע"ה) נכון יותר.

שירשיר, ה' ישלם לך על כל נסיון כזה. מאחלת לך שהזוגיות והקשר בינכם רק יתעצם ויתחזק בעקבות הנסיונות המשותפים האלה. ושתזכו למצוא חן ושכל טוב גם בעיני אלוקים וגם בעיני אדם.

ומי בידיוק הסמיך אותך לקבוע מדדי אשמה ועלבון כמו שזה לא אמור לענין אותי למי כן או לא את משרשרת

בניגוד אליך בדקתי לעומק את העובדות כפי שסופרו על ידי הפותחת ולא מצאתי שום מגמת דיאלוג מצד המישפחה שתאפשר להגיע לפשרה מוסכמת בין הצדדים שאז הייתי הראשונה לעודד אותה ללכת.

ושוב הרשת היא מרחב ציבורי מי שקשה לו להסתגל לעובדה הזו שלא ישתמש בה.

עם סיפור רקע כזה, לבקש דרך החמות, יום לפני החתונה- אעפס- לא נשמע המתכון האידיאלי.

במקרה הספציפי הזה לא חושבת שהיתה דרך אחרת לבקש והם היו נענים בחיוב בגלל האנטי שהיה קיים עןד הרבה קודם. אולי אני טועה.

בכל אופן את צודקת שאולי יש סיטואציות שבבקשה נכונה יענו בחיוב. כמו שהברתי למעלה לדעתי זו לא טקטיקה נכונה כי ההפסד באם הבקשה תענה בשלילה גדולה על התועלת אם יענו בחיוב.

(כי אם יענו בשלילה עוד יותר יחפשו אותם לבדוק איך הם מתנהגים ואם יחזרו הביתה אחרי החופה יותר יעלבו מאשר אם יצאו בלי לבקש שאז פחות ישימו לב)

ואכן אני מסכימה שיש חתונות שעדיף לא להסתובב בהן, בטח לא עם הילדים. רק לא להפגין את זה אלא לעשות את זה בשקט.

ובכלל- חתונות חילוניות מתחילות מאוד מאוחר ומסתיימות מאוד מאוחר. כבר אחרי החופה זאת שעה שהילדים בד"כ נופלים שדודים. ואם לא נופלים אפשר להפיל. (דרך משל כמובן)

די היה ברור לי שכך יקרה,טוב שלבעלך יורד האסימון והוא מתחל להבין יותר טוב שהתא הגרעיני שלו וחינוך הילדים יותר חשובים מלהיות סמרטוט מעוך של המשפחה....אין מה להוסיף אמרנו לכם טוב שהוא מספיק חכם להבין את זה לבד.

השתדלתם מאד.

אפשר להבין גם את בעלך.

מבחינת ה"כלה", זה לא חוסר כבוד, אלא פשוט נראה לה אבסורד, מרוב חוסר הבנה מה אתם רוצים.. 

לדעתי, אתם יכולים להגיע לחופה, להגיד יפה שלום ומז"ט לכולם - ו"להיעלם" בלי הרבה מהומה..

אלא אם כן באמת לא מפריע לכם לשבת עם הגב אל הדבר הזה...  אבל אי אפשר "לדרוש מכם" להיות באווירה כזו. קל וחומר שסיכמתם עם האמא.

זו ענ"ד.

תגיעו לחתונה כמו שנהוג בדורנו עם סמרטפונים תיפסו פינה ותשקעו בזה מתי שצריך..

נ.ב.חתונה זה זמן נהדר לפטפט בחוץ עם כל המשפחה שלא נפגשים איתם כמעט (זה מה שעשיתי בחצי מהחתונה של אחי שהיתה לאחרונה - וזו היתה חתונה נפרדת) 

גם אני לא הסכמתי שיהיו בחתונה שלי שולחנות עם פרגוד. זה התרסה. או שכל השולחנות מופרדים או שהכל לא. מנגד ארגנו שולחנות לנשים/ גברים בנפרד כאילו "במקרה".

הכי טוב כדתיים פשוט לא לעשות עניין מכל דבר.

אם בעלי הצליח להתחמק מהריקודים בחתונה שלנו כשהוא היה החתן גם אתם יכולים. כשלא מדברים על זה לפני- אף אחד לא מחפש אתכם.

ואם מחפשים אתם "במקרה" בהפסקת שתיה בלובי האולם.

אגב, בחתונה של אחותי בעלי חזר עם הילדים מיד לאחר החופה ואני יצאתי אחרי מנה ראשונה ואף אחד לא שם לב עד התמונה המשפחתית ממש בסוף האירוע. 

ואל תתרשמי מכל השטויות האלו.

לכו בדרככם - הם בכלל לא מתחילים להבין מה אתם רוצים, והם המסכנים היחידים מזה שאינם מבינים דברים כאלה יפים וחשובים.  וכשאת שומעת "תגובות" כאלה מהמשפחה, תשמחי עוד יותר בדרך שבחרתם בה....

וכל הכבוד שאתם בכל-זאת עושים כיכולתכם "בשביל השלום".

לברית של הבן שלי!!!! לא הייתי דורכת אצלהם

יש גבול לכל דבר

לחזור בתשובה איזה ניסיונות השם יברך אתכם בהרבה נחת מצאצאיכם!

הקדמה חשובה: המהלך הבא נועד להעביר מסר חשוב, שנוגע בנקודה מסויימת, בהיבט החינוכי - לנידון בשרשור. אני ממש לא בא להשוות ולטעון שיש דמיון מלא או חלקי בין הדומאות הנ"ל לבין המקרה המדובר. אלא רק בפן החינוכי, של צורת ההסתכלות שלנו על המציאות.

התורה מחנכת אותנו ומדגישה לו בכמה מקומות, שיש ערכים שנמצאים מעל לקשרים המשפחתיים:

בחטא העגל: וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ:

במסית ומדיח: כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ: {ח} מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ: {ט} לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו: {י} כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה:

למה כל ההדגשה הזאת? איש את אחיו, רעהו קרובו. אחיך, בנך, רעך, ידך תהיה בו בראשונה?

למה צריך את כל זה? לכאורה זה היפך השכל הישר. תנו לקרובים "פטור" על רקע רגשי. "המפקד, אני לא מסוגל". לא רק שאין פטור אלא אדרבה - הם הראשונים! דווקא איש את אחיו! דווקא ידך תהיה בו בראשונה!

אין זה אלא שהתורה באה לחנך אותנו ולהעביר מסר חשוב: לפעמים יש התנגשות בין ערכים, וחשוב לשים לב להתנגשות ולהבין איזה ערכים חשובים יותר. אם אדם נמצא בתנועה של התחמקות והדחקה של העובדה שיכול להיות קונפליקט - הוא עלול למצוא את עצמו נופל ברגע האמת, ומוסת ומודח.

גם ערך האחווה והרעות מודגשים במקומות רבים בתורה. אבל דווקא בגלל זה - חשוב לתורה להעביר את המסר הזה בבהירות ובלי התנצלות, בלי להשאיר מקום לספקות.

אשוב לנקודה שפתחתי בה, ואדגיש שאין כאן שום השוואה והקבלה, אלא רק קריאת כיוון לחשיבה על נקודה חינוכית חשובה, שקשורה לדיון בהיבט מסויים.

כל הכבוד על הסבלנות וההתאפקות. את פשוט מדהימה!

לפעמים זה לא מעיד על חוסר כבוד אליכם,

אלא פשוט מימוש הרצונות שלה.

מסכימה עם חלק מהכתובים שהציעו שתנסו או להשאר רק לחופה/ לא להגיע עם הילדים/ לשבת בפינה ולא להשאר לאורך כל הערב.

אני בהחלט מסכימה איתך שאין הם מתייחסים בצורה ראויה ברמה הכללית, אבל את השיח הזה איתם תצטרכו לפתוח בתזמון אחר.

כאן- איני רואה בעיה בהחלטתם..

בהצלחה ובחירות טובות

נראה לי שתנסו להירגע ולהגיע למצב שבו אתם יכולים להציג תגובה עניינית.

" אנחנו מאוד רוצים לבוא, והמשפחה חשובה לנו, אבל במצב כזה, אנחנו לא יכולים להישאר, וניאלץ ללכת אחרי החופה".

ברור שזה קשה...אבל נשמע לי שיותר נכון לכם להגיב מהמקום האמיתי שלכם ולא רק כתגובה נזעמת לצד השני. (גם אם הזעם הוא מוצדק)

וגם נשמע שאתם צריכים להוריד ציפיות לגמרי מכל מה שקשור לתגובה מכבדת מהצד שלהם. רק לעשות את שלכם וזהו.

התנכלות שיטתית מצד המשפחה  שכללה חבלה באירועים משמעותים לשיר שיר ובעלה,ניצול ציני של מחלת האב,כפיה גופנית של הדודניות אז איך הם ורק הם נדרשים  לנסות להרגע,להגיב עיניני,פתרונות חכמים,דרכי נועם סליחה אבל אתם טורחים לקרוא מה שאתם כותבים או סתם לוחצים תגובה?

והגבתי לפי מה שנראה לי.

לא אמרתי שזה לא נכון שהם כועסים. אמרתי שהכי נכון לדעתי זה לשדר תגובה עניינית.  לא דרכי נועם ולא סליחה (אולי אחרים כתבו את זה). וכן, התכוונתי לזה...

תגובה עניינית שמבטאת את הגבול הברור שלהם, לא משאירה מקום לויכוח או להתלהמות אלא פשוט מציבה את הגבול וזהו.

כל הכבוד לכם.

בהצלחה רבה בשבת!

בטוח שזה מעורר הערכה לפחות אצל מישהו שם...

אז מה אם כולם רואים "דתיים" יושבים באירוע שכל כולו שחץ ותועבה. חילול השם פר-אקסלנס לפי ההגדרה. אבל למי אכפת?

כבוד הקב"ה בכלל לא נחשב, שהרי הוא סתם כלומניק מיושן שנותן לנו הוראות עבשות. נגד הוראות אלה תמיד אפשר למצוא היתרים דחוקים יהיו באשר יהיו. לעולם כשיש דילמה וצורך בויתורים כואבים, הויתורים הם מצד הדת ולא מצד אחר. 

דבריי מכוונים הן לבעלת האשכול (ש"השתדלה" ונתנה "תודה לאבא שבשמים", לא ברור על מה) והן ל-100% מהמגיבים כאן. תתביישו. אתם מזרחניקים במלוא משמעותה של הסטיגמה הרעה.

כולם רואים שהם יושבים כשאחרים לא.

ויושבים עם הגב לאירוע.

הקב"ה גם נתן הוראות מה עושים מפני דרכי שלום, בוודאי כשמדובר כשהאנשים מסביב אינם מעלים בדעתם "להעבירם על דתם", אלא פשוט לא מבינים מהחיים שלהם בענין הזה.

הקב"ה גם נתן הוראות את מי שואלים במקרים כאלו, כשיש מורכבות (ויש מורכבות - גם אם כל מיני "כאילו-קנאים" יגידו שקשר עם משפחה כזו לא חשוב בכלל, והקידוש השם הכי-גדול זה לריב איתם קבוע..) - וזה מה שהם עשו, בלי להתרשם מ"הגדרה בפרום של "פר-אקסלנס" ההיפך.

ומי שאינו יכול לאפק את לשונו מלהגיד "מזרוחניקים במלוא משמעתה של הסטיגמה הרעה" שהמציאו הוא ודומיו - רשעות במלוא משמעות המילה (הקב"ה שונא את המקטרגים על בניו - גר"א) - ומהוצאת שם רע על ציבור יקר ועצום אינו ירא - מוטב לא ידבר על "חילול השם". הלוואי יזכה להיות בעל בין אדם לחבירו, כמו ה"מזרוחניקים" הללו שהוא מגדף בלי בושה. ויש להניח שעם סגנון כזה, ימשיך גם לגדף מי שצא כנגד דבריו... לתיאבון (דומני שזיהיתי את הניק, לפי הסגנון. לא לראשונה).

גם תועבות גדולות מזו אפשר להכשיר בק"ן טעמים, ועוד להרגיש מה-זה צדיקים אח"כ, וגם לכתוב שכל מי שלא הולך בתלם של העידוד-הפוזיטיבי-בכל-מצב (חנופה בעברית צחה) הינו רשע מרושע.

כמובן שמעניין יהיה לשמוע את ההסבר מדוע אצל המזרחניקים תמיד, אבל תמיד הפשרות יהיו על חשבון הדת.

ז"א, באם אכן מדובר היה ב"מציאות מורכבת", שדורשת ויתור לצד זה או אחר, הייתי חושב שלעתים היה ויתור גם לכיוונים אחרים. אבל לא, אצל המזרחניקים לעולם הויתור יהיה על צניעות, על כבוד השם, על תורה, על מצוות - אבל לא על יחסים משפחתיים, חבריים או על הגשמה והנאה אישית. אני יכול לנחש כמעט תמיד מה יהיה הפתרון בכל דילמה - האם זה היה כך אם זה אכן היה "מורכב"?

לא רק רשעות - 

גם שנאת ישראל. ומרגיש אח"כ, כלשונך, "מה זה צדיק" - כדרכם של כאלו מאז ומעולם.

אתה יכול להמשיך לשפוך את הזבל הזה כאן, ברשות הרבים, ולהמשיך לקרוא לכל האחרים "מחללי שם שמיים", "מחניפים" ושאר ירקות.

הצדיקים הללו, לא הכשירו שמץ-תועבה, לא ויתרו על צניעות, לא על כבוד השם, על כלום. רק על כבודם האישי, וההיפך מ"להנאתם" ולטובת-עצמם, ומתוך שאלת-רב, כשכמובן הצד השני אינו "שואל" וממילא גם לא "יוותר" על מה שאינו מבין.

אבל אתה ושכמותך בשביל ה"הנאה-האישית" המפוקפקת של הקנאות המרושעת הזו, של הרגשת השנאה, לא תחסמו את פיכם מהוצאת שם רע על ציבור שלם, ושאר גידופים. ומלבחור איזה מצוות "יפות" בעיניכם - ואיזה "מיותרות" ו"מזרוחניקיות".. לשנאה תמיד יש תירוצים למה היא הכרחית - ותמיד היא מסבירה למה האחרים הם בעלי-התירוצים...

אני גמרתי כאן. ברגע ש"דיון" הוא עם מטבע לשון כזו על ציבור שלם, אין מה לדון.

אתה יכול להמשיך לחרף. לבריאות. ה' ירחם.

ובשם הקנאות הלזו אתה מוכן לכנות יהודי שאתה כלל לא מכיר בתארים כמו "רשע", "שונא ישראל", "זבל", "מגדף" וכו'.

בסגנון ובתוכן אתה לא שונה מקנאים אחרים, רק שבמקום לקנא לשם ה' אתה מקנא לפשרנות כשיטה. 

אגב, אי אפשר להוציא שם רע ל"מזרחניקים". כי מזרחניק זו גישה והשקפה קלוקלת, לא ציבור.

וגם כאן יש לך הרבה דברים לא טובים להגיד על אחרים?

אתה יודע גם להסתכל על אנשים שחושבים אחרת ממך ולמצוא נקודת אמת בדרך שלהם?

אתה יכול להבין שמותר לאחרים ללכת בדרך שהיא לא הדרך שלך, וזה לא אומר שהם טועים ואתה צודק?

כי לי אין ספק שהשתתפות כלשהי של "דתיים" באירועים של פריצות, תועבה וריקודים מעורבים זה חילול השם נורא.

בין אם זה אירוע משפחתי ובין אם זה רב ראשי בטקס ממלכתי - בעיני זה מבחיל. הגם שמעולם לא הורגלתם לחשוב במונחים כאלה - אי אפשר לנסות להבין אותי?

אבל הבעיה שאתה מכליל.

אתה מכליל ארוע משפחתי בקרבה ראשונה יחד עם טקס ממלכתי. אתה לא רואה את ההבדל?

אתה גם מכליל את כל כותבי הפורום כאן כ"מזרוחניקים" וככאלה שמעולם לא התרגלו לחשוב במונחים אלו ואחרים.

החיים הם מורכבים. והדילמה שהועלתה כאן היא מורכבת ובעלת השלכות.

יתכן שאם אתה היית במצב הזה היית מתנהג אחרת. אבל גם לכך היו השלכות.

הפותחת כאן ובעלה החליטו, ע"ס התייעצות עם רב, שכך הם יעשו.

זה לא הופך אותם למחללח ה' או לכל דבר אחר.

א. אני תוקף את חברי הפורום כי כולם הגיבו בחנופה והרעיפו שבחים כלפי מעשה שאסור היה שיעשה. זו לא הכללה, זו מציאות. מציאות שאותי לפחות, מגעילה.

ב. לא כתבתי דבר נגד יחידים על לא עוול בכפל ולא ציבור כלשהו, כי אם על בעלי גישה והשקפה קלוקלת, היינו מזרחניקית.

ג. כל אדם בעולם נאלץ להתמודד על בסיס יומיומי עם דילמות שגוררת בהכרח ויתורים כואבים מצד זה או אחר. ברם, הפתרון שתמיד נראה בפורום הזה הוא בדווקא לא מורכב אלא שבלוני וצפוי מראש, כי הויתור לעולם יהיה על ערכים וקדושה ותמיד לטובת התועלת האישית. 

ד. לא ראיתי בשום מקום באשכול זה שהרב שלהם התיר להם לשבת בלי פרגוד במקום עם ריקודים מעורבים.

למרות שאני די בטוח שיש "רבנים" שיתירו גם כזה דבר - כמו הצהרניק ההוא מתל אביב שהתיר לקיים תצוגת אופנה בבית הכנסת שלו.

האם קשר טוב עם המשפחה וחוסר חילול ה' במריבות נקרא בעיניך "תועלת אישית"???

יש פה דילמה מהותית שנובעת מרצון כנה לעבוד את ה' בצורה הנכונה ביותר ואתה ככה יורק?!

באמת הגזמת!

אין זה מדרכי החכמה לחזור בתשובה ולצפות שהיחסים עם המשפחה החילונית ישארו 100% אותו דבר. מכאן מתחילה הבעיה. וממשיכה בכך שלצורך אחזקת האשליה והציפיה, הדתיים בעיניהם יהיו מוכנים לחלל את השם בפרהסיא, ועוד להאמין שזה דווקא קידוש השם. 

כמובן ששום דבר לא יקרה אם ההשתתפות תוגבלנה לחופה בלבד. מריבות? לא סביר שיצאו מזה. וגם אם יצאו, מנין לקוחה הסברה שחשש רחוק סכסוך עם בשר ודם מעניק פטור אוטומאטי מכל התורה כולה? 

ברגע שמשוכנעים ומשתכנעים שכבוד המשפחה קודם לכבוד שמים, ולמעשה כל דבר שבין אדם לחברו קודם לכבוד שמים (זו דרכם של המזרחניקים כסל למו, לזלזל בבין אדם למקום ולקדש את בין אדם לחברו), ההשתתפות המלאה (עד 00:30) באירוע של פריצות הופכת למצווה. ועל אלו אני בוכיה.

אתה שם את המשפחה מצד אחד ואת הקב"ה מהצד השני.

אני (אנחנו) מנסים להבין מה נכון לעשות, מה ה' דורש מאיתנו כלפי המשפחה.

כבוד שמים לא מנוגד לבין אדם לחברו אלא מחייב אותו!

א. ביחס לחתונה של אחות שבעיניך הוא שווה ליחס בטקס ממלכתי.                                                             ב. מנין לך לדעת מהי ההשקפה של הכותבים כאן? וואלה אם היית פוגש אותי ומכיר אותי קשה לי להאמין שהיית חושב שאני "מזרוחניקית" לפי הגדרתך המצחיקה משהו.

ג. הוויתור כאן בהחלט היה על תועלת אישית למען אחדות המשפחה. לא יודעת אם יש לך ילדים אבל להביא ילדים לחתונה כזאת זה לא פשוט בכלל מבחינת התועלת החינוכית האישית.

ד. הועלתה כאן דילמה מסוימת. בדר"כ מי שמעלה דילמה כזו מתמודד עם הרבה מאוד דילמות דומות או נושקות לזו, ומן הסתם בהרבה מהן הוא מוותר על הרבה דברים למען הקדושה. 

ה. "ויתור למען ערכים". מהם הערכים? האם אחדות של משפחה אינה ערך? האם שלום בין בן להוריו אינו ערך?  

ו. אתה טועה . הפתרון הכי פשוט ושבלוני הוא לא להגיע, לנתק קשר, להמשיך את מעגל הכעס והניתוק. הפתרון המורכב יותר הוא להתייחס באופן מאוד ספציפי לכל מקרה שעולה ולחשוב בכל מקרה איך נכון לפעול בו.

כתבתי "רשעות" - ולא "רשע", וכו'.

אני לא כותב "זבל" על יהודי, אלא על הטינופת של הגידופים ששפכת כאן.

כנראה מי שמדבר כך על ציבור - גם "קורא" כך דברי אחרים.

ועל ה"קנאי לפשרנות וחנופה"... נו, צריך באמת "מדרגה" כדי להבין כך.. 

"מקנא לשם השם".. רצוץ פה שדיבר דלטוריא על בני.

חוזר ואומר: רשעות. רשעות גמורה בשם "קנאות להשם". רשעות. שנאת ישראל.

וכמובן: כעת כבר "מזרוחניקים" זה לא ציבור.. רק "גישה והשקפה קלוקלת" שבמקרה מכנים אותה בשם תנועה רבה ועצומה שייסד הגאון הרב ריינס זצ"ל.

בחז"ל יש צדיקים, בינוניים ורשעים. כעת יש הגדרה חדשה..  זו העבירה הכי חמורה של הוצאת ש"ר. זה בסדר, בפשקווילים כבר מזמן לא מכירים בעבירה הזו. היא "לשם שמיים"...

הקב"ה שונא את המקטרגים על בניו - תמשיך לקטרג על ציבור עצום ויקר, לשנוא, בשם השם, לפלפל למה בעצם זו בדיוק האמת, ותצפה שהשם יאהב אותך על כך. לא יאומן.

הגעת לקטרזיס של דת האהבה?

כנראה שלא, הרי כבר התחייבת לא להגיב יותר - והנה הסיתך יצרך.

עוד כמה ביטויים בלועזית שמסגירים מי המדבר - והכל בסדר..

["התחייבויותי" הם ענייני - ואינם לאדם שכל מה שהוא יודע לכתוב זה רפש מכליל, ולכנות אח"כ את הסלידה מדבריו בשם זה]

רק שהבטחות שווא שמופרות כעבור שתי דקות מתוך גישה נפשית מעורערת ומתוך התקפי זעם פומפוזיים וצדקניים, משליכות מעט על מהות הכותב. הלא כן?

כעת כבר "פסיכולוגיה-אישית", מאדם שרק לפני כמה דקות, התרעם בצידקנות על שאומרים עליו בלי להכיר, את מה שהיה שקוף מדבריו... על אף שבאמת אמרו על דבריו ולא עליו..  

מה שמפריע לך זו לא "הבטחה" אלא שאינך יכול כרגיל לומר את המילה האחרונה, אחרי שהאחרים יתייגעו מזה.

אתה כמובן לא כותב מתוך "התקפי זעם".. רק מתוך שנאה מיושבת וקבועה כלפי ציבור שלם, כלפי כל מי שלא חושב כמוך - וכמובן בתענוג לייחס כל דבר ל"נצרות".. - וכרגיל אצל בעלי סגנון זה, זה גם מתפרץ אח"כ באופן אישי, כביכול "מתוחכם", עם "ביטויים"..

ומי שבעיניו שנאה לציבור היא דבר "סטנדרטי", כמובן אינו יכול לחשוב אחרת, אלא שמי שמתרעם על הוצאת שם רע על ציבור, זה מ"צדקנות וגישה נפשית מעורערת"... וכי איך יכול להיות שבאמת איכפת למישהו מ"שטות כזו"....  אז מה, הוצאנו שם רע. וכי מה?... רק לצעוק על מישהי יקרה פה ש"חיללה שם שמיים כמו כל המזורחניקים", זה לא מגישה נפשית מעורערת. ממש בריאות...

כבר הסברת ש100% מהמגיבים פה, מחניפים לחילול השם, "מזרוחניקים" (בעיניך זו קללה..) וכו'.

כמובן, האובססיביות של כתיבתך השונאת, בסגנון "יודע-רצון-השם", אינה משליכה על "מהות הכותב"...

כעת נאמר לי מי הכותב .

אם הייתי יודע - לא הייתי מתחיל אפילו לענות.. (אגב, כשתרצה לכתוב על גישה - כתוב על גישה, ואל תכנה אותה בשם ציבור, זה יכול לעזור לך.. גם אני כותב כלפי "גישה" של שנאה)

תהיה בריא...

כי אף אחד בפורום הזה לא יודע את זהותי.

על כל פנים, ארגומנטום אד הומינם, הגם אם מומצא, זה תירוץ טוב כמו כל תירוץ אחר לסיים סאגה מביכה של תגובות בסגנון בן-עשרה שנכתבות בידי מי שנוהג להציג את עצמו כרב.

גם אני יודע...

כתבת משהו בהודעתך הקודמת, שאופייני רק לך...

תהיה בריא ("מילים לועזיות", לא תמיד עושות את האדם לחכם יותר....גם לא אם יכנה את תגובות האחרים, במה שמאפיין את תגובותיו.. ואתה יכול להיות רגוע: היו מטובי גדולי ישראל שכתבו בסגנון כזה כשקראו גידופים כמו שלך על ציבור. על אף שאני מעולם לא מציג עצמי כרב, וגם איני כזה)

היינו, לגבי האאוטינג המדומה. אם אתה לא מעמיד פנים, שלח לי בפרטי. (אם כי לא נראה לי שזה יקרה, הניחושים שלי בדרך כלל מספיק מלומדים כדי לזהות בלופים)

אגב, אם לא רק סתם תגובות בפורום שנוגדות את השקפתך הקנאית גורמות לך להתפרצויות זעם ולזרמת גידופים בלתי נשלטת, אלא אף שימוש מוגבל מילים לועזיות גורם לך לתזזיתיות ולאי נוחות, המלצתי הכנה היא על חופשה והתרעננות - לפני שהמצב יגיע לידי פיצוץ גם במרחב הלא וירטואלי.

[ולא. אני לא "מעמיד פנים" בענין...]

למה לחזור שוב על ייחוס תכונת תגובותיך לאחרים.. ולמה להעמיד פנים כלא-מבין את ההערה על המילים-הלועזיות... זה כבר מתחיל להיות מגוחך.

ואת האמינות שלך כבר הוכחת כשהבטחת להפסיק להגיב 3 פעמים ובשלושתם הסיתך יצרך להמשיך להתבזות.

העובדה שאתה מסרב לשלוח לי בפרטי, מוכיחה זאת כאלף עדים נוספים.

זו בהחלט שאלה שאלתית. בגדול אני נוטה לדעתך (בלי כל הביטויים וההשתלחויות).

אבל מה שכן ברור, שהסגנון, המילים והנחרצות שלך - הם ודאי חילול השם, ובכוחם להרחיק מהדת הרבה יותר מאשר נוכחות פסיבית באירוע פרוץ.

צימר במחסיה, עלה לנו 1000 לסופש

כל המתחם מגודר ורק שלכם יש בריכה וגקוזי פרטיים ומטבחון נוח.

אפשר להוסיף 200 ולהישאר גם מוצש עד ראשון בבוקר

אפשר להגיע בתחב"צ?

מחיפוש מהיר ראיתי שיש לפחות 4-5 צימרים ביישוב הזה. התכוונת למשהו ספציפי?

אשמח לעוד תגובות

(לא הייתי שם, רק ראיתי פרסומים)

אנחנו כנראה יותר מידי עירוניים בשביל זה, אין ברכה פרטית, וגם לא נראה שיש אופציות מה לעשות באזור מסביב.

אבל תודה, אשמח לעוד תגובות. 

הנה הקישור: נוף החאן, צימר בכפר אוריה | Weekend

היינו אומנם עם שלושת הילדים ולא רק זוג, אבל גם לזוג זה שווה בהחלט לדעתי.

אני זוכרת שהמחיר היה נמוך יחסית למקומות אחרים ויכול להיות שדווקא כן יתקרב לתקציב (לא יודעת לגבי אוגוסט).

הבעלים של הצימר מקסימים.

יש שם בריכה שווה שפרטית בשעות מסוימות שאתם שם (בעל הצימר מסביר הכל כאשר מגיעים. בגדול כאשר זוג או משפחה רוצים להיות בבריכה ויש במתחם עוד זוגות אחרים אז או מחלקים מראש שעות ואז יש לכם שעות רק שלכם.

או נכנסים בלי לקבוע כאשר פנוי ואז סוגרים את הדלת של הבריכה עם הווילון וכך זה סימן לאחרים שתפוס ולא נכנסים )

יש גם ג'קוזי גדול בנוסף. גם בחלק מהצימרים בפנים וגם ליד הבריכה עם מפתח ודלת וכנ"ל כאשר זה מתחלק לזמנים שהם רק שלכם).

זה באיזור צרעה ואשתאול, נוף מדהים, הרבה מסלולים. יש גם סניף איקאה קרוב אם שייך

ומרכז של חנויות אוכל וכו' באיזור (לא בכפר אוריה עצמו אבל קרוב).

לא יודעת לגבי תחב"צ.

אנחנו נהנינו מאוד וממליצה

תהנו המון

איזה כיף ❤️

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

לכן עכשיו הלוביסטים של הליסינג נלחמים בתוכנית של מירי רכב (לא שגיאת כתיב) להפחית את כמות הטסטים למכוניות יחסית חדשות מפעם בשנה לפעם בשנתיים. בסוף ה"לחם והחלב" שלהם זה  אנשים ששונאי תחזוקה של מכונית.

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אבל אם באמת את מתייחסת לזה כמשהו גדול שיכול להשפיע על הזוגיות שלך- אז כנראה זה באמת עניין שצריך לפתור. קודם מול עצמך, ואח"כ מולו.

הרי זה לא אסור..

אבל כן נשמע לי מוזר שאת זקוקה לחיבוק ארוך מחברה כדי להרגיש את האהבה המיוחדת והנקייה בינכן...

בד"כ נשים מבטאות רגש באמפתיה בלהכיל אחת את השניה פחות יצא לי לחבק חברה שעות ברגיל (לא מדברת על מקרה קיצון נניח שמישהי מאבדת אדם יקר ואז נותנים לה חיבוק ארוך אלא כהרגל בינכן של חיבוקים ארוכים)

כן נשמע לי יותר נכון לשמור כאלה דברים לבעלך ובהמשך לילדים...בהצלחה

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.