אתם פשוט צדיקים שאתם עוברים את כל זה ולא מרימים ידיים ולא מתייאשים, ועדיין מכבדים.

אשריכם.

לדעתי כדאי לחזור לרב ולשאול כיצד לנהוג. 

דעת תורה כך היא- מורה. מבטלת ספקות והתלבטויות וכך אתם יכולים לדעת שאתם עושים מה שצריך.

ה' יעשה את שלו בנוגע לחוסר נעימות, לדיבורים וכד'.

בהצלחה

או שתשבו בשולחן בצד בסוף האולם

לי אישית גם היה לא נעים ללכת כך לאירוע

אבל בגלל הקרבה

הנזק שיגרם אם לא תלכו,

יכול להיות הרבה יותר משמעותי ממה שנראה (נתק בין המשפחות, ריבים, כעסים וכו')

זה די היה נשמע שזה הלך הרוח.

תשמחו שנפתרה לכם ההתלבטות והתפנה לכם ערב.

לכבד זה חשוב, וגם לא כדאי לשרוף גשרים. אבל להיות סמרטוטים זה גם לא מומלץ. אם תעמדו על שלכם בנחישות וברגישות - בסופו של דבר רק יכבדו אתכם (ואת התורה שאתם מייצגים) יותר. יכול להיות שהיעדרות מהחתונה תהיה פיצוץ קל לטווח קצר, אבל לטווח הארוך כל הצדדים יצאו מורווחים.

ומה שמתואר בהודעה הפותחת של השרשור - נשמע כזה.

ועם זאת, אני עדיין סבור שיש סבירות גבוהה שהנתק יהיה זמני.

אם זה מוצג כ"מאוד רצינו להשתתף בשמחתך, אבל כיון שלא הלכתם לקראתנו, לצערנו לא התאפשר", אז זה יוצר שוק, ובהתחלה קצת כעס, אבל בסופו של דבר זה יוצר חשיבה מחודשת.

ובעצם יש כאן ממה נפשך: אם אכן זה יוביל לחשיבה מחודשת וכו' - מה טוב. ואם ילכו ראש בקיר וימשיכו בחוסר ההתחשבות וההליכה לקראת - אז זה רק מוכיח שאכן זהו קשר מהסוג שנתק עדיף על פניו.

הבעיה היא ההתרסה לא העמידה על העקרונות.

שולחן עם פרגוד זה בפירוש התרסה ושיקברו כבר את הרעיון המזעזע הזה.

יש עוד כל כך הרבה פתרונות יצירתיים. הבעיה היא שלא מחפשים פתרון, מחפשים להראות "שאנחנו עומדים על העיקרון" ואז גם הצד השני "עומד על עקרונותיו" ונוצר פיצוץ.

אנחנו גדלנו בבית דתי, אבל במשפחה המורחבת יש הרבה חוזרים בתשובה מכל הסוגים, אף אחד לא ויתר על העקרונות, אבל יש חלק שעושים זאת בהתרסה ועד היום לא אוהבים אותם ויש את אלה שעושים זאת בנועם ובהומור ומהרגע הראשון כיבדו את דעתם והיום כ"כ אוהבים אותם שבאמת כולם יוצאים מגדרם להתאים להם את האירוע כדי לא להפסיד אותם.

כיום אפילו במשפחה המצומצמת יש לי שתי אחיות שהתחרדו. גיס אחד מהרגע שהתחתן נשא בכל הסטיגמות השליליות על החברה השחורה הפרזיטית והתמודד עם זה יפה. ידע מתי לענות ומתי לשתוק. גם כשענה, ענה בנועם, בבדיחות, ביישוב הדעת. לעומת הגיס השני (שעדיין טרי) שעושה יותר דווקא, מתווכח איפה שלא צריך, מתעצבן, שום קידוש ה' לא נגרם- להיפך רק חילול ה'.

והיחס אליהם בהתאם- מי שנעים- נעימים איתו. מי שקשוח- קשוחים איתו.

(אני מדגישה שלא מדובר על פשרות הלכתיות אלא על הדרך)

ובמקרה הספציפי עדיף שלא להישאר כלל אחרי החופה ולעשות את זה בשקט מאשר להתסיס את השטח ולבקש פרגוד

תקראי מה שיר שיר מספרת!!!

אני חולקת על הדרך בה הם פועלים.

הם אלה שבחרו בדרך שונה מהמשפחה אז מהם אני מצפה להציג את דרכם בדרכי נועם.

וברור שזה לא מתחיל להסיפור הזה אלא מתחיל מלפני 5 שנים...

שיר שיר כותבת: "עשינו את המקסימום" "בעלי רותח מעצבים". פה לדעתי הטעות שלהם.

לא צריך להגיע עד קצה גבול היכולת. צריך להציג את הגבול שלהם בצורה נעימה בטון מתון. לא מתאים לכם- באסה. מה יש פה להתעצבן בכלל?

מחלוקת של 5 שנים זה לא משהו שאפשר לנתח על גבי הפורום, אבל להציג דרך אלטרנטיבית לחוזרים בתשובה- זו זכותי.

אגב, לא התכוונתי להאשים, מתנצלת מכל הלב שיצא כך. בכוונה לא שירשרתי לשיר שיר אלא להמשך הדיון שהתפתח כי באתי להציג זווית אחרת. ברור לי שההתמודדות של חוזרים בתשובה היא קשה מאין כמותה ולעולם לא אדע כי אני לא עומדת מהמקום הזה. 

אבל מהיכרותי הקרובה עם המון חוזרים בתשובה משני צדדי הורי, שאין להם קשר משפחתי/ עדתי/ גילאי/ קהילתי או קשר אחר מלבד בחירה בדרך של תורה ומצוות שונה מהוריהם- אז ניתחתי את התנהגותם כפי שחוויתי אותה במשך שנים. הייתי עדה לחוויות כפי שחוו ההורים וכפי שחוו הילדים.

ואני אתן דוגמה קטנה שמהמשפחה הקרובה: כשאחותי הגדולה התחתנה עם חרדי הם הסבירו לאמא שלי שהם אוכלים רק בד"צ ואם יש בעיה עם משהו- הם מוכנים להביא איתם (ובאמת אחותי הייתה מבשלת חצי מהשבת בערך...) פעם אחת אמא שלי קנתה ממתק לילדים בכשרות בד"צ מסויים שהם לא אוכלים.

באותה שבת אמא שלי רצתה להביא לילדים ומאוד התאכזבה שא"א לתת להם וכל השבת חזרה באוזני על המשפט: "כמה חיפשתי להם שיהיה בד"צ" "איך יכולתי לדעת שגם זה לא טוב" וכו'. מנגד אחותי הביאה לאמא שלי ממתק אחר וביקשה שאת זה תחלק לילדים בשמה. 

אחותי ובעלה הבינו שהתקרית קרתה באשמתם ובאמת התנצלו והשתדלו לשמח את אמא שלי כמה שאפשר.

הסיפור השני קרה אחרי בערך 6 שנים: אמא שלי הגישה לשולחן שקדי מרק עם אותה כשרות בד"צ בעייתית. הפעם אחותי הבכורה לא הייתה, אבל האחות השניה שגם הם אוכלים רק כשרויות מסויימות כן הייתה. אז אחרי שהם חפרו על השקית והמרכיבים והכשרות הם הוציאו את שקדי המרק שלהם.

להם יש כבר קרקע יותר נוחה כי ההורים שלי כבר למדו עם זה. אבל שאר האחים והגיסים פשוט לא סבלו את ההתנהגות הזאת (ועוד כמה קטעים כאלו בארוחה כמו שכל מאכל שאלו איזה תבלינים יש והלכו לבדוק את כשרויות התבלינים).

בשני המקרים- אותה כשרות בעייתית, בשני המקרים לא התפשרו על העקרון ההלכתי- בשני המקרים דרך הפעולה והמחשבה מאחוריה- מאוד שונה!

אגב, גם אנחנו לא אכלנו משקדי המרק מטעמי ביראות בכלל, מעולם לא חשבתי לבדוק את המרכיבים, בטח שלא כשמישהו שם לב לזה!

כשאתה נמצא אצל הצד השני צריך לנסות כמה שפחות להפריע לו בשגרת חייו וכמה שפחות לגרום לו לאי נוחות ועם זאת לא לוותר על העקרונות שלך. (אם תבקש שיבוא לקראתך- אולי יסכים, ואם לא אז עוד יותר "יחפש" אותך ויבחן איך תתנהג. במצבים מסוימים עדיף מראש לא לבקש וזהו)

ואופטימיות זהירה לסיום: יחסים כמו ששירשיר מתארת אני מכירה אצל בן-דוד של אבא שלי ואשתו. הבן-דוד מגיל קטן גדל אצלנו כבן בית. ההורים שלו היו גרושים ואנחנו כבני משפחה דתיים ארחנו אותו הרבה. לימים גדל הבחור והתחתן ונולדו לו שני בנים. הפעם הסיפור פה על הצד של אשתו. הם היו בכאסח מוחלט. ביטויי שואה היו חלק אינטגרלי מהויכוחים. כולל משפטים "את לא בת שלנו" "אתם לא ההורים שלי" וכו' וכו'. כמובן שהחתונה הייתה נראית בהתאם. את השבת חתן והבריתות אמא שלי ארגנה וכף רגליהם לא התקרבה לאיזור הדתי.

אמנם במקרה שלה שמעתי לרוב רק את הצד שלה ומהקצת ששמעתי את ההורים שלה הבנתי שהיא לא טלית שכולה תכלת...

אמא שלי לאורך כל השנים אמרה לה שאמנם היא מקבלת אותה כמו בת אבל שלא תוותר על הקשר עם ההורים ושתנסה אט אט למרות כל מלחמות העבר להיכנס לליבם. ובאמת כל שבוע היא הייתה לוקחת את הילדים (בלי בעלה) ונכנסת לבית הוריה לחצי שעה. בשנה הראשונה הם היו אוויר אבל היא שידרה לילדים שהכל טוב היא הייתה משחקת איתם בבית הוריה ואחר כך משחקת איתם בגינה. הילדים קיבלו זאת בטבעיות ועם הזמן היא התרגלה להרגל המשונה הזה ועם השנים ההורים קצת נפתחו ושלחו חיוכים לעבר הנכדים ואחרי עוד זמן התחילו גם להתייחס אליה. באיזה שהוא שלב הביקורים האלה עברו לגינה ציבורית (כי פאדיחה שהשכנים יראו אותה עם כיסוי ראש ואת הנכדים שלהם עם פיאות)

ובטלפון הם מדברים חופשי. אבא שלה עדיין לא בא אליהם הביתה "כי לראות סלון עם הספרים האלו עושה לו סחרחורת" אבל מה זה משנה, העיקר שמצאו איך ליצור תקשורת למרות כל המחלוקות ולמרות כל משקעי העבר.

(ואני שואלת את עצמי- האם מההתחלה היה אפשר אחרת?)

ותעשי קצת מאמץ לא להשליך מהמשפחה שלך כי השאר הם לא.

שימי לב ששירשרתי לאלירז שכתבה "אני כמובן בדעתו של יזהר במקרה זה ונזהרת מלהיות חריפה יותר".

אז אני כדעתו של יזהר רק מתונה יותר. מסכימה עם הגישה שלו רק חושבת שאפשר עוד יותר לצמצם את החיכוך אם מראש לא באים בדרישות על רקע היכרות המשפחה.

מבחינת שירשיר- להישאר עם פרגוד זה לבוא לקראתם עד קצה גבול היכולת ואפילו הם חשבו בשלב כזה או אחר על רעיון איך יוכל לרקוד עימם- במקום אחר.

לדעתי- פה הם טועים. כל שינוי שנדרש מבעלי השמחה לעשות לעומת התוכנית המקורית- לא מכבד יותר אלא מתסיס יותר.

תגידי לי את- מה מעליב יותר- שחילוני הורס מחיצה או שהוא יוצא לשתות יין בבר כי הוא לא מוצא את עצמו באירוע הנפרד? ואם הוא פתאום ייעלם מהנוף ואח"כ תגלי שהוא חתך מוקדם? 

ולגבי ההשלכה מהמשפחה שלי- נכון שאין לי מדגם מספיק גדול כדי לערוך מחקר אקדמי, לכן לא מדובר בעובדות מדעיות אלא מסקנות שלי ממה שאני רואה ושומעת. ואגב, אני שומעת גם לא מעט הורים חילוניים בעבודה שלי שאחד מילדיהם חזר בתשובה. 

אם המסקנות שלי שגויות כי אני לא מכירה מספיק מקרים או לא מכירה את כל התמונה- את מוזמנת להאיר את עיני.

כמובן שאת לא חייבת להמשיך את הדיון אם לא רוצה. 

אני מסכימה איתך מאוד ורואה את שתי צורות ההתנהגות שתיארת גם אצלי במשפחה עם אותן תגובות (כלומר, תוצאת המלחמה ותוצאת דרכי נועם).

ולגבי שירשיר - ברור לכולנו שקשה לשפוט התנהלות שלימה של משפחה מכמה מילות תיאור על גבי הפורום ובטח לא מתיאור חד צדדי, כמה אויביקטיבי שהוא משתדל להיות.

לכן בפורום טוב ומפרה שכל אחד מביא את זוית הראיה שלו וכן השואלת (או השואל) זוכה לסיעור מוחות ולכיווני חשיבה שלא היה ער להם קודם.

לטעמי, שרשור לא אמור להביא תוצאה של אחידות והסכמה מלאה בין המשתתפים, שהרי שוב, אנחנו לא מכירים עד הסוף את המקרה ואת אופי המשפחה והסביבה והזוג וכו'. 

זה מצוין שכולנו מסכימים על דרכי נועם, רק החילוק הוא איך ובאיזו מידה ומה הגבולות (אם בכלל יש כאלה).

ההחלטה המעשית איך לפעול תמיד נותרת בסופו של דבר בידי פותחת השרשור. רק שעכשיו נקודת המבט שלה התרחבה ומתוך התובנות האלה היא יכולה להחליט (בע"ה) נכון יותר.

שירשיר, ה' ישלם לך על כל נסיון כזה. מאחלת לך שהזוגיות והקשר בינכם רק יתעצם ויתחזק בעקבות הנסיונות המשותפים האלה. ושתזכו למצוא חן ושכל טוב גם בעיני אלוקים וגם בעיני אדם.

ומי בידיוק הסמיך אותך לקבוע מדדי אשמה ועלבון כמו שזה לא אמור לענין אותי למי כן או לא את משרשרת

בניגוד אליך בדקתי לעומק את העובדות כפי שסופרו על ידי הפותחת ולא מצאתי שום מגמת דיאלוג מצד המישפחה שתאפשר להגיע לפשרה מוסכמת בין הצדדים שאז הייתי הראשונה לעודד אותה ללכת.

ושוב הרשת היא מרחב ציבורי מי שקשה לו להסתגל לעובדה הזו שלא ישתמש בה.

עם סיפור רקע כזה, לבקש דרך החמות, יום לפני החתונה- אעפס- לא נשמע המתכון האידיאלי.

במקרה הספציפי הזה לא חושבת שהיתה דרך אחרת לבקש והם היו נענים בחיוב בגלל האנטי שהיה קיים עןד הרבה קודם. אולי אני טועה.

בכל אופן את צודקת שאולי יש סיטואציות שבבקשה נכונה יענו בחיוב. כמו שהברתי למעלה לדעתי זו לא טקטיקה נכונה כי ההפסד באם הבקשה תענה בשלילה גדולה על התועלת אם יענו בחיוב.

(כי אם יענו בשלילה עוד יותר יחפשו אותם לבדוק איך הם מתנהגים ואם יחזרו הביתה אחרי החופה יותר יעלבו מאשר אם יצאו בלי לבקש שאז פחות ישימו לב)

ואכן אני מסכימה שיש חתונות שעדיף לא להסתובב בהן, בטח לא עם הילדים. רק לא להפגין את זה אלא לעשות את זה בשקט.

ובכלל- חתונות חילוניות מתחילות מאוד מאוחר ומסתיימות מאוד מאוחר. כבר אחרי החופה זאת שעה שהילדים בד"כ נופלים שדודים. ואם לא נופלים אפשר להפיל. (דרך משל כמובן)

די היה ברור לי שכך יקרה,טוב שלבעלך יורד האסימון והוא מתחל להבין יותר טוב שהתא הגרעיני שלו וחינוך הילדים יותר חשובים מלהיות סמרטוט מעוך של המשפחה....אין מה להוסיף אמרנו לכם טוב שהוא מספיק חכם להבין את זה לבד.

השתדלתם מאד.

אפשר להבין גם את בעלך.

מבחינת ה"כלה", זה לא חוסר כבוד, אלא פשוט נראה לה אבסורד, מרוב חוסר הבנה מה אתם רוצים.. 

לדעתי, אתם יכולים להגיע לחופה, להגיד יפה שלום ומז"ט לכולם - ו"להיעלם" בלי הרבה מהומה..

אלא אם כן באמת לא מפריע לכם לשבת עם הגב אל הדבר הזה...  אבל אי אפשר "לדרוש מכם" להיות באווירה כזו. קל וחומר שסיכמתם עם האמא.

זו ענ"ד.

תגיעו לחתונה כמו שנהוג בדורנו עם סמרטפונים תיפסו פינה ותשקעו בזה מתי שצריך..

נ.ב.חתונה זה זמן נהדר לפטפט בחוץ עם כל המשפחה שלא נפגשים איתם כמעט (זה מה שעשיתי בחצי מהחתונה של אחי שהיתה לאחרונה - וזו היתה חתונה נפרדת) 

גם אני לא הסכמתי שיהיו בחתונה שלי שולחנות עם פרגוד. זה התרסה. או שכל השולחנות מופרדים או שהכל לא. מנגד ארגנו שולחנות לנשים/ גברים בנפרד כאילו "במקרה".

הכי טוב כדתיים פשוט לא לעשות עניין מכל דבר.

אם בעלי הצליח להתחמק מהריקודים בחתונה שלנו כשהוא היה החתן גם אתם יכולים. כשלא מדברים על זה לפני- אף אחד לא מחפש אתכם.

ואם מחפשים אתם "במקרה" בהפסקת שתיה בלובי האולם.

אגב, בחתונה של אחותי בעלי חזר עם הילדים מיד לאחר החופה ואני יצאתי אחרי מנה ראשונה ואף אחד לא שם לב עד התמונה המשפחתית ממש בסוף האירוע. 

ואל תתרשמי מכל השטויות האלו.

לכו בדרככם - הם בכלל לא מתחילים להבין מה אתם רוצים, והם המסכנים היחידים מזה שאינם מבינים דברים כאלה יפים וחשובים.  וכשאת שומעת "תגובות" כאלה מהמשפחה, תשמחי עוד יותר בדרך שבחרתם בה....

וכל הכבוד שאתם בכל-זאת עושים כיכולתכם "בשביל השלום".

לברית של הבן שלי!!!! לא הייתי דורכת אצלהם

יש גבול לכל דבר

לחזור בתשובה איזה ניסיונות השם יברך אתכם בהרבה נחת מצאצאיכם!

הקדמה חשובה: המהלך הבא נועד להעביר מסר חשוב, שנוגע בנקודה מסויימת, בהיבט החינוכי - לנידון בשרשור. אני ממש לא בא להשוות ולטעון שיש דמיון מלא או חלקי בין הדומאות הנ"ל לבין המקרה המדובר. אלא רק בפן החינוכי, של צורת ההסתכלות שלנו על המציאות.

התורה מחנכת אותנו ומדגישה לו בכמה מקומות, שיש ערכים שנמצאים מעל לקשרים המשפחתיים:

בחטא העגל: וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ:

במסית ומדיח: כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ: {ח} מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ: {ט} לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו: {י} כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה:

למה כל ההדגשה הזאת? איש את אחיו, רעהו קרובו. אחיך, בנך, רעך, ידך תהיה בו בראשונה?

למה צריך את כל זה? לכאורה זה היפך השכל הישר. תנו לקרובים "פטור" על רקע רגשי. "המפקד, אני לא מסוגל". לא רק שאין פטור אלא אדרבה - הם הראשונים! דווקא איש את אחיו! דווקא ידך תהיה בו בראשונה!

אין זה אלא שהתורה באה לחנך אותנו ולהעביר מסר חשוב: לפעמים יש התנגשות בין ערכים, וחשוב לשים לב להתנגשות ולהבין איזה ערכים חשובים יותר. אם אדם נמצא בתנועה של התחמקות והדחקה של העובדה שיכול להיות קונפליקט - הוא עלול למצוא את עצמו נופל ברגע האמת, ומוסת ומודח.

גם ערך האחווה והרעות מודגשים במקומות רבים בתורה. אבל דווקא בגלל זה - חשוב לתורה להעביר את המסר הזה בבהירות ובלי התנצלות, בלי להשאיר מקום לספקות.

אשוב לנקודה שפתחתי בה, ואדגיש שאין כאן שום השוואה והקבלה, אלא רק קריאת כיוון לחשיבה על נקודה חינוכית חשובה, שקשורה לדיון בהיבט מסויים.

כל הכבוד על הסבלנות וההתאפקות. את פשוט מדהימה!

לפעמים זה לא מעיד על חוסר כבוד אליכם,

אלא פשוט מימוש הרצונות שלה.

מסכימה עם חלק מהכתובים שהציעו שתנסו או להשאר רק לחופה/ לא להגיע עם הילדים/ לשבת בפינה ולא להשאר לאורך כל הערב.

אני בהחלט מסכימה איתך שאין הם מתייחסים בצורה ראויה ברמה הכללית, אבל את השיח הזה איתם תצטרכו לפתוח בתזמון אחר.

כאן- איני רואה בעיה בהחלטתם..

בהצלחה ובחירות טובות

נראה לי שתנסו להירגע ולהגיע למצב שבו אתם יכולים להציג תגובה עניינית.

" אנחנו מאוד רוצים לבוא, והמשפחה חשובה לנו, אבל במצב כזה, אנחנו לא יכולים להישאר, וניאלץ ללכת אחרי החופה".

ברור שזה קשה...אבל נשמע לי שיותר נכון לכם להגיב מהמקום האמיתי שלכם ולא רק כתגובה נזעמת לצד השני. (גם אם הזעם הוא מוצדק)

וגם נשמע שאתם צריכים להוריד ציפיות לגמרי מכל מה שקשור לתגובה מכבדת מהצד שלהם. רק לעשות את שלכם וזהו.

התנכלות שיטתית מצד המשפחה  שכללה חבלה באירועים משמעותים לשיר שיר ובעלה,ניצול ציני של מחלת האב,כפיה גופנית של הדודניות אז איך הם ורק הם נדרשים  לנסות להרגע,להגיב עיניני,פתרונות חכמים,דרכי נועם סליחה אבל אתם טורחים לקרוא מה שאתם כותבים או סתם לוחצים תגובה?

והגבתי לפי מה שנראה לי.

לא אמרתי שזה לא נכון שהם כועסים. אמרתי שהכי נכון לדעתי זה לשדר תגובה עניינית.  לא דרכי נועם ולא סליחה (אולי אחרים כתבו את זה). וכן, התכוונתי לזה...

תגובה עניינית שמבטאת את הגבול הברור שלהם, לא משאירה מקום לויכוח או להתלהמות אלא פשוט מציבה את הגבול וזהו.

כל הכבוד לכם.

בהצלחה רבה בשבת!

בטוח שזה מעורר הערכה לפחות אצל מישהו שם...

אז מה אם כולם רואים "דתיים" יושבים באירוע שכל כולו שחץ ותועבה. חילול השם פר-אקסלנס לפי ההגדרה. אבל למי אכפת?

כבוד הקב"ה בכלל לא נחשב, שהרי הוא סתם כלומניק מיושן שנותן לנו הוראות עבשות. נגד הוראות אלה תמיד אפשר למצוא היתרים דחוקים יהיו באשר יהיו. לעולם כשיש דילמה וצורך בויתורים כואבים, הויתורים הם מצד הדת ולא מצד אחר. 

דבריי מכוונים הן לבעלת האשכול (ש"השתדלה" ונתנה "תודה לאבא שבשמים", לא ברור על מה) והן ל-100% מהמגיבים כאן. תתביישו. אתם מזרחניקים במלוא משמעותה של הסטיגמה הרעה.

כולם רואים שהם יושבים כשאחרים לא.

ויושבים עם הגב לאירוע.

הקב"ה גם נתן הוראות מה עושים מפני דרכי שלום, בוודאי כשמדובר כשהאנשים מסביב אינם מעלים בדעתם "להעבירם על דתם", אלא פשוט לא מבינים מהחיים שלהם בענין הזה.

הקב"ה גם נתן הוראות את מי שואלים במקרים כאלו, כשיש מורכבות (ויש מורכבות - גם אם כל מיני "כאילו-קנאים" יגידו שקשר עם משפחה כזו לא חשוב בכלל, והקידוש השם הכי-גדול זה לריב איתם קבוע..) - וזה מה שהם עשו, בלי להתרשם מ"הגדרה בפרום של "פר-אקסלנס" ההיפך.

ומי שאינו יכול לאפק את לשונו מלהגיד "מזרוחניקים במלוא משמעתה של הסטיגמה הרעה" שהמציאו הוא ודומיו - רשעות במלוא משמעות המילה (הקב"ה שונא את המקטרגים על בניו - גר"א) - ומהוצאת שם רע על ציבור יקר ועצום אינו ירא - מוטב לא ידבר על "חילול השם". הלוואי יזכה להיות בעל בין אדם לחבירו, כמו ה"מזרוחניקים" הללו שהוא מגדף בלי בושה. ויש להניח שעם סגנון כזה, ימשיך גם לגדף מי שצא כנגד דבריו... לתיאבון (דומני שזיהיתי את הניק, לפי הסגנון. לא לראשונה).

גם תועבות גדולות מזו אפשר להכשיר בק"ן טעמים, ועוד להרגיש מה-זה צדיקים אח"כ, וגם לכתוב שכל מי שלא הולך בתלם של העידוד-הפוזיטיבי-בכל-מצב (חנופה בעברית צחה) הינו רשע מרושע.

כמובן שמעניין יהיה לשמוע את ההסבר מדוע אצל המזרחניקים תמיד, אבל תמיד הפשרות יהיו על חשבון הדת.

ז"א, באם אכן מדובר היה ב"מציאות מורכבת", שדורשת ויתור לצד זה או אחר, הייתי חושב שלעתים היה ויתור גם לכיוונים אחרים. אבל לא, אצל המזרחניקים לעולם הויתור יהיה על צניעות, על כבוד השם, על תורה, על מצוות - אבל לא על יחסים משפחתיים, חבריים או על הגשמה והנאה אישית. אני יכול לנחש כמעט תמיד מה יהיה הפתרון בכל דילמה - האם זה היה כך אם זה אכן היה "מורכב"?

לא רק רשעות - 

גם שנאת ישראל. ומרגיש אח"כ, כלשונך, "מה זה צדיק" - כדרכם של כאלו מאז ומעולם.

אתה יכול להמשיך לשפוך את הזבל הזה כאן, ברשות הרבים, ולהמשיך לקרוא לכל האחרים "מחללי שם שמיים", "מחניפים" ושאר ירקות.

הצדיקים הללו, לא הכשירו שמץ-תועבה, לא ויתרו על צניעות, לא על כבוד השם, על כלום. רק על כבודם האישי, וההיפך מ"להנאתם" ולטובת-עצמם, ומתוך שאלת-רב, כשכמובן הצד השני אינו "שואל" וממילא גם לא "יוותר" על מה שאינו מבין.

אבל אתה ושכמותך בשביל ה"הנאה-האישית" המפוקפקת של הקנאות המרושעת הזו, של הרגשת השנאה, לא תחסמו את פיכם מהוצאת שם רע על ציבור שלם, ושאר גידופים. ומלבחור איזה מצוות "יפות" בעיניכם - ואיזה "מיותרות" ו"מזרוחניקיות".. לשנאה תמיד יש תירוצים למה היא הכרחית - ותמיד היא מסבירה למה האחרים הם בעלי-התירוצים...

אני גמרתי כאן. ברגע ש"דיון" הוא עם מטבע לשון כזו על ציבור שלם, אין מה לדון.

אתה יכול להמשיך לחרף. לבריאות. ה' ירחם.

ובשם הקנאות הלזו אתה מוכן לכנות יהודי שאתה כלל לא מכיר בתארים כמו "רשע", "שונא ישראל", "זבל", "מגדף" וכו'.

בסגנון ובתוכן אתה לא שונה מקנאים אחרים, רק שבמקום לקנא לשם ה' אתה מקנא לפשרנות כשיטה. 

אגב, אי אפשר להוציא שם רע ל"מזרחניקים". כי מזרחניק זו גישה והשקפה קלוקלת, לא ציבור.

וגם כאן יש לך הרבה דברים לא טובים להגיד על אחרים?

אתה יודע גם להסתכל על אנשים שחושבים אחרת ממך ולמצוא נקודת אמת בדרך שלהם?

אתה יכול להבין שמותר לאחרים ללכת בדרך שהיא לא הדרך שלך, וזה לא אומר שהם טועים ואתה צודק?

כי לי אין ספק שהשתתפות כלשהי של "דתיים" באירועים של פריצות, תועבה וריקודים מעורבים זה חילול השם נורא.

בין אם זה אירוע משפחתי ובין אם זה רב ראשי בטקס ממלכתי - בעיני זה מבחיל. הגם שמעולם לא הורגלתם לחשוב במונחים כאלה - אי אפשר לנסות להבין אותי?

אבל הבעיה שאתה מכליל.

אתה מכליל ארוע משפחתי בקרבה ראשונה יחד עם טקס ממלכתי. אתה לא רואה את ההבדל?

אתה גם מכליל את כל כותבי הפורום כאן כ"מזרוחניקים" וככאלה שמעולם לא התרגלו לחשוב במונחים אלו ואחרים.

החיים הם מורכבים. והדילמה שהועלתה כאן היא מורכבת ובעלת השלכות.

יתכן שאם אתה היית במצב הזה היית מתנהג אחרת. אבל גם לכך היו השלכות.

הפותחת כאן ובעלה החליטו, ע"ס התייעצות עם רב, שכך הם יעשו.

זה לא הופך אותם למחללח ה' או לכל דבר אחר.

א. אני תוקף את חברי הפורום כי כולם הגיבו בחנופה והרעיפו שבחים כלפי מעשה שאסור היה שיעשה. זו לא הכללה, זו מציאות. מציאות שאותי לפחות, מגעילה.

ב. לא כתבתי דבר נגד יחידים על לא עוול בכפל ולא ציבור כלשהו, כי אם על בעלי גישה והשקפה קלוקלת, היינו מזרחניקית.

ג. כל אדם בעולם נאלץ להתמודד על בסיס יומיומי עם דילמות שגוררת בהכרח ויתורים כואבים מצד זה או אחר. ברם, הפתרון שתמיד נראה בפורום הזה הוא בדווקא לא מורכב אלא שבלוני וצפוי מראש, כי הויתור לעולם יהיה על ערכים וקדושה ותמיד לטובת התועלת האישית. 

ד. לא ראיתי בשום מקום באשכול זה שהרב שלהם התיר להם לשבת בלי פרגוד במקום עם ריקודים מעורבים.

למרות שאני די בטוח שיש "רבנים" שיתירו גם כזה דבר - כמו הצהרניק ההוא מתל אביב שהתיר לקיים תצוגת אופנה בבית הכנסת שלו.

האם קשר טוב עם המשפחה וחוסר חילול ה' במריבות נקרא בעיניך "תועלת אישית"???

יש פה דילמה מהותית שנובעת מרצון כנה לעבוד את ה' בצורה הנכונה ביותר ואתה ככה יורק?!

באמת הגזמת!

אין זה מדרכי החכמה לחזור בתשובה ולצפות שהיחסים עם המשפחה החילונית ישארו 100% אותו דבר. מכאן מתחילה הבעיה. וממשיכה בכך שלצורך אחזקת האשליה והציפיה, הדתיים בעיניהם יהיו מוכנים לחלל את השם בפרהסיא, ועוד להאמין שזה דווקא קידוש השם. 

כמובן ששום דבר לא יקרה אם ההשתתפות תוגבלנה לחופה בלבד. מריבות? לא סביר שיצאו מזה. וגם אם יצאו, מנין לקוחה הסברה שחשש רחוק סכסוך עם בשר ודם מעניק פטור אוטומאטי מכל התורה כולה? 

ברגע שמשוכנעים ומשתכנעים שכבוד המשפחה קודם לכבוד שמים, ולמעשה כל דבר שבין אדם לחברו קודם לכבוד שמים (זו דרכם של המזרחניקים כסל למו, לזלזל בבין אדם למקום ולקדש את בין אדם לחברו), ההשתתפות המלאה (עד 00:30) באירוע של פריצות הופכת למצווה. ועל אלו אני בוכיה.

אתה שם את המשפחה מצד אחד ואת הקב"ה מהצד השני.

אני (אנחנו) מנסים להבין מה נכון לעשות, מה ה' דורש מאיתנו כלפי המשפחה.

כבוד שמים לא מנוגד לבין אדם לחברו אלא מחייב אותו!

א. ביחס לחתונה של אחות שבעיניך הוא שווה ליחס בטקס ממלכתי.                                                             ב. מנין לך לדעת מהי ההשקפה של הכותבים כאן? וואלה אם היית פוגש אותי ומכיר אותי קשה לי להאמין שהיית חושב שאני "מזרוחניקית" לפי הגדרתך המצחיקה משהו.

ג. הוויתור כאן בהחלט היה על תועלת אישית למען אחדות המשפחה. לא יודעת אם יש לך ילדים אבל להביא ילדים לחתונה כזאת זה לא פשוט בכלל מבחינת התועלת החינוכית האישית.

ד. הועלתה כאן דילמה מסוימת. בדר"כ מי שמעלה דילמה כזו מתמודד עם הרבה מאוד דילמות דומות או נושקות לזו, ומן הסתם בהרבה מהן הוא מוותר על הרבה דברים למען הקדושה. 

ה. "ויתור למען ערכים". מהם הערכים? האם אחדות של משפחה אינה ערך? האם שלום בין בן להוריו אינו ערך?  

ו. אתה טועה . הפתרון הכי פשוט ושבלוני הוא לא להגיע, לנתק קשר, להמשיך את מעגל הכעס והניתוק. הפתרון המורכב יותר הוא להתייחס באופן מאוד ספציפי לכל מקרה שעולה ולחשוב בכל מקרה איך נכון לפעול בו.

כתבתי "רשעות" - ולא "רשע", וכו'.

אני לא כותב "זבל" על יהודי, אלא על הטינופת של הגידופים ששפכת כאן.

כנראה מי שמדבר כך על ציבור - גם "קורא" כך דברי אחרים.

ועל ה"קנאי לפשרנות וחנופה"... נו, צריך באמת "מדרגה" כדי להבין כך.. 

"מקנא לשם השם".. רצוץ פה שדיבר דלטוריא על בני.

חוזר ואומר: רשעות. רשעות גמורה בשם "קנאות להשם". רשעות. שנאת ישראל.

וכמובן: כעת כבר "מזרוחניקים" זה לא ציבור.. רק "גישה והשקפה קלוקלת" שבמקרה מכנים אותה בשם תנועה רבה ועצומה שייסד הגאון הרב ריינס זצ"ל.

בחז"ל יש צדיקים, בינוניים ורשעים. כעת יש הגדרה חדשה..  זו העבירה הכי חמורה של הוצאת ש"ר. זה בסדר, בפשקווילים כבר מזמן לא מכירים בעבירה הזו. היא "לשם שמיים"...

הקב"ה שונא את המקטרגים על בניו - תמשיך לקטרג על ציבור עצום ויקר, לשנוא, בשם השם, לפלפל למה בעצם זו בדיוק האמת, ותצפה שהשם יאהב אותך על כך. לא יאומן.

הגעת לקטרזיס של דת האהבה?

כנראה שלא, הרי כבר התחייבת לא להגיב יותר - והנה הסיתך יצרך.

עוד כמה ביטויים בלועזית שמסגירים מי המדבר - והכל בסדר..

["התחייבויותי" הם ענייני - ואינם לאדם שכל מה שהוא יודע לכתוב זה רפש מכליל, ולכנות אח"כ את הסלידה מדבריו בשם זה]

רק שהבטחות שווא שמופרות כעבור שתי דקות מתוך גישה נפשית מעורערת ומתוך התקפי זעם פומפוזיים וצדקניים, משליכות מעט על מהות הכותב. הלא כן?

כעת כבר "פסיכולוגיה-אישית", מאדם שרק לפני כמה דקות, התרעם בצידקנות על שאומרים עליו בלי להכיר, את מה שהיה שקוף מדבריו... על אף שבאמת אמרו על דבריו ולא עליו..  

מה שמפריע לך זו לא "הבטחה" אלא שאינך יכול כרגיל לומר את המילה האחרונה, אחרי שהאחרים יתייגעו מזה.

אתה כמובן לא כותב מתוך "התקפי זעם".. רק מתוך שנאה מיושבת וקבועה כלפי ציבור שלם, כלפי כל מי שלא חושב כמוך - וכמובן בתענוג לייחס כל דבר ל"נצרות".. - וכרגיל אצל בעלי סגנון זה, זה גם מתפרץ אח"כ באופן אישי, כביכול "מתוחכם", עם "ביטויים"..

ומי שבעיניו שנאה לציבור היא דבר "סטנדרטי", כמובן אינו יכול לחשוב אחרת, אלא שמי שמתרעם על הוצאת שם רע על ציבור, זה מ"צדקנות וגישה נפשית מעורערת"... וכי איך יכול להיות שבאמת איכפת למישהו מ"שטות כזו"....  אז מה, הוצאנו שם רע. וכי מה?... רק לצעוק על מישהי יקרה פה ש"חיללה שם שמיים כמו כל המזורחניקים", זה לא מגישה נפשית מעורערת. ממש בריאות...

כבר הסברת ש100% מהמגיבים פה, מחניפים לחילול השם, "מזרוחניקים" (בעיניך זו קללה..) וכו'.

כמובן, האובססיביות של כתיבתך השונאת, בסגנון "יודע-רצון-השם", אינה משליכה על "מהות הכותב"...

כעת נאמר לי מי הכותב .

אם הייתי יודע - לא הייתי מתחיל אפילו לענות.. (אגב, כשתרצה לכתוב על גישה - כתוב על גישה, ואל תכנה אותה בשם ציבור, זה יכול לעזור לך.. גם אני כותב כלפי "גישה" של שנאה)

תהיה בריא...

כי אף אחד בפורום הזה לא יודע את זהותי.

על כל פנים, ארגומנטום אד הומינם, הגם אם מומצא, זה תירוץ טוב כמו כל תירוץ אחר לסיים סאגה מביכה של תגובות בסגנון בן-עשרה שנכתבות בידי מי שנוהג להציג את עצמו כרב.

גם אני יודע...

כתבת משהו בהודעתך הקודמת, שאופייני רק לך...

תהיה בריא ("מילים לועזיות", לא תמיד עושות את האדם לחכם יותר....גם לא אם יכנה את תגובות האחרים, במה שמאפיין את תגובותיו.. ואתה יכול להיות רגוע: היו מטובי גדולי ישראל שכתבו בסגנון כזה כשקראו גידופים כמו שלך על ציבור. על אף שאני מעולם לא מציג עצמי כרב, וגם איני כזה)

היינו, לגבי האאוטינג המדומה. אם אתה לא מעמיד פנים, שלח לי בפרטי. (אם כי לא נראה לי שזה יקרה, הניחושים שלי בדרך כלל מספיק מלומדים כדי לזהות בלופים)

אגב, אם לא רק סתם תגובות בפורום שנוגדות את השקפתך הקנאית גורמות לך להתפרצויות זעם ולזרמת גידופים בלתי נשלטת, אלא אף שימוש מוגבל מילים לועזיות גורם לך לתזזיתיות ולאי נוחות, המלצתי הכנה היא על חופשה והתרעננות - לפני שהמצב יגיע לידי פיצוץ גם במרחב הלא וירטואלי.

[ולא. אני לא "מעמיד פנים" בענין...]

למה לחזור שוב על ייחוס תכונת תגובותיך לאחרים.. ולמה להעמיד פנים כלא-מבין את ההערה על המילים-הלועזיות... זה כבר מתחיל להיות מגוחך.

ואת האמינות שלך כבר הוכחת כשהבטחת להפסיק להגיב 3 פעמים ובשלושתם הסיתך יצרך להמשיך להתבזות.

העובדה שאתה מסרב לשלוח לי בפרטי, מוכיחה זאת כאלף עדים נוספים.

זו בהחלט שאלה שאלתית. בגדול אני נוטה לדעתך (בלי כל הביטויים וההשתלחויות).

אבל מה שכן ברור, שהסגנון, המילים והנחרצות שלך - הם ודאי חילול השם, ובכוחם להרחיק מהדת הרבה יותר מאשר נוכחות פסיבית באירוע פרוץ.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..