רק כדאי במצב כזה בגינה, לומר לו: ביקשת חמש דקות וכבר עברו. אם אתה רוצה שאמא תעשה כמו שאתה מבקש - אתה גם צריך כשעובר, ללכת בצורה יפה. 

זה לא יעזור לאותה פעם, אבל עם הזמן יפְנים.

נהגת לפי מה שהרגשת באותו זמן נכון. לא קרה שום אסון - יש להניח שהוא תפס שיש גבול איך מתנהגים עם אמא.

היה כדאי כשהלך לישון, לתת בסוף נשיקה ולהגיד: אני בטוחה שמחר כבר תדבר יותר נעים ולא תזרוק אוכל, ויהיה לנו כיף...

אמון ונועם לסוף היום...

אח"כ ראה שאמא עמדה על שלה.. עם הזמן יבין שמה שאת מסבירה יפה, גם מחייב..

לא להיבהל.

אמא ובן זה שני דברים שונים

ויש דברים שאמא מבקשת,

והיא לא חייבת "להצטדק"... (לפחות לא בגיל הזה לענ"ד)

התנהגותו של הבן, לא תלויה בהתנהגותה של האם.

לדעתי היית צריכה להגיד בצורה ברורה ונינוחה: עברו 5 דקות היה לנו נחמד ובפעם אחרת נגיע שוב בע"ה..

גם אם הוא בוכה- לא נורא..

לא לקחת קשה מידי. יעבור

וגם לא הצטדקות.

הכוונה כמובן לא היתה "כללית" - אם אתה רוצה שאמא תעשה מה שאתה מבקש, אז גם אתה עושה...

אלא ספציפית לזה, אחרי שהסכימה לחכות 5 דקות כבקשתו: אם אתה רוצה שאמא תסכים לחכות כשאתה מבקש עוד קצת זמן - אז כשאמא אומרת שעבר, אתה גם צריך ללכת בצורה יפה.  יש לכך השפעה מצטברת. פעם הבאה שיבקש עוד 5 דק', תאמר: אבל אתה אח"כ לא בא גם כשאני מזכירה...  אז הוא יבטיח שהפעם כן, ועם הזמן זה יעבוד.

ואכן, אני בעד "להסביר" לילדים גם כשאנחנו נפעל בין כך ובין כך כפי שצריך. יותר טוב שילד יתפוס שיש הסבר הגיוני לענין, גם אם אמא צריכה "לסחוב אותו" משם - מאשר לשמוע כל הזמן "גזירות". בלי לשלול שלפעמים גם זה נצרך בלית-ברירה.

זו לא חולשה שהורה מסביר והילד תופס שההסברה של אבא/אמא היא זו שצודקת, גם אם לא הכי מבין באותו רגע.

וכתבתי שיש דברים שאמא לא צריכה להסביר. כלומר זה לא בהכל

אני לא בעד "גזירות תמידיות" כמובן

אם את לא עושה מה שאני אומר גם אני לא אעשה מה שאת מבקשת!!!

העיקרון שכתבת נכון, אך אולי צריך לשנות את הניסוח ל:

אם אתה רוצה שאמא תסכים להישאר עוד - אתה מיד בא כשעובר הזמן. ספיציפי יותר ולא כוללני.

כן חושבת שאת צריכה להיות יותר ברורה ולתת לו תחושה שאת אכן עומדת במילותייך

הרבה ילדים שלא מקבלים את מה שהם רוצים- מגיבים כך

לכן את שם כדי להסביר שוב ושוב

לדוגמא הילד רוצה לשחק למטה אז את אומרת לו היום לא יורדים כי אתה לא עולה כשאני אומרת לעלות. אז לא יורדים. 

משהו בסגנון הזה. 

עכשיו עדיף שעדיין תהיה יציאה אבל לא של משחק אלא נגיד סידורים שלך שהם הולכים הרבה בחוץ.  כי כאשר הילדים כלואים בבית מידי אז זה גם גורם שהם לא יתנהגו כראוי.

את צריכה לנסות כל מיני "טכניקות" שונות ולראות מה מצליח...

דברים שאצלי לפעמים "עובדים":  העברת אחריות אל הילדה:  קראתי להן 3 פעמים לבוא לאכול, והן מתעלמות לחלוטין.  אני אומרת "אני לא קוראת לכן יותר",. ופתאום הן באות.

או לפעמים עובד "הפוך על הפוך". ילדה שלא מוכנה להיכנס למקלחת, אני אומרת לה שיש לה חמש דקות להיות במקלחת (מראה להן במחוגים על השעון- איפה עכשיו, ולאן המחוג צריך להגיע), ואם לא- היא תפסיד את המקלחת שלה. משום מה גם זה עובד..

יש לי ילדה אחת שענינים של רווח והפסד מאוד מאוד חזקים אצלה, ולכן אזהרה על הפסד שלה בעקבות התנהגות מסוימת, או הגדרת הרווח שלה בעקבות התנהגות אחרת- מאוד יעיל אצלה.

עוד ענין עקרוני: תנסי לבחון מה גורם לו להתנהג ככה. הרבה פעמים, למשל, מעברים מפעילות אחת לאחרת הם קשים. להרבה ילדים. מעבר מהגן לבית, מעבר מארוחה למשחק, מעבר מגן שעשועים לבית וכו' וכו'.

אם אכן זה מהווה קושי- אז תנסי לחשוב איך לרכך או להקל את המעברים.

רעיונות: לתת התראה מראש. למשל- זמן מסוים לפני שאת רוצה ללכת הביתה- להגיד לו ולהגיד לו את יחידת הזמן- נניח "להתגלש עוד שלוש פעמים" או כל דבר אחר שרלוונטי.

לעשות מהמעבר עצמו משהו חוויתי- משחק בדרך, תחרות כלשהיא ביניכם, סיפור מענין, וכד'.

להבטיח "משהו טוב" לאחרי המעבר.- לא כדאי להשתמש בזה יותר מדי, אבל לפעמים זה בהחלט עוזר. "כשנגיע הביתה תקבל שלוק" או : "נתקלח בזריזות וככה יהיה לנו זמן לשני סיפורים לפני השינה"  וכד'.

היינו במגרש משחקים, וכשהגיע הזמן ללכת אחד הילדים לא הסכים בשום אופן, וצעק שהוא רוצה להישאר בנדנדה.

אני התלבטתי אם להיענות לבקשה או לעמוד על ההחלטה שלנו, שהולכים עכשיו. לעומת זאת בעלי החכם לא התלבט בכלל - הוא פנה אל הילד ושאל אותו: "כמה נדנודים אתה עוד רוצה?" הילד חשב על המספר הכי גדול שאפשר להעלות על הדעת, ואמר: "עשר!"

אחלה. נדנדנו עשר פעמים והלכנו עם ילד מרוצה.

זה היה ממש גאוני מצד בעלי: לא להנחית על הילד את המספר שלנו, שלא אומר לו כלום, אלא לשאול אותו.

מה דעתך? יכול לעבוד אצלכם?

לילדים לםעמים אין תחושה של זמן,

חמש דקות בשבילם יכולים להתפרש שחצי שעה.

הם צריכים משהו יותר ברור.

מה שאני לפעמים עושה כשאני רוצה להשתמש בזמן אני מראה להם על המחוגים שבשעון.

כשהמחוג הגדול יגיע ל... אז...

אם כך, אני מצטרפת לדברים שנאמרו מעלי - סביר שמושג הזמן עוד עמום בשבילו. להיאחז בפעילת ממשית, שהוא יכול להבין.

וגם זה לא תמיד ימנע את התסכול. מנסים ורואים אם זה עובד.

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....