איך משתלטים על זה?

(לא פליקים, אבל דברים אחרים שביאסו אותי לא פחות)

הנחישות שלך לשנות היא העיקר. כשיש נחישות, האוטומט יתאים את עצמו. זה תהליך הדרגתי.

כשנהיה ברור לי לחלוטין שיש תגובה מסוימת שאני לא מעוניינת להגיב, שגרועה בעיניי - תוך כמה זמן היא נעלמה.

זה נכון שבהתחלה נזכרים בכל פעם ברגע שאחרי. אין דבר, ככה אנחנו בנויים. ברגע שאחרי נזכרים - ומזכירים לעצמנו לגבי הפעם הבאה. מדמיינים אותה, מנסים לראות איך היא מתרחשת - ואיך התגובה האחרת שבחרנו משתלבת לתוכה. את תראי שזה פשוט קורה, ושכשמגיעה הפעם הבאה את פונה לדרך אחרת.

השינוי יעבוד יותר טוב ככל שתהיה כרוכה בו פחות הלקאה עצמית בהקשר זה - ממליצה לקרוא דברי חכמה ואמת של המאמנת המופלאה עירית לוי.

בעבר ניסיתי להשתלט, ללא הצלחה מזהירה במיוחד.

אין לי אלא לנסות שוב.

חשבתי שיהיה איזה רעיון שלא חשבתי עליו קודם.

קודם כל אני מזדהה עם הכאב שלך. צריך לדעת שאין כזה דבר יוצא אוטומטית. גם אם נראה שכן, יש לנו שבריר שניה בו אנו מחליטות איך לפעול וצריך להיות מודעים לשבריר שניה הזה. הייתי בסדנה שדיברה שכל המעשים שלנו מטרתיים ולא סיבתיים. כי יש לנו בחירה חופשית, ואנו יכולים לפעול גם בניגוד לסיבות. תנסי לזהות בתוכך מה המטרה שבשבילה את מחליטה לתת מכה לילד ולהתמודד מולה.

בהצלחה.

לפעמים צריך ללכת ליועץ מקצועי. אפשר גם באמת פשוט לא להיות ליד כשהילד עושה מעשה מרגיז, או להבין שלילד יש חסרון דעת, השכל שלו זה לא השכל שלי ושלך, יש פער עצום בינינו לבין הילדים, וצריך להבין שמה שהם עושים זה לא מרוע וזה זמני עד שיגדלו ותרבה דעתם.

כלומר, אחרי שקורה, ואת מתחרטת - את יכולה לדמיין איך עוד היית מגיבה, מה אפשר היה לעשות במקום הפליק? אם לא - מכאן כדאי להתחיל. להכין מחסן תגובות, שיהיה לך ממה לשלוף בעת הצורך.

אני אישית לא מתחברת כל כך למחסן תגובות, זה גורם לי להרגיש כמו רובוט, אבל זה לא אומר שזה לא יכול להתאים לך או לכל אחת אחרת. אני עוד אוסיף יותר מאוחר פשוט אין לי כרגע זמן לתגובה ארוכה.

להיות מוכנה לתרחיש.

מתחילה לעבוד על זה. תודה.

קרה לי שכשניסיתי להכין במחשבה את התרחיש הבא ואיך שאגיב אליו, כבר חיכיתי בקוצר רוח ששוב הילד יתנהג לא יפה, רק כדי שתהיה לי  הזדמנות לבדוק אם זה עובד

היתה לי תקופה כזאת. שהיתי מרביצה לילדה שלי.. פליקים בעיקר לפעמים היתי מנערת אותה. וכל פעם אכלתי את הלב על כך. זה קרה במקרים שהיתי חסרת אונים ולא ידעתי איך לפעול ולהתמודד עם כך שהיא עשתה דברים שלא מקובלים עלי.

או שקרה לי שהיא הרביצה לי/ נשכה אותי וזה כ"כ עיצבן אותי אז סטרתי לה. וגם היתי חוטפת לה דברים מהיד- דברים שלא הסכמתי לה לגעת בהם. זה גרם לי ולה הרבה סבל.

ואז החלטתי יום אחד וכתבתי לי בפתק ושמתי בארון אני לא מרימה יד על הילדה שלי, לא עושה לה דברים בכוח ולא חוטפת לה מהיד דברים. והחלטתי שאני עומדת על זה עד הסוף התהפך העולם, היא לא תקשיב לי בסדר מה כבר יכול לקרות, זה הרי לא דברים מסוכנים שהיא חיבת לעשות בדיוק מה שאני אומרת לה. וזהו מאז אני נגמלתי מזה לגמרי.

אולי מתפספס פעם בכמה חודשים שהיא עושה משהו ממש חמור.

אני זוכרת שבהתחלה היה קשה רצח. איזה פעם אחת היא לקחה מבשם בדים.

וזה עצבן אותי התחילה להשפריץ בסלון אמרתי לה שאני לא מרשה ואני כועסת ואסור לרסס את זה סתם כי זה לא נעים.

וממש היה באלי לתת לה סטירה כי היא המשיכה להשפריץ בדווקא וזה היה מחניק.

אמרתי לעצמי מה הכי גרוע יכול לקרות הבית יהיה מסריח. והסכמתי עם עצמי שזה עדיף על פני להפעיל כוחניות.

נכנסתי לחדר שלי סגרתי את הדלת והיא נשארה בסלון להשפריץ עד שמתי שהו נמאס לה.

לאחר מעשה כמובן שאמרתי לה שוב שזה לא מתאים לעשות ככה. והיא הבינה את זה בעצמה מהחנק.

בקיצור זו עבודת המידות, זה קשה מאוד אבל שווה את זה. כי ההרגשה הרבה יותר טובה. ויש הרבה פחות איסורי מצפון.

80% מהדרך זה לקבל החלטה- אני לא עושה את זה יותר. ואם יש נפילות אז לקבל את עצמך מתוך הבנה שאת אנושית.

מקווה שהועלתי.

רק שלפעמים מתפלק לי פליק מהסוג שאת לא יודעת שהוא עומד להגיע...

תודה לך.

כאשר את מרגישה שאת לא יכולה יותר, לפני שאת עומדת להכות עצרי שניה. רוב הסיכויים שלא תתני את המכה. חוץ מזה תעברי אחת לשבוע על אגרת הרמב"ן, כך תלמדי לשלוט בכעס. ועוד נקודה שתכניסי לעצמך. אלימות לא אמורה להיות שפת תקשורת בין בני אדם לא פיזית ולא מילולית. ותעבדי הרבה הרבה בכדי למצוא דרך נכונה וטובה לחינוך ילדייך. בשום מקרה לא מכות. ראיתי פעם סטיקר. ילד זה לא טלוויזיה. אם מכים אותו הוא לא פועל. בהצלחה.

וסכום לא קטן כדי שיכאב בכיס.

תאמיני לי שאחרי כמה זמן זה ייפסק. במיוחד אם את לא אחת שהכו אותך שהיית קטנה.

רק כדי שלא יהיה נדר שאת עוברת עליו או משהו כזה תגדירי את זה עם אופציה להפסיק וכו...

אני ממש לא מסכימה עם הגישה שלך, הקשר בין הורים לילדים הוא יותר עמוק, ולא נפגע כל כך בקלות ממכה שהורה נותן פעם ב.., לא כל הורה שפעם ב.. מתפלקת לו מכה והאו מצר על כך הופך להורה מכה, הורה מכה זה הורה שבאופן קבוע נותן מכות, ולא פליקים קלים... ומה שאמרת זה לא ממש שפר..לא שייך להפחיד אמא שהקשר שלה עם הילדים יחרב, מה עוד שהיא מצטערת על זה ועושה תשובה בינה לבין עצמה, הדרך לעלות למעלה היא פחות על ידי הפחדות, במשך הזמן הפליקים יפסקו מתוך רצון להוסיף טוב, להתגבר על הכעס, כי ה׳ רוצה שלא נכעס. חוץ מזה שזה גם לא יעיל.

שמן פשתן יקרה. אני בטוחה שאת אמא טובה ויקרה, ואני בטוחה שמהר מאוד הפליקים האלו יעלמו ותמצאי דרך טובה להיות עם הילדים בשמחה. ודרך אגב הדיון הזה הזכיר לי שגם בילדותי חטפתי מכות פעם ב., והקשר ביני לבין ההורים שלי מצוין, כנראה שחטפתי מה שהגיע לי כי התנהגתי נורא ואיום.. אז מה? אני חיה באושר ועם קשר יומיומי עם ההורים שלי, שהם אנשים מדהימים ומוערכים בקהילה שגדלתי בה. ואני אמא למשפחה ברוכה. לא הזיז כלום.

גדלתי עם אבא שהכה (לא הפליק - הכה), ונאבקתי הרבה שנים כדי להגיע למקום שאני לא מכה את ילדי. 

מהניסיון שלי חייבים "ארגז כלים" יעיל כדי להפסיק להכות. הרי המטרה היא לעצור את ההתנהגות הבלתי נסבלת של הילד. 

אם אין לך שום דרך חלופית לעשות זאת, את יותר עלולה להרביץ.

ניסיתי את שיטת "איך לדבר" בהצלחה חלקית - השיטה אומרת לבטא במילים בצורה חד משמעית מה הילד עושה שמרגיז אותך, ומה את מרגישה בעניין, ואם זה לא עובד לפעול פעולה שתפסיק את ההתנהגות. לדוגמא אם הילד זורק כדור על הקיר והרעש מוציא אותך מדעתך, את יכולה להודיע לו "אין זריקת כדורים כרגע - לאמא יש כאב ראש". הוא ממשיך - את מודיעה בקול רם יותר "אני לא אוהבת כשלא מתייחסים לבקשותי". הוא ממשיך - את לוקחת את הכדור.

בשבילי, החולשה בשיטה הזו הייתה שהכעס שלי הלך ועלה ככל שלא התייחסו אלי, וכך גם הפוטנציאל לתגובה אלימה בסוף, וכשמדובר בילד נחוש הסיפור לא מסתיים בלקיחת הכדור אלא עובר למאבק כוחות על הכדור.

היום אני משתמשת בשיטה שנקראת 1,2,3 magic, שעובדת מדהים בשבילי. כשהילד עושה משהו שלא מוצא חן בעינייך את אומרת לו "זה אחד". נותנת לו חמש שניות להפסיק. לא הפסיק או עבר למשהו אחר מרגיז - "זה שתיים". כשהוא מגיע לשלש הוא חייב ללכת לחדר לחמש דקות. כשמדובר בילד בן שש - אם הוא לא הולך לחדר פשוט מרימים אותו ושמים אותו שם. אם הוא כל הזמן יוצא, את יכולה לבחור אם בא לך להחזיק לו את הדלת (לחמש דקות) או להודיע לו שכל פעם שהוא יוצא נוספת לו דקה. ברגע שנגמרים חמש הדקות אומרים לו שהוא יכול לצאת בלי הרצאות!

היופי שבשיטה זה שגם אם נורא בא לך להרביץ - כרגע הילד מהצד השני של הדלת ומוגן ממך, ושעצם ההליכה לחדר והשהייה בו "שוברת" את רצף ההתנהגות המעצבנת. עוד דבר מדהים בשיטה - הוא מונע לגמרי הרצאות הוריות מיותרות לחלוטין. יש לציין שהשיטה נועדה אך ורק למנוע התנהגות בעייתית. כדי לעודד את הילד לעשות (ולא להפסיק לעשות) יש צורך בשיטות אחרות. 

וארגז כלים ממש ממש לא מונע ספונטניות ויצירתיות הורית. זה כמו להגיד שארגז כלים של נגר מונע ממנו ליצור במקוריות. אם לא יהיו לו את הכלים הוא לא יוכל ליצור בכלל. אחרי שיש את הכלים אפשר להחליט איזה כלי מתאים לאיזה ילד, מתי בא לי להשתמש בזה ומתי בזה, איזה כלי בא לי לשנות ואיך, וגם איזה דברים אני ממציאה מהאינסטינקטים שלי. אבל בלי אופציות מעשיות להתנהגות שבא לי לשנות - אי אפשר לשנות. 

כשאמרתי שאני מתנגדת לארגז כלים התכוונתי לגישה של איך לדבר, בזמנו מצאתי את עצמי מדברת את המשפטים שהם שמו לי בפה, ומגיבה בהתאם לכללים עד שהרגשתי שזה חוסם את מי שאני כאמא וזה באמת נמאס. אבל את מדברת על משהו קצת אחר. באמת נשמע טוב.

לעיתים קרובות זה עבד, ולעיתים פחות.

לא חושבת שזה רעיון טוב, ליצר הרע יש כר פורה עכשיו להפיל את האמא ולגרום לה להרגיש כמה היא רעה וגרועה ולהכניס אותה עכשיו לעצבות וכדאי שהיא תעניש את עצמה.. תתן קנס..

 כמה שפחות הלקאה עצמית כמו שאמרו כאן, לעשות את ארבעת שלבי התשובה, להסתכל על העבר רק כדי לראות מה יש לתקן ולהמשיך קדימה. לראות את הטוב שבנו ובילדים. בהצלחה.

לא קל להעז ולומר את זה..

הילדים שלי ובמיוחד הבכור יכולים להוציא אותי מדעתי, אני לא מכירה את עצמי.

וגם אני לא גדלתי בבית מכה.. פעמיים בחיים קבלתי סטירה. ולא נראה לי שזה בגלל זה..

הוא-הם טורחים להוציא אותי מדעתי אבל ממש בצורה שלא תאמן.

והלכתי לגישת שפר ולשיטה כזו וכזו, זה עוזר כל זמן שנמצאים בקורס. כשיוצאים  - זה נמס.

אז אולי אני צריכה ללכת כל החיים לקורסים האלו,

אבל זה לא כל כך אפשרי. כרגע לי - לא, בכל אופן.

וזה ממש מבאס...

אבל בעיקר הבכור כמו שכתבתי עושה כאלה דברים מטורפים שזה מביא אותי לקצה הכי רחוק!...

ואני יודעת שאני צריכה להשאר רגועה, אבל לא מוצאת בתוכי גרם אנרגיה להשאר שלווה, ממש ממש מנסה - אבל לא מצליחה בכלל.

זה מאד מאד מאד קשה.

אשמח בשבילך ובשבילי אם נצליח לצאת מזה...

גם אני הייתי מגיבה כך.

לא הצלחתי לצאת מזה למרות כל מה שהייתי אומרת לעצמי לאחר מעשה.

מה שכן עזר לי, ואני עדיין בשוק מזה שאני מצליחה לבחור את ההתנהגות שלי ולא "להיגרר" אחרי הכעס,

זו שיטת מח-אחד.

מאמא עצבנית תמידית (בעיקר בלב) אני מרגישה שהשתנתה לי הגישה כלפי הילדים.

הם כמעט ולא מצליחים להוציא אותי מדעתי וכשכן - אני מצליחה למצוא כוחות בתוכי ולדבר אליהם בכבוד ובתקיפות.

ממליצה בחום!!

מה בדיוק צריך לעשות כדי להשתמש בשיטה הזו?

הולכים למישהי שלמדה את זה?

היא עושה לך טיפול ואת משתנה?

בעבר סבלתי מאותה בעיה, ובעקבות טיפול (שלא קשור בשום צורה לעניין) שבו עלתה בעיית ה"אלימות", שהייתה כמו שאת מתארת- פליקים פה ושם, הפסקנו לחלוטין עם זה. זה קשה, ולפעמים נראה כאילו זה מה שחייב פשוט לקרות, אבל זה לא. פשוט לעצור ולא לעשות את זה. 

בעקבות זה, אני יכול לומר שני דברים;

הילדים הרבה פחות עצורים, הרבה פחות מתגוננים, וניכר שזה בהחלט שיפר את האווירה בבית. הם אולי לא הפסיקו את מה שהיה גורם לאותם פליקים, אך מצד שני גם הפליקים לא הפסיקו את זה...

כשאני מסתכל על הורים שעדיין כן מכים את ילדיהם, אני לפעמים מזדעזע; מויכוח שטותי על הבל כלשהו, זה מדרדר לסטירה. אני חושב על כך שגם אני הייתי אולי פעם כזה, וזה נראה נורא. פשוט לא מוצדק.

ואותו דבר, עם אלימות מילולית. בעת ויכוח עם הבן שלי הוא פתאום התפרץ ואמר (בלי קשר לכלום) "אז למה אתה מכנה אותי בכינויים כאלה וכאלה?" ואז הבנתי שגם זה ממש ממש מפריע לו. וגם אם זה מה שיוצא, צריך להפסיק עם זה. כי זה בעיקר מרגיע את העצבים שלי, ולא עוזר לילד במאום. בדיוק כמו הפליק.

בהצלחה ואל תוותרי, כי זה שווה את זה.

כי כבר יש לך מודעות ורצון שיהיה טוב.

מה לעשות? כבר עכשיו, לעבוד על מידת השלווה, על הנחת. וכן, ללמוד על מידת הכעס ("אגרת הרמב"ן" ועוד), ועל מגרעותיה.

בהצלחה!

שהשקעתם לעודד אותי ולתת עצות חכמות.

שתרוו רב נחת יהודית מילדיכם.

לא חשבתי שככ הרבה סובלים מהקושי הזה.

מענין אם אפשר מראש למנוע להגיע לנקודת חוסר האונים כמו שקרה לי ולאחרים.

אולי תקבעי עם בעלך שאת מדווחת לו על כל פליק בsms? או סיכום יומי?

(אצלי זה עובד מצויין עם חברה בתחום הדיאטה...)

או שתכיני טבלה עם ניקוד (ממש כמו שאנחנו עושים לילדים...), ותציבי לעצמך מטרה להשתפר משבוע לשבוע.

בהצלחה!

...

בס"ד

מציעה לפעול בדרך הזו אותה בדקתי בחיי.

שלבים:

1. לראות מעבר. מעבר להתנהגות הלא רצויה של הילד מה הניע אותו. אני מאמינה שבכל הפעמים תראי כי כוונתו טהורה  - שהוא פעל ממצוקה , ממשהו שאיים עליו או מרצון ליחס.

2. לאחר שראית זאת קל יותר ללמד על הילד זכות. בקיצור השלב השני הוא לימוד  זכות.(לימוד זכות מביא לקבלה של הילד וכל פעםשאת מקבלת את הילד את זורעת זרע של אהבה בקשר בינכם)

3. עכשיו את מוכנה באמת לחנך את הילד - תציבי את הגבול מתוך נעימות ,ואם לא עוזר את בתקיפות, אבל כזו שיושבת על בסיס של קבלה והבנה של הילד וכבוד לילד ,כי חינוך וקשר טוב צריכים כבוד לכל אדם, גם אם הוא ילד קטן.

את תראי איך הילד יאמץ את גבולותיך גם אם לא באותו רגע אז אחרי כמה פעמים . זה ישב אצלו על מקום טוב והוא יפרח ויצמח. בחינוך אין קיצורי דרך.

להכות ילד ,לדעתי ,זו השפלה של הילד.

דבר נוסף , תאמרי לעמך כל יום שאת אמא טובה, את משתדלת ותסלחי לעצמך על טעויות ותקבלי את עצמך, כשאת מקבלת את עצמך וסולחת לעצמך ומבינה את עצמך יצא ממך אותו דבר החוצה לילדייך ולאנשים אחרים בעולם. כשאת מחמיאה לעצמך יצאו ממך מחמאות החוצה. בדך זו גם יותר תצמחי ברמה האישית .

בהצלחה לך יקרה.

בס"ד

שכחתי להוסיף, שזה נשמע גבוה אבל ניתן לעבוד על זה. ה' נתן לנו את היכולת.

וגם... שגם אני טועה .לא אחת , ואפילו יצא שנתתי מכה פעמים בודדות או צעקתי או הערתי בצורה פוגעת , אח"כ היו לי יסורי מצפון והתבוננות , הכי חשוב שלומדים מזה ומשתדלים לפעול אחרת בפעם הבאה . צריך סבלנות ! בסוף רואים ניצני שינוי .וה' בעזרנו  תמיד. פתח קטן שלך וה' פותח דלתות ענק.

האם ילדך עבר איבחון? האם ילדך בעל תסמונת ADHD משולבת בהפרעת התנהגות? האם אתה?. איך היחסים שלך עם אשתך? איך האשה עם הילד? האם יש עוד ילדים במשפחה? איך מערכת היחסים בין כולם? האם הילד פנוי ללמידה? איך הוא מתנהל בכתה? יושב ולומד" או מסתובב ומשגע את כולם? האם הוא הורס את השיעורים?.

כך או כך, אלימות אינה הפתרון. השלב החשוב ביותר הוא ייעוץ מקצועי שעליך ועל אשתך לקבל.

כדאי לשקול להירשם לקורס להורים בעמותת ביחד להורים עם ילד/ים עם הפרעת ADHD/ADD  וכד'.

בהמשך, לאחר שתפתור את הבעיות של עצמך (ככל שישנן),  ולאחר שהנושאים הרגשיים באו על תיקונם (אצלך/אצל הילד/האשה/האחים וכד') כדאי שתנצל את התנהגות הילד לתועלתו. והכל עם הרבה השקעה של חום ואהבה והענקת תשומת לב לילד ובשום פנים ואופן לא מכות ושלעולם לא תגיעו למצב שהילד מפחד לחטוף מכות מההורים.

כך למשל, אם הילד מכה/שובר/מזיק וכד', הפתרון לאחר הסברה מקדימה, לתת לו לכתוב/להעתיק  חומר חינוכי שקשור למעשה (הלכות, דינים וכד').

אם הוא מנבל את פיו, עליו לקרוא הלכות וכד'.

כדאי גם לתת לו להעתיק חומר במקצועות שהוא מתקשה בהם, אך העיקר הוא לגדל את הילד לתורה ומעשים טובים. לימודי החול יכולים לחכות לתקופה יותר מאוחרת לכשיהיה בשל מספיק ופנוי ללמידה. ראשית כל לעבוד על דמותו והתנהלותו התורנית של הילד.

אם הילד רואה שהפתרון של ההורים הוא מכות, הוא גדל להיות מבוגר שרגיל שאלימות היא הדרך לפתור בעיות.

הרבה פעמים אני נתקלת בבית עם ילדיי במצבים שבאמת בא לי להעניש אותם ואני עצבנית. אני נושמת נשימה עמוקה באותו רגע ונכנסת לחדר שלי כדי להירגע.

במצב הזה ילדיי לא ידעו מה קרה לאמא, אז באו לראות ונבהלו מאוד..

באותו רגע ליטפו אותי כאילו קיבלתי מכה והם באו לתמוך..

הדבר הזה השכיח גם מהם את התנהגותם וגם שכחתי על מה התעצבנתי.

תנסי, זה עובד!!

לי  גם  הייתה  בעייה  כזאת למרות שלא  האמנתי  כי  אני  מאוד  נגד  אבל  כמו  שאמרת  זה  פשוט  מתפלק.  ומה   שעזר  לי  זה למצוא  אלטרנטיבה. אני חושבת  שבלי  למצוא  אלטרנטיבה  לא  כ"כ  ילך    בגלל  שאומנם  הפליק  הוא  מחוסר  שליטה.  אבל  הרבה  פעמים  גם  של  הילד.  אם  ההתנהגות  מפסיקה  על  ידי דיבור,  צעקה,  עונש  איום  וכו'  וכו'.  אז  לא  נגיע  להכאה  שמתפלקת.  הפליק  הוא  בד"כ  מקום  של  סטופ  לילד  מתי  שמרגישים  שאין  כבר  שליטה  ואז  זה  עוצר.  זה  אולי  לא  נכון  מעשית.  אבל  מחשבתית  זה  יותר  מכורח  האחריות  שלנו  (וגם  קצת  הגאווה,  באו  נהיה  כנים, מה  הילד  יעשה מה  שהווא  רוצה,  אין  לי  שליטה עליו).  הילד  הורס  ומזיק  ואנו  חייבים  לעצור   אותו בתור הורים.  אז  כדי  שנוכל  לשלוט  על  המצב  ועל  עצמינו  חייבים  אלטרנטיבות.  אז  האלטרנטיבות  שאני  מצאתי  זה  כיסא  חשיבה  לאחד,  ואם  הוא  קם  יש  תוספת  זמן. הוא  יושב  על  כיסא בחדר חמש  דקות.  ואני אומרת  לו  שנגמר  הזמן.  זה מאוד  מרגיע אותו.  לקטן  שלו  ישב  אני  שמה  בפינה  מחזיקה  את  הידיים  וסופרת עד  '20  הוא  בתחילה  יורק  ומשתולל. אז  אני  לא  מתייחסת  וסופרת שוב  עד  20  עד  שהוא  עומד  רגוע. אל  תדאגו לא  יצא  לי  לספור  יותר  מ60  והוא  ממש  נרגע.  הרעיון אבל  לעשות  את  שתי  הדברים  מאד  באדישות  ובשליטה  ולא  מתוך  התפרצות.       

אל תעשי את זה!!!

בסוף הכל חוזר אליך כמו בומרנג בגיל ההתבגרות.

בגיל הזה את כבר לא יכולה להפליק ואפילו לא להציק...

בהתחלה החינוך משתעבד למכות ולפליקים. את לא יכולה לחנך בלי זה והילד מתרגל להקשיב לך רק כאשר הוא מקבל מכות.

ואז כשהילד גדל ואין מכות...גם אין חינוך.

(לדעתי) זה גם גורם לקושי בקשר בין ההורים לילדים. מין נתק נפשי סמוי שכזה. יש ילדים שהם רגישים ולוקחים את זה איתם שנים.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות