שניחן ביכולת לחוש אחרים.
זו הייתה יכולת אדירה, אך מעט הרסנית, כיוון שלפעמים כה התרכז בהם,
ששכח את עצמו.
בימים מוארים, כשחש באושרם המפעפע, היה מחייך מפה לאוזן ללא הפסקה.
הוא שמח אותם כל כך, שלא הבחין בענני הכאב המזדנבים.
וככל סיפור,
היו גם הלילות.
בחושך הקר ההוא, כשחש בכאבם בכל עוזו, ודבר שניסה לעשות לא עזר, היה קורס בפינה.
הוא רצה אז לזעוק אליהם, שיפסיקו לכעוס, ולכאוב, ולהיהרס באהבתם.
לילות כאלו היו מיואשים מעצם קיומם.
ואט אט, ככל שחלף הזמן, רבו הלילות
והוא השאיר בכל אחד מהם פיסה מעצמיותו.
אט אט, הוא איבד אותה, את נפשו,
ונמוג אל רוחות האנשים.
והוויתו המתפרצת הייתה לזיכרון, תמונה על קיר.

