זה בא והולך בתקופות.

בגיל צעיר יותר הם מבקשים כחיקוי שלנו, בהמשך ככל שמעמיקים ולומדים תורה ואמונה זה נובע ממקום עמוק ומשמעותי יותר.

אבל גם אז יש תקופות שלא, ואנחנו לא  דורשים כדי לא לעורר בהם התנגדות (מכירה מקרים...).

עד גיל בר מצווה כבר רואים שהם נעשים יציבים בזה, ולוקחים על זה מרצונם אחריות מלאה.

זו הבחירה שלנו, מודעת לכך שאחרים בוחרים אחרת ויש להם סיבות טובות. זה שיקול מורכב לכאן  ולכאן.

קצת מאוחר מידי, לא?

זה בדיוק הגיל שבו הם מתחייבים במצוות, לא?

ויש גם עניין של להרגיל ולחנך לזה..

בעלי אומר  שיש עלינו חיוב חינוך באופן כללי, והדרך לקיים את החיוב צריכה להיות שלנו, בתיאום עם התפיסות הכלליות שלנו בנוגע לחינוך. ז"א זה לא שאנחנו מחויבים ספציפית לקחת אותו מהגיל הזה והזה או להסביר לו במילים האלה והאלה אלא אנחנו מחויבים לשים את הערך של חינוך למצוות בראש מעייננו ולפעול לכך בדרך שהיא בעינינו הדרך הכי חינוכית.

זה לא שאני מתנערת ממצוות חינוך, להפך.

החינוך שלי הוא דבר ראשון  - בדוגמה אישית, שמאוד מאוד חשובה בעיניי (גם בלימוד תורה, למשל - כשאני רואה רפיון אצל הילדים אני משתדלת לחזק את לימוד התורה *שלי* ויודעת שזה יקרין עליהם ישירות ובעקיפין).

ודבר שני - בלימוד ובסיפורים שמעורים את הלב, על גדולי ישראל, מדרשי חז"ל על האבות, וכו' וכו'. כך שהם יתעוררו לקיום מצוות ויחפשו להתקרב לה'.

אני לא  מרגישה שנכון חינוכית שאני אשפיע עליהם ישירות לקיום המעשה. יותר מדי פעמים ראיתי שזה מעורר התנגדות - וחבל לי. אני לא רוצה שתיקבע בהם התנגדות לעבודת ה'. זה שיקול חינוכי.

מבינה מקבלת ומכבדת כל מי שהשיקול שלה שונה.

אבל זה לא אומר שבגלל שיש לעיתים התנגדות,

אז צריך לוותר מלהמשיך להחדיר את הטוב והיופי שבזה, ע"י המעשה

לדעתי חשוב מאוד כן להדגיש את זה.

זה הרי חלק ממהותנו..

לא משהו של מה בכך

אבל כל מטרת ההרגל והחינוך היא כדי שכשהילד יגיע לגיל מצוות- הוא ידע ויכיר.

דווקא אני מאוד מתחברת למה שהאנונימית כתבה.

גם אנחנו בכלל לא עומדים על כך שיטלו ידיים לפני אכילת לחם. לפעמים נוטלות ולפעמים לא.

יש דברים שאני כן מקפידה- צניעות, שבעיני יש בה משמעות בפני עצמה גם בגילאי הילדות- ולא רק כהרגל,

גם נט"י של בוקר יש לה משמעות יותר מאשר הרגל

יש עוד כמה דברים כמו ברכת המזון (בגרסה רשמית או פרטית..) וכד'.

אבל יש דברים- כמו נטילת ידיים לפני לחם, וכמו מוקצה בשבת,  שבכלל אנחנו לא מתעסקים איתם.

מעצמן- כל אחת בשלב אחר- שואלות ומתחילות לדבר ולהקפיד על זה.

אני אישית מרגישה שיש לי מספיק נקודות של "חיכוך" בכל מיני נושאים, ואין לי צורך להוסיף עוד נקודות שהן לא באמת רלוונטיות אליהן בשלב זה. (הן בנות 6,5 ושנתיים וחצי)

ומדוע דווקא לפני לחם זה נקרא להכריח..

כלומר: ברור שיש הבדל בין הנטילות,

אבל מבחינתן מזה משנה אם נוטלים בבוקר או נוטלים לפני אוכל?

למה לפני אכילת לחם זה מקשה

ובקימה פחות?

נטילה של בוקר יש ענין לעשות אותה מגיל אפס. זה כתוב בהרבה מקומות, כולל "הילקוט יוסף".

בנטילה לפני אוכל- זה לא כך.

יכול להיות שאם מבחינה הלכתית לא היה הבדל, אז גם מבחינתנו לא היה הבדל- ואז היינו מקפידים על שתי הנטילות באותה צורה.

כלומר- ברור שהגישה של ההורים היא גם יוצרת מציאות. אם מגיל שנתיים היינו מקפידים על כך שהן לא אוכלות בלי נטילה, זה היה נכנס לסדר היום כמו נטילה של בוקר. למרות שלדעתי כן היו על זה יותר ויכוחים ועניינים- כי זה "עוד דבר" שצריך לעשות לפני  האוכל.

(גם על נטילה של בוקר יש לי תמיד עניינים עם אחת מהן)

אבל הענין הוא שיש הבדל בין הנטילות, ולכן גם הגישה שלנו משתנה בין הנטילות וממילא- הגישה כלפי החיוב שלהן. וכמו שכתבתי- אני (ועוד יותר בעלי) לא רואה ענין בלהתעקש על דברים שבאמת אין בהם חיוב. (אגב, זה לא רק בענייני הלכות. אלא גם באופן כללי- משתדת מאוד לא להתעקש על דברים שאין בהם צורך אמיתי עבור הילדה. )

יש לי ילדה אחת שכל הזמן הייתה מדליקה אור בשבת בחדר שלה. בהתחלה הייתי מתעצבנת, אבל אז החלטנו שפשוט אנחנו לא מעירים. מדי פעם (לפני שזה קורה) מזכירים, ודי. הייתה בסה"כ בת 4. לא באמת מבינה את ענין האיסור הזה בשבת, ואני גם לא ממש מאמינה בלהסביר לילדים קטנים כל מיני ענינים הלכתיים כאלה. היום היא כבר בת 5 וכבר די הרבה זמן לא מדליקה את האור. (למרות שיש מצב שזה יקרה שוב...). מאמינה שכשהיא תהיה בת 10-12 היא כבר לא תדליק את האור...

עד אז אין צורך.

ולא עושים לא את זה, ולא את זה.

חשוב לנו להקנות את ההרגלים בנחת ובנועם לפי איך שאנחנו חשים את הקצב שלו. (הוא התקדם הרבה בחצי שנה האחרונה אבל בזה ספציפית עדיין לא)

אני חושבת שנטילת ידיים בבוקר שונה מאשר "הרגל" של נטילת ידיים לפני האוכל.

בבוקר את מסירה רוח השינה וכו, ואת עושה לו כמו שאת שוטפת לו פנים בבוקר.

עם נטילת ידיים של לחם אנחנו מחכים כשהילדים ירצו.

בגיל 7 אצלי כבר ביקשו מעצמם.

ואז זה הרגל נרכש שהופך לחלק מהילד.

התינוקת שמחה ליטול ידים, אין בזה שום מאבק ושום עול,

כנ"ל כשאני אומרת איתה מודה אני/ מברכת איתה.

זה חלק מבילוי משותף של ההורים/ האחים עם הילד. לא עול.

אח"כ זה הופך אצלם לעניין אוטומטי.

"הכל סובב את האשכנזים". 

שזה הופך את הענין לאוטומטי.

מצד אחד זה טוב- כי זה נהפך לחלק בלתי נפרד מההתנהלות.

מצד שני- יבוא יום שבו כל האוטומטיות עלולה לעמוד בסימן שאלה- בגיל ההתבגרות מן הסתם, ואז השאלה עד כמה האוטומטיות עומדת בשעת מבחן או לא.

האם לא עדיף שילד יבחר מעצמו ו"יכנס לעניינים" מתוך בחירה שלו- בגיל קצת יותר מבוגר- נניח 7, 8,9, ואז זה כן יעמוד בשעת המבחן?

אני שואלת באמת.

האם יש הבדל בין תוצאות שתי הגישות החינוכיות שעלו  כאן בשרשור?

ברור שזה קשור לעוד הרבה תחומים ועניינים, ואי אפשר לתלות רק בגורם אחד, אבל מענין אותי אם יש קשר כלשהוא.

אצלנו זה כן.

כל מה שקשור למים כרוך בהרבה לוגיסטיקה- לא כי הילדים מסרבים- אלא להיפך מתלהבים מדי ומשפריצים על הכל ואח"כ מחליקים ומתבכיינים שהכל רטוב...

כנ"ל צחצוח שיניים וכד'.

ואנחנו גם לא שוטפים להם פנים בבוקר- בכלל אין התעסקות עם מים בגיל קטן.

סביבות גיל 3 ניסינו והוא לא אהב את הרעיון שנוטלים הוא רצה לבד אז עזבנו את זה.

נטילה ללחם משום מה הוא מסרב בבית, אצל סבא וסבתא הוא דווקא מתלהב.

אנחנו זורמים איתו.

ומודדת- זה הרגל כי הוא לא מבין שום משמעות, נכון שיש לזה גם השלכה לטווח קצר אבל כמו בצחצוח שיניים שיותר חשוב לי להטמיע את ההרגל להמשך גם בכל מה שקשור למצוות אין הבדל מבחינתי בין נקיות הגוף לנטילת ידיים של מצוות.

את הכל אני עושה בקצב שלו אבל מספיק מוקדם שאוכל להטמיע את ההרגל להמשך.

מבחינתי כל עניין נטילת הידיים והברכות מחנכים את הילדים מגיל 0 לאיפוק.

לא אוכלים לפני שנוטלים, לא אוכלים לפני שמברכים. לא נוגעים בדברים וכמובן שלא אוכלים לפני נטילת ידיים של בוקר. עוצרים רגע, עושים פעולות שצריך, חושבים על מה שעושים, מברכים, ורק אז מכניסים לפה.

אני ממש אוהבת את הרעיון שעומד מאחורי זה ולכן מאוד מתחברת לכך.

אני לא זוכרת מאיזה גיל ספציפית הקפדנו, נראה לי באזור גיל שנה וחצי התחלנו, ומגיל שנתיים-שנתיים וחצי אנחנו מקפידים על כך.

גם העניין של הקפדה בין בשר לחלב - מחנך לאיפוק ולא רק מה ש"בא לי" ולכן גם על זה אנחנו מקפידים מגיל יחסית צעיר (לא על כל 6 השעות, כמובן שבהדרגה. אבל הרעיון שצריך לחשוב על מה אוכלים ומתי - מאוד מתחברת לזה)

תקראי קצת את פורום "אנשים רגישים מאוד" פה באתר, ותראי אם את רואה הקבלות לסיטואציה שלה. זה לא אומר שהיא בקטגוריה כי קטונתי מלאבחן. רק שזה שווה בדיקה.

לא בטוח שמעבר למסגרת אחרת יפתור את הבעיה.

כתבת שהיא בכיתת לקויות למידה. היא עברה אבחונים מקיפים? האם יש לכם הדרכת הורים?

לצערי אין לי המלצה ספציפית על מקום לימודים, אבל כדאי קודם לבדוק לעומק מה היא צריכה.

בהצלחה!

על ידי @מתואמת .

כתבת שהיא בדיכאון, אם כן האם פגשה פסיכיאטר? האם מטופלת על ידי פסיכולוגית ובמידת הצורך בטיפול תרופתי?

זה לפני מחשבה על מסגרת, וגם כתבת שהיא בכיתות ל''ל, האם היא באמת ל''ל או שזה היה המענה היחיד שהיה ואולי כדאי לעבור למסגרת סל אישי בקוד 57 (במידה ויש אבחון פסיכיאטרי) ולקבל מענה מותאם עבורה

בס"ד

אתם נשמעים הורים מדהימים. שה' יאיר לכם הכי בקרוב שיש!

לפעמים זה שלב כזה שהן עוברות. מתבגרות זה סופר מאתגר בעולם של היום. תלכו לפסיכיאטר, עדיף פרטי. תאבחנו (אל תמהרו עם כדורים. אפשר אולי להתחיל עם כדורים קלים כמו פריזמה, זה מה שאנחנו עושים) ותעשו הערכת מסוכנות, תשקלו אולי אפילו אשפוז במוסד מאזן (ככה אני קורא לזה למרות שהם האמיתי זה מוסד פסיכיאטרי) לתקופה קצרה אם הפסיכיאטר ימליץ על זה והכי חשוב, אל תפלו לדיעות קדומות. זה רק יכול להזיק.

ב"ה מטופלים ומלווים ע"י אנשי מקצוע טובים

ועם תרופות .

הרגשנו שהיא צריכה ביהס יותר טיפולי בשבילה

אחרי התייעצויות

אבל במחשבה שניה אנחנו עוצרים את המירוץ לחיפוש אחרי מוסד והעברת דירה בתוך כדי שנת לימודים

גם בגלל שזה כיתה ח

וזה אמצע שנה .

זה יהיה מאתגררר ובאמת כמו שכתבו פה לא בטוח שיעזור במשהו. .אנחנו בכיון של לשלם לה סייעת בכיתה הקטנה

אם לא נצליח להשיג סייעת לכיתה קטנה.

ולצערי לא הצלחנו לקבל קצבה מהביטוח לאומי

הגשנו לבד ועשינו ערעור עם עורך דין ולא זכינו.

וזה ממש מבאס כי אנחנו מוציאים עליה אלפים אלפים

אבל העיקר שכל ההשקעה תעזור לה ותצמיח אותה. מתפללים על זה מאוד במקרה שלנו.

ואגב, מכירה מתמודדים שעלו על דרך המלך והיום כל כך רגישים לאחר, שהם מטפלים או עוסקים בנתינה ברמות מדהימות ובכלל אנשים עם עוצמות.

בהצלחה לכם משפחה יקרה.

לאיזה סוג מסגרת ממליצים?

קודם כול, מחזק אתכם על כך שאתם מוכנים לעשות שינוי משמעותי בשביל הבת שלכם. ❤️ הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוגית חינוכית או לפסיכיאטרית ילדים ונוער, ולבדוק מסגרת שמשלבת כיתה קטנה עם מענה רגשי וטיפולי לאורך היום, ולא רק התאמות לימודיות. כדאי גם לפנות לשירות הפסיכולוגי־חינוכי ולמחלקת החינוך ברשות המקומית כדי לברר אילו מסגרות מתאימות לה. אל תמהרו לעבור דירה לפני שבודקים שיש מסגרת מתאימה בפועל. מאחל לכם שתמצאו מקום שבו היא תרגיש בטוחה, מובנת ושייכת, ושתוכל להתחיל לפרוח בקצב שלה. 🙏

בית ספר לבנות עם קשיים נפשיים. מקום נדיר מהיכרות אישית עם אחת הבנות. ויש את הפנימיה בדולב . פוסט אישפוזית. מקום טוב.

הלב יוצא אליכם. ❤️ אולי כדאי לפנות לעמותות ולארגונים שמתמחים בנוער בסיכון ובבריאות הנפש, ולבקש הכוונה למסגרת חינוכית טיפולית לבנות דתיות, עם כיתה רגשית וליווי מקצועי צמוד. הייתי מתחיל גם דרך פסיכולוגית חינוכית והרשות המקומית, כדי לבדוק מסגרות מתאימות בכל הארץ. חשוב שהבת שלכם תהיה שותפה לתהליך, בלי לחץ, ושתרגיש שמחפשים מקום שבו יראו אותה ויבינו אותה — לא רק את הקשיים שלה. מאחל לכם מכל הלב שתמצאו את המקום שבו היא תוכל להרגיש בטוחה, להתחבר ולפרוח. 🙏

הפורום הזה לא פעיל

(יש נטיה ידועה בפורומים של ערוץ 7 לא להיצמד לכותרת הפורום ולא לנהל שרשורים ודיונים בנושא שלשמו נועד הפורום)

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...