זה בא והולך בתקופות.

בגיל צעיר יותר הם מבקשים כחיקוי שלנו, בהמשך ככל שמעמיקים ולומדים תורה ואמונה זה נובע ממקום עמוק ומשמעותי יותר.

אבל גם אז יש תקופות שלא, ואנחנו לא  דורשים כדי לא לעורר בהם התנגדות (מכירה מקרים...).

עד גיל בר מצווה כבר רואים שהם נעשים יציבים בזה, ולוקחים על זה מרצונם אחריות מלאה.

זו הבחירה שלנו, מודעת לכך שאחרים בוחרים אחרת ויש להם סיבות טובות. זה שיקול מורכב לכאן  ולכאן.

קצת מאוחר מידי, לא?

זה בדיוק הגיל שבו הם מתחייבים במצוות, לא?

ויש גם עניין של להרגיל ולחנך לזה..

בעלי אומר  שיש עלינו חיוב חינוך באופן כללי, והדרך לקיים את החיוב צריכה להיות שלנו, בתיאום עם התפיסות הכלליות שלנו בנוגע לחינוך. ז"א זה לא שאנחנו מחויבים ספציפית לקחת אותו מהגיל הזה והזה או להסביר לו במילים האלה והאלה אלא אנחנו מחויבים לשים את הערך של חינוך למצוות בראש מעייננו ולפעול לכך בדרך שהיא בעינינו הדרך הכי חינוכית.

זה לא שאני מתנערת ממצוות חינוך, להפך.

החינוך שלי הוא דבר ראשון  - בדוגמה אישית, שמאוד מאוד חשובה בעיניי (גם בלימוד תורה, למשל - כשאני רואה רפיון אצל הילדים אני משתדלת לחזק את לימוד התורה *שלי* ויודעת שזה יקרין עליהם ישירות ובעקיפין).

ודבר שני - בלימוד ובסיפורים שמעורים את הלב, על גדולי ישראל, מדרשי חז"ל על האבות, וכו' וכו'. כך שהם יתעוררו לקיום מצוות ויחפשו להתקרב לה'.

אני לא  מרגישה שנכון חינוכית שאני אשפיע עליהם ישירות לקיום המעשה. יותר מדי פעמים ראיתי שזה מעורר התנגדות - וחבל לי. אני לא רוצה שתיקבע בהם התנגדות לעבודת ה'. זה שיקול חינוכי.

מבינה מקבלת ומכבדת כל מי שהשיקול שלה שונה.

אבל זה לא אומר שבגלל שיש לעיתים התנגדות,

אז צריך לוותר מלהמשיך להחדיר את הטוב והיופי שבזה, ע"י המעשה

לדעתי חשוב מאוד כן להדגיש את זה.

זה הרי חלק ממהותנו..

לא משהו של מה בכך

אבל כל מטרת ההרגל והחינוך היא כדי שכשהילד יגיע לגיל מצוות- הוא ידע ויכיר.

דווקא אני מאוד מתחברת למה שהאנונימית כתבה.

גם אנחנו בכלל לא עומדים על כך שיטלו ידיים לפני אכילת לחם. לפעמים נוטלות ולפעמים לא.

יש דברים שאני כן מקפידה- צניעות, שבעיני יש בה משמעות בפני עצמה גם בגילאי הילדות- ולא רק כהרגל,

גם נט"י של בוקר יש לה משמעות יותר מאשר הרגל

יש עוד כמה דברים כמו ברכת המזון (בגרסה רשמית או פרטית..) וכד'.

אבל יש דברים- כמו נטילת ידיים לפני לחם, וכמו מוקצה בשבת,  שבכלל אנחנו לא מתעסקים איתם.

מעצמן- כל אחת בשלב אחר- שואלות ומתחילות לדבר ולהקפיד על זה.

אני אישית מרגישה שיש לי מספיק נקודות של "חיכוך" בכל מיני נושאים, ואין לי צורך להוסיף עוד נקודות שהן לא באמת רלוונטיות אליהן בשלב זה. (הן בנות 6,5 ושנתיים וחצי)

ומדוע דווקא לפני לחם זה נקרא להכריח..

כלומר: ברור שיש הבדל בין הנטילות,

אבל מבחינתן מזה משנה אם נוטלים בבוקר או נוטלים לפני אוכל?

למה לפני אכילת לחם זה מקשה

ובקימה פחות?

נטילה של בוקר יש ענין לעשות אותה מגיל אפס. זה כתוב בהרבה מקומות, כולל "הילקוט יוסף".

בנטילה לפני אוכל- זה לא כך.

יכול להיות שאם מבחינה הלכתית לא היה הבדל, אז גם מבחינתנו לא היה הבדל- ואז היינו מקפידים על שתי הנטילות באותה צורה.

כלומר- ברור שהגישה של ההורים היא גם יוצרת מציאות. אם מגיל שנתיים היינו מקפידים על כך שהן לא אוכלות בלי נטילה, זה היה נכנס לסדר היום כמו נטילה של בוקר. למרות שלדעתי כן היו על זה יותר ויכוחים ועניינים- כי זה "עוד דבר" שצריך לעשות לפני  האוכל.

(גם על נטילה של בוקר יש לי תמיד עניינים עם אחת מהן)

אבל הענין הוא שיש הבדל בין הנטילות, ולכן גם הגישה שלנו משתנה בין הנטילות וממילא- הגישה כלפי החיוב שלהן. וכמו שכתבתי- אני (ועוד יותר בעלי) לא רואה ענין בלהתעקש על דברים שבאמת אין בהם חיוב. (אגב, זה לא רק בענייני הלכות. אלא גם באופן כללי- משתדת מאוד לא להתעקש על דברים שאין בהם צורך אמיתי עבור הילדה. )

יש לי ילדה אחת שכל הזמן הייתה מדליקה אור בשבת בחדר שלה. בהתחלה הייתי מתעצבנת, אבל אז החלטנו שפשוט אנחנו לא מעירים. מדי פעם (לפני שזה קורה) מזכירים, ודי. הייתה בסה"כ בת 4. לא באמת מבינה את ענין האיסור הזה בשבת, ואני גם לא ממש מאמינה בלהסביר לילדים קטנים כל מיני ענינים הלכתיים כאלה. היום היא כבר בת 5 וכבר די הרבה זמן לא מדליקה את האור. (למרות שיש מצב שזה יקרה שוב...). מאמינה שכשהיא תהיה בת 10-12 היא כבר לא תדליק את האור...

עד אז אין צורך.

ולא עושים לא את זה, ולא את זה.

חשוב לנו להקנות את ההרגלים בנחת ובנועם לפי איך שאנחנו חשים את הקצב שלו. (הוא התקדם הרבה בחצי שנה האחרונה אבל בזה ספציפית עדיין לא)

אני חושבת שנטילת ידיים בבוקר שונה מאשר "הרגל" של נטילת ידיים לפני האוכל.

בבוקר את מסירה רוח השינה וכו, ואת עושה לו כמו שאת שוטפת לו פנים בבוקר.

עם נטילת ידיים של לחם אנחנו מחכים כשהילדים ירצו.

בגיל 7 אצלי כבר ביקשו מעצמם.

ואז זה הרגל נרכש שהופך לחלק מהילד.

התינוקת שמחה ליטול ידים, אין בזה שום מאבק ושום עול,

כנ"ל כשאני אומרת איתה מודה אני/ מברכת איתה.

זה חלק מבילוי משותף של ההורים/ האחים עם הילד. לא עול.

אח"כ זה הופך אצלם לעניין אוטומטי.

אבא...

הוא היה מרים אותנו ונוטל לנו במים חמימים שהוא הרתיח בקומקום... (בחורף)

עד היום, נטילת בוקר היא בין המצוות האהובות עליי

ואני בטוחה שזה הרבה בזכות זה...!

(חח... שאני קוראת את זה, זה לא נשמע מיוחד

אבל ממש אהבנו את הטקס הזה...)

שזה הופך את הענין לאוטומטי.

מצד אחד זה טוב- כי זה נהפך לחלק בלתי נפרד מההתנהלות.

מצד שני- יבוא יום שבו כל האוטומטיות עלולה לעמוד בסימן שאלה- בגיל ההתבגרות מן הסתם, ואז השאלה עד כמה האוטומטיות עומדת בשעת מבחן או לא.

האם לא עדיף שילד יבחר מעצמו ו"יכנס לעניינים" מתוך בחירה שלו- בגיל קצת יותר מבוגר- נניח 7, 8,9, ואז זה כן יעמוד בשעת המבחן?

אני שואלת באמת.

האם יש הבדל בין תוצאות שתי הגישות החינוכיות שעלו  כאן בשרשור?

ברור שזה קשור לעוד הרבה תחומים ועניינים, ואי אפשר לתלות רק בגורם אחד, אבל מענין אותי אם יש קשר כלשהוא.

אצלנו זה כן.

כל מה שקשור למים כרוך בהרבה לוגיסטיקה- לא כי הילדים מסרבים- אלא להיפך מתלהבים מדי ומשפריצים על הכל ואח"כ מחליקים ומתבכיינים שהכל רטוב...

כנ"ל צחצוח שיניים וכד'.

ואנחנו גם לא שוטפים להם פנים בבוקר- בכלל אין התעסקות עם מים בגיל קטן.

סביבות גיל 3 ניסינו והוא לא אהב את הרעיון שנוטלים הוא רצה לבד אז עזבנו את זה.

נטילה ללחם משום מה הוא מסרב בבית, אצל סבא וסבתא הוא דווקא מתלהב.

אנחנו זורמים איתו.

ומודדת- זה הרגל כי הוא לא מבין שום משמעות, נכון שיש לזה גם השלכה לטווח קצר אבל כמו בצחצוח שיניים שיותר חשוב לי להטמיע את ההרגל להמשך גם בכל מה שקשור למצוות אין הבדל מבחינתי בין נקיות הגוף לנטילת ידיים של מצוות.

את הכל אני עושה בקצב שלו אבל מספיק מוקדם שאוכל להטמיע את ההרגל להמשך.

מבחינתי כל עניין נטילת הידיים והברכות מחנכים את הילדים מגיל 0 לאיפוק.

לא אוכלים לפני שנוטלים, לא אוכלים לפני שמברכים. לא נוגעים בדברים וכמובן שלא אוכלים לפני נטילת ידיים של בוקר. עוצרים רגע, עושים פעולות שצריך, חושבים על מה שעושים, מברכים, ורק אז מכניסים לפה.

אני ממש אוהבת את הרעיון שעומד מאחורי זה ולכן מאוד מתחברת לכך.

אני לא זוכרת מאיזה גיל ספציפית הקפדנו, נראה לי באזור גיל שנה וחצי התחלנו, ומגיל שנתיים-שנתיים וחצי אנחנו מקפידים על כך.

גם העניין של הקפדה בין בשר לחלב - מחנך לאיפוק ולא רק מה ש"בא לי" ולכן גם על זה אנחנו מקפידים מגיל יחסית צעיר (לא על כל 6 השעות, כמובן שבהדרגה. אבל הרעיון שצריך לחשוב על מה אוכלים ומתי - מאוד מתחברת לזה)

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....