שרה התרווחה על כיסאה, מהדקת אליה את תיק הצד. כמה שניסתה להיות שונה מאמא, הרכושנות נדבקה בה וסירבה לעזוב. היא תמיד ידעה היכן נמצא כל דבר, והעדיפה להחזיק הכל קרוב אליה. אבי היה ההפך ממנה. שוכח דברים בכל מקום, פזרן ו-טוב, נחמד יות להגיד את זה כך, נדיב. מאז שהמריאו היא לא הפסיקה לשחק ברצועות התיק, ואבי, שידע שלא יוכל לשכנע אותה להפסיק, נרדם בכיסאו.
היא הביטה באנשים סביבה, מנסה שלא לחשוב על הדברים שהשאירה בארץ. הבית, כל הרכוש, חשבונות, מנויים, משפחה. בעיקר משפחה. ובכל זאת, את הנסיעה הזו היא הייתה חייבת לעשות.
***
חדווה ניסתה להלהיב את האחיינים הקטנים שלה כחצי שעה עד שהתייאשה. עמית בן השש ישב חגור ושתק. דרור בן השמונה הביט בחלון ושתק. חדווה התרכזה בהגה ושתקה.
רחובות העיר חלפו בזה אחר זה והרגל של עמית החלה לקפוץ בשיעמום. דרור נתן בו מבט מצמית והוא הפסיק.
"אוקי! זה מספיק!" קראה חדווה. היא חנתה במהירות ליד מדרכה וקפצה החוצה. היא פתחה את הדלת והובילה את הילדים אחר כבוד אל דוכן גלידה שעמד שם. היא הזמינה את הטעמים שידעה שהילדים אוהבים והושיבה אותם על ספסל.
"בבקשה צסבירו לי מה קורה כאן," היא התחננה. "קודם אמא שלכם נוסעת, ואז אתם מתנהגים כמו זוג ילדים מנומסים. דרור?" דרור שתק. פיו חתום.
"עמית?"
הרגל שלו שוב קפצה. "אמא נוסעת לסבא."
"איזה סבא?"
"סבא פנחס. היא אומרת שהיא מתגעגעת אליו"
"סבא פנחס מת, חמוד" ניסתה חדווה להיות עדינה
"אני יודע, אבל-"
"שקט, עמית! אמא אמרה לא לספר את מה שגילית." התפרץ דרור
שרה התיישבה בכבדות על הספסל. "דרור, חמודי, אני מסתדרת. אני אחות של אמא והיא ממילא הייתה מספרת לי. תמשיך עמיתי."
אבל עמית השתתק. "אמא אמרה שלא" הוא לחש
"בסדר." פטרה אותו חדווה. "אתקשר אליה בעצמי. עכשיו בואו, נלך לבית שלי לסדר את הדברים שלכם."
הלב הזה כל פעם מחדש הוא נשבר