"גיל שנתיים האיום" קוראים לזה...

אין הרבה מה לעשות, חוץ מלהמשיך להראות לו את אהבתך, ולחכות שהוא יגדל...

מה שכן, אולי לא כדאי ללכת איתו לבד בחוץ - אם אסור לך להרים אותו - או לפחות ללכת איתו כשהוא בעגלה.

ולגבי ארונות - לנעול כמה שאפשר.

בהצלחה ובשעה טובה!

כל גישה חינוכית שלא תהיה, חייבת להיות כזאת שלא תשים אותך במצבים שאין לך ברירה אלא לרוץ, להרים, ושאר מצבים שמסכנים אותך כרגע. החשיבה העיקרית עכשיו צריכה להיות פרקטית: איך לא מגיעים למצבים כאלה. בדקי את האפשרויות שלך. אני זורקת כמה רעיונות, בידיעה שהם לא בהכרח מתאימים לך, רק כדי לתת כיוון כללי:

לצאת איתו לגינה בשעות שגם בעלך נמצא (או שבעלך יצא איתו ואת תישארי בבית לנוח). לתאם עם עוד אמא ולצאת ביחד. להביא איתך עגלה וכשמגיע הרגע ללכת את ישר מכניסה וחוגרת אותו. לא לצאת לגינה בכלל לעת עתה. לתת לו לבלגן את הארון. לנעול את הארון. לסדר בארון הנגיש לו צעצועים, ולהרים את הדברים שחשובים לך לארונות גבוהים. להושיב אותו בגיגית (על גבי מגבת, כדי לא להיות לחוצה מהשפרצות) ולתת לו כמה כלים עם מים, שימזוג מאחד לשני - ולהשאיר אותו שם לשעות, כל זמן שהוא מבסוט.

כשאת נמצאת בעמדה בסיסית של ביטחון, שאת לא במצבים מסוכנים, אפשר להתחיל לחשוב על דרכים שיהיה לך יותר נעים וזורם איתו (למשל - להציע לו הצעות אלטרנטיביות לדברים מרגיזים שהוא עושה?), אבל זה בעדיפות שנייה. קודם כל להיות בטוחה.

לחפש כמה שיותר דרכים למגע פיזי. איך שנעים לשניכם. זה יכול להיות סיפור כשהוא על הברכיים שלך, שעת "פינוקי" של ליטופים ושירים, סתם חיבוקים מדי פעם - מה שעושה לך כיף. ממש כמה שיותר.

זה גם בשבילו (ובכך לא אאריך) אבל לא פחות מכך - בשבילך. כי בן שנתיים בבית + שמירת הריון זה באמת אתגר לא קטן, שמזמן לא מעט רגעים קשים ומצריך כוחות נפש ויכולת אלתור. ובשביל להיות ערוכה טוב לאתגר הזה, חשוב להיות במצב שאת שופעת אהבה כלפיו. ממש מרגישה כל רגע איך הקשיים מתגמדים לעומת תחושת השפע. בעזרת מגע פיזי את מעוררת תהליכים שהם ממש פיזיולוגיים, שטבועים בך, שמטפחים את תחושת האהבה הקבועה הזאת. את תחושת התגמול שמגמדת את הקשיים. זה כמו ללחוץ על כפתור ולשחרר לגוף את ההורמונים הנחוצים

בגיל שנתים ילד מקבל מסרים בעיקר במעשים ולא בדיבורים,

זה מורכב כשאת בשמירת הריון, אבל בעיקרון אם ילד לא מקשיב צריך פשוט לקחת אותו, לא בכעס אלא באהבה, אבל להיות מאוד ברורה.

מנסיון, כשאני חסרת אונים ולא ברורה מול ילדי בסוף אני מציבה גבול בכעס במקום לעשות זאת בבהירות מלכתחילה.

מעבר לכך אם את ובעלך חשים חסרי אונים מולו, זה הזמן להינות מחוג הורים טוב ומועיל.

(כשהורים בחוסר אונים מול ילד זה לא נעים להורים ובו בעת גם לא בריא לילד)

בהצלחה!

הריון קל ובריא!

אצל כולנו הבכור או הבכורה הם הראשונים שדרכם אנחנו חווים כל גיל וכל שלב התפתחותי בפעם הראשונה.

זו הפעם הראשונה שבה את נתקלת בגיל שנתיים...

אני מבטיחה לך שכשהילד השני, השלישי, או העשירי שלכם יהיה בן שנתיים אתם כבר תתייחסו אחרת לגמרי להתנהגות בגיל זה- הרבה יותר בנינוחות, הרבה יותר בהומור, ואפילו תצחקו נהרבה דברים.

אז מה שאני מציעה לך זה לנסות, למרות הקושי, להסתכל על ההתנהגות הזאת בעין טובה יותר. להנות ממנה- כי בסך הכל הוא מתפתח ורוצה עצמאות, וגם לצחוק כשאפשר.

וזה רק כתוספת למה כתבו לך על שמירה על עצמך והעובר.

זה אכן גיל קשה.

יש לי כמה עצות:

1. כל האנשים מסביב מאוד רוצים לעזור אבל לגעת בילד שלך זו עבירה פלילית. פשוט תפני למי שהכי קרוב אליו ותגידי לו "אתה יכול לתפוס אותו לרגע שלא ירוץ לכביש?". רוב האנשים ישמחו לסייע לאישה בהריון.

2. תמיד שיהיה לילד משהו שאפשר לאיים לקחת לו. שרשרת על הצואר או סיכה על הבגד או מדבקה, לא ממש משנה מה. 

ברגע שהוא לא עושה משהו שאת אומרת, אז עוברים לשיטת שלושת השלבים:

פעם אחת את מבקשת יפה (רק כדי שילמד איך מדברים. זה לא אמור לעזור. חשוב שזה יהיה תמיד רק פעם אחת)

פעם שניה את מדברת בטון תקיף, ומאיימת לקחת לו משהו. גם אם זה לא משהו שהוא רצה או זכר שיש לו.

פעם שלישית את לוקחת לו את זה.

3. כשילד בן שנתיים ממרה את פיך וצוחק (תופעה ידועה) את מסתכלת לו בעיניים בלי לצחוק. אחרי חצי דקה הוא יתחיל לבכות.

4. במקרים קשים של פריצת גבולות מוחלטת (תדירות של פעם בשנה בערך), את עושה לו הולדינג - מחזיקה אותו כשהוא בוכה עד שהוא מתנצל.

ילדים זקוקים לגבולות ברורים שחוזרים על עצמם. שימי לב שהם בודקים את הגבולות רק כשהסיטואציה משתנה - יש אורחים או זרים חדשים. ילד ללא גבולות ברורים חש חסר הגנה, מפתח פחדים, ומקצין את התנהגות שלו. ילד עם גבולות ברורים חש אהוב ומוגן, חי בעולם שהוא מבין אותו, ומרגיש בטוח בעצמו גם בתוך המשפחה וגם עם זרים.

שאני לא הייתי חשה אהובה ומוגנת אם היו מבקשים ממני יפה רק בשביל ההצגה, תוך כדי שיודעים (ובהכרח גם משדרים לי) שזה לא אמור לעזור, ואחר כך היו מאיימים עלי ואחר כך לוקחים ממני.

ואם אותי היו מכריחים להתנצל בלי שזה היה מגיע ממני באמת, נראה לי שזה היה מוליד אצלי תחושת השפלה ורצון לנקום ולהוכיח שאני הקובעת.

נסי לחשוב על עצמך בכנות, נסי לדמיין שכך היו נוהגים כלפייך - גם אם זה היה גורם לך לציות, מחוסר ברירה - את בטוחה שזה היה גורם לך להרגיש אהובה ומוגנת? או שזה דבר כזה שנוח להורה להגיד לעצמו, כי הוא לא מוצא דרך אחרת להתמודד?

יש דרכים אחרות להתמודד עם מרדנות בני שנתיים. באמת, קיימות. מי שיחפש - ימצא.

המילים מהפה. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו  לא רוצים שיחושו מושפלים/ מתוסכלים/ עם רצון לנקום..

הילדים שלנו אינם היריבים שלנו. אנחנו צריכים להרעיף עליהם אהבה וחיבה וזה בעיקר מה שהם צריכים לקבל מאיתנו.

מניסיון.. בע"ה הרבה הצלחה

או שלא ייצא מהבית עד שיגדל 

שה' ירחם!!!

קשה לי לפרט, רק אומר שאין נוסחאות לגידול ילדים. ושצריך להשתדל עד כמה שניתן לשמור על אוריה נעימה ונוחה, גם כש'מציבים גבולות'. (למשל לגבי 3 - 'אחרי חצי דקה הוא יתחיל לבכות'. נשמע כמו מלחמה. מזעזע).

האם את/ה הורה?

שלום לך,

אכן גיל שנתיים האיום...

לדעתי- את צריכה לדבר איתו לפני שהולכים לגינה שאתם תלכו וכשאת אומרת לחזרר הוא צריך ללכת יפה . דבר שני אם הוא בורח להחליט על תגובה עקבית, לדוג'- לומר לו עכשיו אנחנו הולכים הביתה, ואני רוצה שתיתן לי יד ותלך לידי, אם לא אני אצטרך להחזיק אותך. וכך כל פעם שבורח להחזיק אותו במקום, חזק, לא חייבת להרים אותו.

כמובן הכל בנועם ובחיוך. אפילו אפשר לעשות מזה משחק.

לדעתי חשוב ללמד גבולות גם בגיל הזה....

בהצלחה

לפעמים באנגלית זה נשמע אחרת..

(ואני בהחלט מסכימה איתך!)

ולהגדיר לו ולך אזור שמותר להיות שם וברגע שיתחיל להתרחק ישר לעצור אותו

העניין הוא לא לחכות לשלב שצריך לרוץ ולא לצעוק מרחוק - בדרך כלל זה לא עובד בגיל הזה

לי  היה אותו דבר עם הבן שלי כשהייתי בשמירת הריון של התאומות, זה קשה ממש, מה שהבנתי מאז:
א- זה גיל המרד, זה מה שהוא אמור לעשות ותראי בזה את היכולת שלו ללמוד להיות עצמאי.
ב- התפקיד שלנ כהורים זה לאפשר לו עצמאות מצד אחד וגבולות מאוד ברורים מצד שני.
איך?
כל דבר שאת יכולה להרשות- תרשי, ילד לא יכול לשמוע הרבה לא, אחרת הוא לא מבין את פירוש המילה ואת לא יכולה לאכוף את כל הדברים, מה שלא- שזה דברים ספציפיים- תאכפי לחלוטין, זה גיל שילד ממש לומד  מה זה לא.
למדתי מספר של הרב יעקבסון- המשמעת היא עקביות תקיפה ורגועה, לא ע"י איומים בעונש\ צעקות וכו, אלא פשוט אמא אמרה לא, אתה לא הקשבת אז תהיה בחדר דקה עד שאמא תרשה לצאת\ לא הקשבת לא תקבל.
העניין המכריע הוא אצליכם- אתם צריכים לשנן כל הזמן שאתם ההורים, בידכם הכח, ופשוט לא לפחד ממנו, כשזה ככה אז גם לא צועקים כי הסמכות שלך בעני עצמך ברורה.
מעבר לזה תהיי גמישה עם המצב, את במצב קשה נפשית ופיזית, אל תתעסקי במה שלא חובה כדי שיהיה לך כח למה שחייבים.
וזה תקופה שעוברת, היום הבן שלי ממשמע עד כמה שמצופה מגילו, תמיד חייבים לחזור על הכללים, אבלהמסגרת ברורוה.

ודעי לך שגם אם את אומרת משהו שלא חובה שהילד יקשיב והוא אכן לא עשה זאת אין  זה אומר שהסמכות התערערה! בדיוק להיפך!ה' ברא את הילד עם תחושת אי נוחות כאשר הוא לא מקשיב, ואם אתם תשארו רגועים כאשר זה קורה, פעם הבאה מעצמו הוא ירצה להקשיב כדי להרגיש תחושה טובה.ו- המצב שתארת הוא סכנה שהיה בא( הריצה לכביש) אז זה טוב מה שעשית.
ועוד משהו- פשוט להסיח את דעתו במקום להיות ראש בראש- זה עובד מדהים!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....