"גיל שנתיים האיום" קוראים לזה...

אין הרבה מה לעשות, חוץ מלהמשיך להראות לו את אהבתך, ולחכות שהוא יגדל...

מה שכן, אולי לא כדאי ללכת איתו לבד בחוץ - אם אסור לך להרים אותו - או לפחות ללכת איתו כשהוא בעגלה.

ולגבי ארונות - לנעול כמה שאפשר.

בהצלחה ובשעה טובה!

כל גישה חינוכית שלא תהיה, חייבת להיות כזאת שלא תשים אותך במצבים שאין לך ברירה אלא לרוץ, להרים, ושאר מצבים שמסכנים אותך כרגע. החשיבה העיקרית עכשיו צריכה להיות פרקטית: איך לא מגיעים למצבים כאלה. בדקי את האפשרויות שלך. אני זורקת כמה רעיונות, בידיעה שהם לא בהכרח מתאימים לך, רק כדי לתת כיוון כללי:

לצאת איתו לגינה בשעות שגם בעלך נמצא (או שבעלך יצא איתו ואת תישארי בבית לנוח). לתאם עם עוד אמא ולצאת ביחד. להביא איתך עגלה וכשמגיע הרגע ללכת את ישר מכניסה וחוגרת אותו. לא לצאת לגינה בכלל לעת עתה. לתת לו לבלגן את הארון. לנעול את הארון. לסדר בארון הנגיש לו צעצועים, ולהרים את הדברים שחשובים לך לארונות גבוהים. להושיב אותו בגיגית (על גבי מגבת, כדי לא להיות לחוצה מהשפרצות) ולתת לו כמה כלים עם מים, שימזוג מאחד לשני - ולהשאיר אותו שם לשעות, כל זמן שהוא מבסוט.

כשאת נמצאת בעמדה בסיסית של ביטחון, שאת לא במצבים מסוכנים, אפשר להתחיל לחשוב על דרכים שיהיה לך יותר נעים וזורם איתו (למשל - להציע לו הצעות אלטרנטיביות לדברים מרגיזים שהוא עושה?), אבל זה בעדיפות שנייה. קודם כל להיות בטוחה.

לחפש כמה שיותר דרכים למגע פיזי. איך שנעים לשניכם. זה יכול להיות סיפור כשהוא על הברכיים שלך, שעת "פינוקי" של ליטופים ושירים, סתם חיבוקים מדי פעם - מה שעושה לך כיף. ממש כמה שיותר.

זה גם בשבילו (ובכך לא אאריך) אבל לא פחות מכך - בשבילך. כי בן שנתיים בבית + שמירת הריון זה באמת אתגר לא קטן, שמזמן לא מעט רגעים קשים ומצריך כוחות נפש ויכולת אלתור. ובשביל להיות ערוכה טוב לאתגר הזה, חשוב להיות במצב שאת שופעת אהבה כלפיו. ממש מרגישה כל רגע איך הקשיים מתגמדים לעומת תחושת השפע. בעזרת מגע פיזי את מעוררת תהליכים שהם ממש פיזיולוגיים, שטבועים בך, שמטפחים את תחושת האהבה הקבועה הזאת. את תחושת התגמול שמגמדת את הקשיים. זה כמו ללחוץ על כפתור ולשחרר לגוף את ההורמונים הנחוצים

בגיל שנתים ילד מקבל מסרים בעיקר במעשים ולא בדיבורים,

זה מורכב כשאת בשמירת הריון, אבל בעיקרון אם ילד לא מקשיב צריך פשוט לקחת אותו, לא בכעס אלא באהבה, אבל להיות מאוד ברורה.

מנסיון, כשאני חסרת אונים ולא ברורה מול ילדי בסוף אני מציבה גבול בכעס במקום לעשות זאת בבהירות מלכתחילה.

מעבר לכך אם את ובעלך חשים חסרי אונים מולו, זה הזמן להינות מחוג הורים טוב ומועיל.

(כשהורים בחוסר אונים מול ילד זה לא נעים להורים ובו בעת גם לא בריא לילד)

בהצלחה!

הריון קל ובריא!

אצל כולנו הבכור או הבכורה הם הראשונים שדרכם אנחנו חווים כל גיל וכל שלב התפתחותי בפעם הראשונה.

זו הפעם הראשונה שבה את נתקלת בגיל שנתיים...

אני מבטיחה לך שכשהילד השני, השלישי, או העשירי שלכם יהיה בן שנתיים אתם כבר תתייחסו אחרת לגמרי להתנהגות בגיל זה- הרבה יותר בנינוחות, הרבה יותר בהומור, ואפילו תצחקו נהרבה דברים.

אז מה שאני מציעה לך זה לנסות, למרות הקושי, להסתכל על ההתנהגות הזאת בעין טובה יותר. להנות ממנה- כי בסך הכל הוא מתפתח ורוצה עצמאות, וגם לצחוק כשאפשר.

וזה רק כתוספת למה כתבו לך על שמירה על עצמך והעובר.

זה אכן גיל קשה.

יש לי כמה עצות:

1. כל האנשים מסביב מאוד רוצים לעזור אבל לגעת בילד שלך זו עבירה פלילית. פשוט תפני למי שהכי קרוב אליו ותגידי לו "אתה יכול לתפוס אותו לרגע שלא ירוץ לכביש?". רוב האנשים ישמחו לסייע לאישה בהריון.

2. תמיד שיהיה לילד משהו שאפשר לאיים לקחת לו. שרשרת על הצואר או סיכה על הבגד או מדבקה, לא ממש משנה מה. 

ברגע שהוא לא עושה משהו שאת אומרת, אז עוברים לשיטת שלושת השלבים:

פעם אחת את מבקשת יפה (רק כדי שילמד איך מדברים. זה לא אמור לעזור. חשוב שזה יהיה תמיד רק פעם אחת)

פעם שניה את מדברת בטון תקיף, ומאיימת לקחת לו משהו. גם אם זה לא משהו שהוא רצה או זכר שיש לו.

פעם שלישית את לוקחת לו את זה.

3. כשילד בן שנתיים ממרה את פיך וצוחק (תופעה ידועה) את מסתכלת לו בעיניים בלי לצחוק. אחרי חצי דקה הוא יתחיל לבכות.

4. במקרים קשים של פריצת גבולות מוחלטת (תדירות של פעם בשנה בערך), את עושה לו הולדינג - מחזיקה אותו כשהוא בוכה עד שהוא מתנצל.

ילדים זקוקים לגבולות ברורים שחוזרים על עצמם. שימי לב שהם בודקים את הגבולות רק כשהסיטואציה משתנה - יש אורחים או זרים חדשים. ילד ללא גבולות ברורים חש חסר הגנה, מפתח פחדים, ומקצין את התנהגות שלו. ילד עם גבולות ברורים חש אהוב ומוגן, חי בעולם שהוא מבין אותו, ומרגיש בטוח בעצמו גם בתוך המשפחה וגם עם זרים.

שאני לא הייתי חשה אהובה ומוגנת אם היו מבקשים ממני יפה רק בשביל ההצגה, תוך כדי שיודעים (ובהכרח גם משדרים לי) שזה לא אמור לעזור, ואחר כך היו מאיימים עלי ואחר כך לוקחים ממני.

ואם אותי היו מכריחים להתנצל בלי שזה היה מגיע ממני באמת, נראה לי שזה היה מוליד אצלי תחושת השפלה ורצון לנקום ולהוכיח שאני הקובעת.

נסי לחשוב על עצמך בכנות, נסי לדמיין שכך היו נוהגים כלפייך - גם אם זה היה גורם לך לציות, מחוסר ברירה - את בטוחה שזה היה גורם לך להרגיש אהובה ומוגנת? או שזה דבר כזה שנוח להורה להגיד לעצמו, כי הוא לא מוצא דרך אחרת להתמודד?

יש דרכים אחרות להתמודד עם מרדנות בני שנתיים. באמת, קיימות. מי שיחפש - ימצא.

המילים מהפה. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו  לא רוצים שיחושו מושפלים/ מתוסכלים/ עם רצון לנקום..

הילדים שלנו אינם היריבים שלנו. אנחנו צריכים להרעיף עליהם אהבה וחיבה וזה בעיקר מה שהם צריכים לקבל מאיתנו.

מניסיון.. בע"ה הרבה הצלחה

או שלא ייצא מהבית עד שיגדל 

שה' ירחם!!!

קשה לי לפרט, רק אומר שאין נוסחאות לגידול ילדים. ושצריך להשתדל עד כמה שניתן לשמור על אוריה נעימה ונוחה, גם כש'מציבים גבולות'. (למשל לגבי 3 - 'אחרי חצי דקה הוא יתחיל לבכות'. נשמע כמו מלחמה. מזעזע).

האם את/ה הורה?

שלום לך,

אכן גיל שנתיים האיום...

לדעתי- את צריכה לדבר איתו לפני שהולכים לגינה שאתם תלכו וכשאת אומרת לחזרר הוא צריך ללכת יפה . דבר שני אם הוא בורח להחליט על תגובה עקבית, לדוג'- לומר לו עכשיו אנחנו הולכים הביתה, ואני רוצה שתיתן לי יד ותלך לידי, אם לא אני אצטרך להחזיק אותך. וכך כל פעם שבורח להחזיק אותו במקום, חזק, לא חייבת להרים אותו.

כמובן הכל בנועם ובחיוך. אפילו אפשר לעשות מזה משחק.

לדעתי חשוב ללמד גבולות גם בגיל הזה....

בהצלחה

לפעמים באנגלית זה נשמע אחרת..

(ואני בהחלט מסכימה איתך!)

ולהגדיר לו ולך אזור שמותר להיות שם וברגע שיתחיל להתרחק ישר לעצור אותו

העניין הוא לא לחכות לשלב שצריך לרוץ ולא לצעוק מרחוק - בדרך כלל זה לא עובד בגיל הזה

לי  היה אותו דבר עם הבן שלי כשהייתי בשמירת הריון של התאומות, זה קשה ממש, מה שהבנתי מאז:
א- זה גיל המרד, זה מה שהוא אמור לעשות ותראי בזה את היכולת שלו ללמוד להיות עצמאי.
ב- התפקיד שלנ כהורים זה לאפשר לו עצמאות מצד אחד וגבולות מאוד ברורים מצד שני.
איך?
כל דבר שאת יכולה להרשות- תרשי, ילד לא יכול לשמוע הרבה לא, אחרת הוא לא מבין את פירוש המילה ואת לא יכולה לאכוף את כל הדברים, מה שלא- שזה דברים ספציפיים- תאכפי לחלוטין, זה גיל שילד ממש לומד  מה זה לא.
למדתי מספר של הרב יעקבסון- המשמעת היא עקביות תקיפה ורגועה, לא ע"י איומים בעונש\ צעקות וכו, אלא פשוט אמא אמרה לא, אתה לא הקשבת אז תהיה בחדר דקה עד שאמא תרשה לצאת\ לא הקשבת לא תקבל.
העניין המכריע הוא אצליכם- אתם צריכים לשנן כל הזמן שאתם ההורים, בידכם הכח, ופשוט לא לפחד ממנו, כשזה ככה אז גם לא צועקים כי הסמכות שלך בעני עצמך ברורה.
מעבר לזה תהיי גמישה עם המצב, את במצב קשה נפשית ופיזית, אל תתעסקי במה שלא חובה כדי שיהיה לך כח למה שחייבים.
וזה תקופה שעוברת, היום הבן שלי ממשמע עד כמה שמצופה מגילו, תמיד חייבים לחזור על הכללים, אבלהמסגרת ברורוה.

ודעי לך שגם אם את אומרת משהו שלא חובה שהילד יקשיב והוא אכן לא עשה זאת אין  זה אומר שהסמכות התערערה! בדיוק להיפך!ה' ברא את הילד עם תחושת אי נוחות כאשר הוא לא מקשיב, ואם אתם תשארו רגועים כאשר זה קורה, פעם הבאה מעצמו הוא ירצה להקשיב כדי להרגיש תחושה טובה.ו- המצב שתארת הוא סכנה שהיה בא( הריצה לכביש) אז זה טוב מה שעשית.
ועוד משהו- פשוט להסיח את דעתו במקום להיות ראש בראש- זה עובד מדהים!

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.