בזמנו היה על זה שירשור עם עצות מועילות.

למעלה, בראש העמוד משמאל, של כל פורום, יש תיבה של חיפוש.

תרשמי "מסרק סמיך" (זה היחיד שהעלה תוצאות). השירשור שאני זוכרת מפורום איפור וטיפוח לא עולה בחיפוש, אבל יש אחרים.

אם יש לך כוח, את יכולה לדפדף אחורה בעמודים בפורום איפור וטיפוח ולנסות למצוא את זה.

בוקר וערב רצוי בשיער רטוב

מחסל את הכינים בטיפול אחד.

כמניעה ידוע ומומלץ שמן רוזמרין. בסדרת סרקל של ד״ר פישר משולב שמן רוזמרין. הכינים נדחות מזה.

אפשר לטפטף מס' טיפות לתוך חלב גוף/פנים ולמרוח על הקרקפת, להשהות לשעה, לחפוף ולסרק.

למניעה - מס' טיפות לתוך השמפו או פשוט טיפה על קצות האצבעות ולעסות את העור אחרי חפיפה ושטיפה.

ויטמין B12: מופרש בזיעה, גם מעור הקרקפת ובעל ריח אופייני שהכינים לא סובלות - "ריח של בריאות".

הרבה פעמים ילדים שחווים קושי תהיה אצלם נטיה להידבק בכינים, בדיוק בגלל שבתקופות כאלו הם נוטים לאבד B12.

גם ילדים שהתזונה שלהם לקויה.

כדאי להקפיד על ביצה ליום לילד - ישמור על רמה יציבה של ויטמין B12 וירחיק את הכינים.

בכדי לטפל בכינים בצורה יעילה צריך לדאוג שגם שאר הילדים הגן או בבית הספר יטופלו.

אחרי כל חפיפה לסרק במסרק סמיך.

לחפש בשיער ביצים, הם מתרכזות בעיקר מאחורי האוזניים ובעורף להוציא אותם בציפורניים.

יש ילדים שנדבקים כל הזמן ויש כאלה שממש לא,אפילו אחים ,זה תלוי בp.h של העור.

אבל הדרין וגם ריזולט (על אותו העקרון) עוזרים לרצח הכינים שעל הראש, בפעם אחת.

עד שהילדים נדבקים שוב (למחרת.)

(לפחות ככה זה אצלנו כרגע. איזו מכה!!!)

כל יום (או אפילו פעמיים ביום)

במשך כמה ימים. ואח"כ ביקורת אחרי שבוע-10 ימים.

אבל זה לא באמת נגמר אף פעם. תמיד אחרי כמה זמן מגיע גל חדש...

מאתר מאמא גורו - הקישור פה

קראתי על הסיכות האלה כבר לפני כמה חודשים ועכשיו מצאתי אותן במחיר טוב באתר הזה,

מטפטפים על הסיכות מהשמן והן מרחיקות את הכינים.

בינתיים עובד יופי.

(מזכיר לי קומיקס של אפי אונגר הי"ד)

http://cochav72.blogspot.co.il/2015/05/blog-post_34.html?spref=fb

שלום,

הכינים חייבות, לצורך חייהן, להשהות על הקרקפת ולמצוץ את הדם, הא הוא מזונן.

ולכן מטרתנו היא לגרום להן שלא יוכלו לשהות בצמידות לקרקפת, וכך גם לא יוכלו להטיל את הדור הבא שלהן (הביצים...).

פטנט מנוסה ומצליח תמיד:

לרכוש שמן שקדים/חוחובה מכבישה קרה ובקבוקון שמן אתרי רוזמרין (יש בחנויות טבע וגם בפארמים).

לשים את השמן בבקבוק עם שפריצר/ פיה שמתיזה.

לתוך הבקבוק לטפטף מספר נדיב של טיפות.

לנער ולערבב ולהשפריץ מכל הלב על ראש הילד/ה.

לעסות היטב אל תוך השיער בדגש על הקרקפת, להמתין 2-3 דקות ולסרק במסרק כינים סמיך.

הממצאים הם מדהימים!

הכינים מחליקות מהשמן, נחנקות מהיותו מרוח על הקרקפת ולא מאפשר להן חמצן, ונגעלות מריחו של הרוזמרין.

השילוב הזה רוגם להן לקפוץ ממש מהראש הנגוע!

זהירות!!!! שימו לב שאתן לא נדבקות תוך כדי ושהכינים לא נופלות תוך כדי סירוק עליכן.

מקפידים לעשות את התהליך הזה בכל ערב!

המלצה: להניח על הכרית מגבת מרופטת או סדין ישן כדי שהשיער לא יכתים את המצעים בשמן.

לאחר מספר ימים תראו כבר בעצמכן שאין יותר כינים על המסרק. אין יותר גירודים. חסל סדר כינים.

לשימור הניקיון ממליצה למרוח מעט מתערובת השמן בכל יום מאחורי אוזן הילד/ה ומעט על הקרקפת.

זה אמור לתת התרעה לטפילות הללו.

בהצלחה!!!!

המינון הוא חשוב (יחסיות של שמן שקדים מול שמן רוזמרין) כי שמן רוזמרין אתרי יכול לגרום לנזק אם לא יודעים איך להשתמש בו נכון.

שמת אותה על הראש?!

אני שמה חומץ ושמן. זה גם חונק וגם משחרר את הדבק שבו הביצים דבוקות.

אבל האמת היא ששום דבר לא מונע הדבקה חוזרת אם יש אפילו ילדה אחת בגן או בכיתה עם כינים.

אני כבר הרמתי ידיים.

סירוק טוב פעמיים- שלוש בשבוע, שליפת ביצים מזדמנת פה ושם, וככה שומרים על סטטוס- קוו של 4-5 כינים בסירוק...

אבל אם הרמת ידיים ומקובל עליך סטטוס קוו של 4-5 בסירוק, את עצמך מזינה את מעגל הקסמים הזה.

זו לא האשמה כמובן.

גם אין לי זכות דיבור - חוץ מראש אחד עם שיער ארוך של ילדה אחת חמודה, השאר אצלי בנים.

בשביל למגר את התופעה צריך לסרק יום יום (בימים הראשונים באריכות) שלא תהיה להן תקומה  ! 

יש לי שלוש ילדות עם שיער ארוך ופוטנציאל לכינים.

גם אם אני אסרק אותן שבועיים יום יום פעמיים ביום- והן יהיו נקיות לגמרי, זה לא יעזור לי.

הילדה שלי חזרה לגן אחרי פסח נקיה מכינים. אולי שתי ביצים נשארו לה בכל השיער אחרי החופשה.

יומיים אח"כ הוצאתי לה- לא תאמיני, אבל ספרתי- 150 כינים בכל שלביהן: מביצים ועד כינים סבתות.

ה150 האלה לא הגיעו תוך יומיים מביצה או שתיים שהיו לה...

אז מה עזר לי שהיא הייתה נקיה לגמרי?

ביקשתי מהגננת להזכיר לאמהות. היא אכן ביקשה שכולן יעשו מבצע של סירוק רצוף לכמה ימים.

ומה? נראה לך שעזר?

ברור שלא, כי מתוך 30 ילדות בגן- מספיק שיש אחת שלאמא שלה לא אכפת או שאמא שלה לא סירקה אותה או שאמא שלה סרקה אותה אבל יש לה אחות בגן אחר ששם לא עשו מבצע כינים- והלך הענין.

אז לכן הרמתי ידיים. אני דואגת לנקיון הראש של הבת שלי ברמה שמקובלת עליה (היא לא תתן לי לחפוף ולסרק אותה כל יום), וגם ברמה שמקובלת עלי (אני בסוף הריון. ממש אין לי כוח לסרק 3 ילדות כל יום), ואני יודעת שאני את שלי עשיתי. וזהו. הילדות לא מגרדות כי כנראה שכינים בודדות לא ממש מציקות להן.

אז אני חלק ממעגל הקסם?   יכול להיות. אבל כל עוד 100% של ההורים בכל מדינת ישראל לא מטפלים כמו שצריך, אז הכינים ימשיכו להיות מכה...

אני באותו מצב.

מבין הילדים שלי יש כרגע 3 בנות שמסתובבות במסגרות "נגועות" ולשלושתן שיער עבה וארוך .

אם ארצה לסרק את שלושתן כמו שצריך (מחייב חפיפה) כל ערב - זה מינימום שעתיים. לא כולל המריבות, השכנועים\איומים, בכי והתשה נפשית לכולנו. וגם להן זה עולה בשעות שינה.

וגם אחרי שבוע כזה אני יודעת שזה יחזור.

אז אני עושה את זה כשהמצב מאד חמור. אבל בד"כ, אם אני מגיעה לכל אחת פעמיים-שלוש בשבוע זה טוב.

וכמובן אסי2000 ולא שום מסרק אחר, ושמן רוזמרין  שלא פותר את הבעיה אבל אני מרגישה שקצת מוריד את מינון ההדבקות.

בעיני, הדאגה לניקיון לא-מוחלט, כמו שבת 30 כתבה "ברמה שמקובלת על הילדה" (אני מעדיפה לחשוב שזה ברמה שמקובלת עלי, ושאני מחליטה כמה כוחות אני משקיעה בזה ומתי אני מוותרת לה... אבל אולי אני משלה את עצמי...) זה לא נקרא  "להרים ידיים". שהרי המאבק ממשיך כל הזמן.. אלא זה נקרא לנהל את המצב על פי סדר עדיפויות, בהתאם לרמת הכוחות והאילוצים שלי.

רק בחופשות, אני יודעת ששווה לי לעשות את הניקיון טוב בתחילת החופש, ואז יש לנו חופש לכל החופש... עד שחוזרים למסגרות והכל חוזר...

מה שכן עזר - שכנעתי את הבנות להסתפר ולהוריד קצת מהאורך. לא היה קל בכלל אבל אפילו אצל הילדה שהורידה רק טיפ-טיפה מהאורך (והסתגרה אח"כ באמבטיה בבכי בטענה שזה נראה נורא...) אנחנו מרגישים הקלה - לא בכמות הכינים אבל ברמת הקשרים והקושי בסירוק. וזה חוסך חלק מהבכי וחלק מהזמן. מומלץ.

אצל משפחה שמשווקת... יכולה לברר יותר אם זה מעניין אותך..

לסרק כל יום, אפילו פעמיים ביום אם את מוצאת על המסרק ממש כינים חיות.

יש לך את המסרק אסי 2000? הוא הכי טוב. בין סירוק לסירוק אני מנקה את המסרק על קצת נייר טואלט וטובלת לפני הסירוק בכוס עם חומץ ומים ממש לשנייה.

אחרי הסירוקים כדאי לחפוף עם שמפו מיוחד לכינים. בבוקר לפני הגן אני שולחת את הילדה עם שיער אסוף עליו אני שמה סיכות מיוחדות נגד כינים הן פשוט מעולות קניתי אותן דרך האתר של מאמא גורו תכתבי שם במילות חיפוש כינים ותראי סיכות מיילי.

כשיש לנו כינים אני שואלת- האם הזנחתי משהו? האם משהו מרגיש מוזנח.

לא לחטט ולא לחפור. בלי האשמה עצמית. להניח את זה שם ולהתבונן ויום אחד התשובה פשוט צפה ועולה.

וזה עובד

וחוצמזה ש- למה ההנחה הבסיסית היא שכינים קשורות להזנחה?

לא יודעת מה היתה כוונתה של זו שמעלי, אבל גם אני כתבתי כאן על הקשר בין אובדן ויטמיןB12 (שקשור בסערת נפש, מצוקה - אפילו קלה, או משהו שהנפש עוברת) לבין הופעת כינים.

אני מניחה שזו היתה כוונתה של האנונימית מעלי - לא הזנחה טכנית או רגשית אלא אולי חוסר תשומת לב למשהו שעובר על הילד.

וזה ענין רגיל. כלומר, לרוב קשה לנו לשים לב למשהו שמתחולל עד שהסימנים מצטברים.

וכמו שהיא כתבה, אין צורך לחטט או לחפור או להאשים את עצמנו.

ואני הוספתי, ומוסיפה שוב, שלפעמים בלי קשר לנפש, זה פשוט ענין של תזונה לקויה.

אנחנו גרים באחת מערי הדרום שסופגות מטחי טילים בכל סבב לחימה. עברנו הנה ממקום ישוב אחר לגמרי. אחד הדברים שבלטו לנו כשעברנו לכאן הוא שאמהות טובה נתפסת כאן כחינוך לניקיון וסדר - גם הביתיים ובעיקר האישיים: ילדים מגיעים לגן מבהיקים מניקיון - הם בדרך כלל מקולחים מיד כשחוזרים משעות הלימודים, הבילוי הוא יציאה לג'ימבורי בקניון, ואת החולות המיתולוגיים בגני השעשועים החליפו במשטחי - לא יודעת איזה חומר זה. 

כינים אינן ענין נפוץ כאן. בהשוואה למקום מגורינו הקודם, חווינו במשך כמה שנים טובות סבבי כינים שאפשר לספור באצבעות  כף יד אחת.

ואף על פי כן, בכל פעם אחרי סבב לחימה יש התפרצות מטורפת של כינים וכולם נדבקים.

חומר למחשבה.

גם לשיער ארוך וגם לקצר:

תערובת של שמן וחומץ בכמויות שוות. לשפוך על הראש - בזהירות רבה על העיניים - לסרק עם מסרק צפוף, אחרי כל סירוק לנער (לתת כעין חבטה עם המסרק בדופן של הפח אשפה או הדופן של הכיור, שאם משהו נלכד שיפול).

אח"כ להשרות את המסרק הצפוף בחומץ ללילה.

כטיפול מונע אפשר למרוח שמן רוזמרין (להשיג בבתי מרקחת) מאחורי האוזניים לפני ששולחים את הילד לגן/ בי"ס.

למרוח מרגרינה ולהשאיר על הראש.

אח"כ לחפוף ולסרק.

(תכל'ס מרגרינה זה מרכך מרוכז...)

לפני כשלושים שנה, אזרח ישראל בשם דר' ממצוגולו (במקור מיוון), חקר וחקר את נושא הכינים.  הוא הפך למומחה בקנה מידה בין לאומי בתחום.  בין היתר, הוא גילה שכינה עם רגליים שבורות לא יכולה להתרבות (אז אם בסירוק "רק" שברנו לה את הרגליים, ולא הוצאנו אותה, היא לא תוכל להטיל את הדורות הבאים).

המלצתו היא לסרק ולסרק ולסרק.  מיד כשחוזרים מהגן\בית ספר, בערב כשחוזרים מלשחק עם חברים, וכו'.  נכון, מרכך מועיל לסירוק.  גם שיער קצר מועיל מאוד.   

כל עוד יש ילד\ה אחד\ת בקבוצה עם כינים, סכנת ההידבקות ממשית.  ולא כל בית מסרק כמו שראוי

הרבה מהעצות האחרות מועילות, אבל בשורה התחתונה - סירוק עם מסרק סמיך.

כל העצות מסתיימות ב - לסרק!

ולחכות שהילדים יגדלו, ולא יחיו אחד בתוך שערות חברו...

אגב - תמיד חייבים לסרק גם את הילד שלא מגרד.  קרה לי פעם שכל יום תפסתי כינה בראש של ילד אחר (על פי הגירוד בראש) ורק ילד אחד לא גירד.  אחרי כמה ימים, בדקתי את הראש שלו ומצאתי את חוות הגידול!  ניקיתי את הראש ההוא וב"ה שאר הראשים נשארו נקיים (עד להידבקות הבאה).

בנוסף - כינים מפתחים עמידות בפני חומרים שונים, ולכן קשה לסמוך רק על החומרים - חייבים לסרק ולסרק ולסרק ולסרק ולסרק...

בהצלחה!

אוי , כמה מוכר וכמה מתסכל! מבינה לליבך. מהנסיון שלי כינקייר של מורז עבד טוב והפלוס הגדול (בעיניי לפחות) הוא שהוא מבוסס על חומרים טבעיים ולא כל מיני חומרי הדברה מפחידים על הראש של הקטנטנים שלנו.

לחלק את השיער לקווצות - אפילו בעזרת גומיות  או סיכות, ולעבוד בצורה מסודרת - חלק חלק.

כשגומרים לסרק קווצת שיער אחת מלפנים לאחור, הופכים אותה ומסרקים, צמוד לקרקפת, אבל הפעם מאחור לפנים.

עוברים ככה קווצת שיער אחת אחרי השניה ולא מפספסים אף אחת - ישר והפוך.

לחזור על זה במשך שלושה ימים: ביום הראשון להקדיש לזה את כל הזמן שצריך עד שפחות או יותר יוצא נקי.

ביום השני השאיפה צריכה להיות שיער נקי לגמרי.

הסירוק של היום השלישי הוא בדיקה שלא נשאר כלום.

קונים בסופר פארם. אמנם קצת יקר (בסביבות 65 ש"ח) לבקבוקון. אבל מדהים.

על בסיס טבעי לא רעיל ותוך שימוש אחד מחסל אותם. כמובן מנקים עם מסרק סמיך.

אין מתכון לאי חזרה! רק לבדוק כל יום ואם חוזרות להשתמש שוב...

בהצלחה

יש תכשיר שנקא- N כינים. 

קונים אותו בסופר פארם, זה תרסיס טיפה שומני, עם ריח נעים. שמים אותו על השיער לכמה שעות, הוא הופך את השיער לחלק ועם ריח נעים ופשוט..... חונק את הכינים ומוריד את הביצים . חוזרים על הטיפול אחרי כמה ימים, וזהו.

 כל כך פשוט וקל שלא האמנתי, ואני יכולה להעיד שניסיתי כמעט הכל חוץ מנפט בערך....

וזהו. מאז התרסיס נמצא בארון. פשוט אין כינים. באמת. 

לייקליר (Lyclear)
מייט-אקס (Mite-X) - דורש מרשם רופא

http://www.dorpest.co.il/blog/%D7%9E%D7%9B%D7%AA-%D7%9B%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9D/

בהחלט מבין אותך

אולי לנסות לדבר עם ההורים לפני שהם באים שישימו לב אליהם.

גם בשבילך, להפריד בין "סתם" לכלוך שאחרי שבת אפשר לנקות לבין מעשים שהורסים ריהוט שזה כבר קריטי יותר.

בדרך כלל המצב הפוך - אנשים מגיעים להורים שלהם לשבת (ואז לפעמים להורים קשה עם הבלגן של הנכדים...) ככה שאצלכם המצב לא רגיל.

אולי אם הם יבואו לזמנים קצרים באמצע שבוע יהיה קל יותר "למגן" את הבית מפניהם... (כמו למשל כיסויים על הספות)

עוד אפשרות - בכל פעם שהם עושים משהו שלא מקובל עלייך לומר בקול ובנעימות: "בבית שלנו לא אוכלים על הספה, נכון, ילדים?" (לפנות לילדים שלך ל"אישור") אולי בסוף זה יחלחל לאחים שלך...

בכל אופן, כל הכבוד לך שאת מצליחה בשגרה לתחזק בית נקי עם ארבעה ילדים קטנים!

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב

אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.

ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...

וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה

למה? כי כשהיא רוצה היא מארגנת מעולה.

יצא שבדיוק היום היא אירגנה (מיוזמתה האישית, אני עוד ישנתי...) את 3 האחיות שלה. כולל תסרוקת, דאגה שיתלבשו ושיצחצחו שיניים.

לכן זה נראה לי משהו אחר.

זה שיש למישהו יכולת שיש מוטיבציה לא סותר את קיומו של קושי במצב בו אין מוטיבציה.

מתחברת להצעות המעולות של @נעמי28

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

שאני לא אשת מקצוע, וגם אין לי ניסיון במקרים כאלה בגיל כזה.

(עם מבוגרים יש לי, כששחררתי, לקחו אחריות).

יכול להיות שהיא עדיין קטנה וכן צריכה הכוונה, אבל לדעתי הכוונה כזאת שלא לוקחת בשבילה את האחריות.

אולי למשל "אני רואה שקשה לך להתארגן מוקדם בלילות ולכן בבקרים ואת עייפה, אם תרצי נוכל לשבת על תוכנית ביחד"

אולי משהו כזה, שהאחריות תישאר בידיים שלה ולא את זו שמתזכרת אותה 10 פעמים.

בהצלחה🤍

א. נשמע שיש כאן מטענים רגשיים שהם יותר שלך וכדאי לעבד אותם בינך לבין עצמך.

זה לגיטימי שאת דואגת לבת שלך, רוצה שהיא תצליח בחיים, חוששת שלא תדע להתנהל ולבטא את הפוטנציאל שלה ושיהרסו לה החיים הבוגרים.

יחד עם זה כשאת בסוג של חרדה סביב כל המטענים האלה, זה מעמיס עליה ופחות מאפשר לך להיות פנויה אליה ולראות את הצורך שלה ולהגיב בצורה נקיה בלי כל הקולות מאחורה של היא תהיה כמו הדוד ומה יהיה איתה.

הקולות האלה הם טבעיים, יש לנו כהורים חששות שונים על הילדים שלנו, שנובעים מהרצון העמוק שלנו שיהיה להם טוב.

אבל הדרך להתנהל איתם נכון זה עיבוד רגשי שלנו עצמנו, ולא השלכה שלהם על הילד.

ב. יש לא מעט אנשים דחיינים שסך הכל מסתדרים.

לרוב ההמנעות נובעת או מפחד מסויים, או מתעדוף אחר. יש אנשים שהאדרנלין של הדד ליין עוזר להם להיות יעילים ולכן קל להם יותר לעבוד ברגע האחרון.

נראה שסך הכל אם היא כן מצליחה בסוף לתעדף ולהגיע בזמן המצב יחסית בשליטה. כן כדאי בהזדמנות לנסות לעזור לה לראות איך להתנהל בלי שתצטרך לותר על דברים שהייתה מעדיפה להספיק.

ג. לילדה בת 8 יש צורך בלא מעט שעות שינה, ובדרך כלל גם בסמכות הורים שתעזור ותכוון אותה לשינה והתארגנות, ולא תשאיר את ההתנהלות מול זה רק לה.

בנוסף, נשמע שזה מפריע גם ללוז שלך ולפניות שלך בערב, שגם זה ערך בפני עצמו, כך שצריך פה פשוט דד ליינים וסיוע להתארגנות מצידך.

מציעה לשבת איתה יחד ולנסות לתכנן את הערב בצורה משותפת, כשאת מציבה כעובדה באיזה שעה

היא צריכה להיות במיטה מאורגנת (באופן שיהיו לה מספיק שעות שינה ותוכל לקום בקלות), ומה מבחינתך צריך להיעשות קודם; נניח להתקלח, להתלבש, לאכול ולארגן מערכת.

אפשר לשאול אותה אם יש עוד דברים שרוצה להספיק בלילה (נניח לקרוא או לשחק)

ולנסות לחשוב יחד כמה זמן היא צריכה להתארגנות, מתי יתאפשר לה לעשות דברים נוספים (לדוגמא אם היא רוצה לקרוא וצריכה לישון ב20:30, אז היא יכולה לקרוא החל ממתי שתסיים את כל ההתארגנות ועד אז).

פשוט לחשוב יחד איך לתכנן, לשאול אם יש משהו שהיא צריכה עזרה, ולעזור לה להתרגל, למשל להזכיר לה מה השעה בשבע וחצי, ושראיתן שזו השעה שצריך להתחיל להתארגן בה, להזכיר בשמונה שעוד חצי שעה וכן הלאה.

אפשר להכין יחד לוז חמוד ומקושט, יש גם כאלה שאפשר לסמן בהם וי על מה שבוצע.

ככל שתראי שהיא מצליחה לקחת אחריות ולנהל את הזמן, תוכלי להרפות מהדברים ולהשאיר לה לעשות את זה לבד.

בהצלחה. 

אתחיל מקיצור הדברים, שהכל עומד על השאלה האם הקשיים הם אלה שמנהלים לנו את החיים או שאנחנו מנהלים את החיים איך שאנחנו רוצים למרות הקשיים או שאנחנו לוקחים את הקשיים ומשתמשים בהם כדי למנף לנו את החיים..

אתחיל מגילוי נאות שלי יש את זה, וזה עובר בתורשה.

לאשתי יש את זה (וגם לחלק ממשפחתה), לאמא שלי יש את זה, לסבא שלי יש את זה, לחלק מהאחים שלי יש את זה וללא מעט בני דודים שלי יש את זה.

אני יכול להגיד על עצמי, אמי וסבי שהצלחנו להגיע להישגים נאים הרבה מעל הממוצע עם הקושי הזה (שלושתינו מכניסים משכורת של מעל 25000).

זה אמנם לא היה קל, אבל עם גישה נכונה והתמדה ניתן להצליח ואף להצטיין.

(אני ואשתי למדנו לתואר יותר שנים מהצפוי והרצוי, אך בסוף הצלחנו, והבוסים שלנו מאד מרוצים מאיתנו.)

כשהתחתנו, בהתחלה הבית היה מבולגן ונראה לא טוב, ושנינו היינו מתוסכלים מכך.

התלבטנו האם נכון ללכת לטיפול או לחשוב על דרך יצירתית להתגבר על כך.

בסוף החלטנו על שורה של צעדים שעזרה לנו מאד.

1. קנינו רובוט שוטף שואב

2. החלטנו לקחת עוזרת

3. בנינו בית שהתפעול שלו קל ונוח

4. כל כמה זמן אנחנו כן מחליטים שאנחנו מאפסים חלק מהבית

את הזמן שהעוזרת והרובוט חוסכים לנו, אנחנו משקיעים בהתפתחות אישית ומקצועית, מה שעוזר לנו עם הזמן להכניס יותר כסף מהעלות של העוזרת.

ועל הדרך חוסכים את התסכולים..

אז לענ"ד, כל עוד היא לא סובלת מזה וגם היא לא מגיעה למצב שהיא בלתי נסבלת לסביבה, אז לא הייתי רץ לקבל אבחונים ולטפל בזה.

אם המצב הוא כזה שהיא מבינה בעצמה שהיא סובלת או שהיא ממש בלתי נסבלת לסביבה, אז כן הייתי מתחיל אבחון וטיפול.

אני גם חושב שכדאי להוריד ממנה את רף הציפיות שלך ואת החששות שלך מהעתיד הלא ידוע שלה שיהיה בין כך לטובה או לרעה (בתקווה שלטובה).

באופן כללי, דעתי היא שעדיף להתמקד בחיובי ולתת כלים שיעזרו בחיים מאשר להיות מובלים ע"י החששות שלנו או של ההורים שלנו (אם נסתכל עלייך מהכיוון של הבת שלך).

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

כלומר: למי יש סיפור מענין על משהו שקרה לו השבוע?

מי ראה השבוע מעשה טוב של מישהו?...

ואז לגלגל המשך: מישהו ראה משהו דומה?...

אפשר גם להכין אותם מראש: מי שיביא לשולחן שבת שני מעשים טובים שהוא ראה או שמע - מקבל ממתק פרס...

ואחרי המעשים - אם זה יצליח - תספר משהו, "תשמעו משהו שזה הזכיר לי"... (תכין מראש, אבל שיראה ספונטני..), המשהו יכול להזכר גם רעיון קצר מפרשת שבוע, או סתם מידה טובה, או שזה סיפור מאיזה צדיק, מאיש טוב..

והבעיה מוכרת, צרת רבים....

לא חובה לשבת ליד השולחן

להתעניין בהם ומהנעבר עליהם השבוע

שישבו על הריצפה ויששחקו

השולחן נשאר במרכז אבל מרחיבים את מעגל

וכמובן לא להעיר לילדים