עבר עריכה על ידי ריעות. בתאריך כ"ט באייר תשע"ה 11:59
מכירים את הסיפור הזה, רעות עולה לירושלים? הוא חלק מקובץ סיפורים- איך מבקשים סליחה, מאת אמונה אלון. (ואם אהבתי אותה כל כך בילדותי וגם עכשיו, כנראה שמשהו בשורש נשמתי מתאים אליה. אז אני לא סתם ילדה מתלהבת שמחפשת מודל לחיקוי)
ועכשיו שהסברנו את הכותרת, נעבור לתוכן
יצאנו מהאולפנא בשלוש ורבע כשאני מצויידת בהכל, כמו כל פולניה טובה. את הדבר העיקרי שכחתי: טישו. אבל בסוף לא נזקקתי לו אז זה היה בסדר. עלינו על האוטובוס, דחוסות ונרגשות כמו ילדות בכיתה ב', והתחלנו לנסוע בסביבות השעה ארבע. הופרדתי בכוח מהחברות שלי והושמתי בין בנות האליטה של השכבה. הן צרחו כל הדרך ועשו מלא סלפי, אבל בסוף הגענו לכניסה לעיר. פקקים, כמובן, אבל לא כמו מה שהיה בדרך חזור. עוצרים בגן סאקר, אני חשה צורך עז ללכת לשוק, לקנות אוכל טעים ולעלות את כל רחוב יפו עד למרכזית, לשבת על הרצפה בצומת ולקרוא כמה שיותר. אבל חברות שלי רוצות לכותל ואני היחידה שמכירה את ירושלים, אז החזקנו ידיים וחצינו את הכביש עם הכוונת חיילים. התחלנו ללכת ברחובות שאני לא מכירה, אבל היו קסומים מאוד. היינו בסוף של הבנות, ומסביבי מלא תלמידות של אמא, שאפילו זיהו אותי. נחמד. חברה שלי מחפשת את אח שלה בקדחתנות, השניה פוגשת אנשים מהסניף שלה, וארבעת האחרות ובכללן אני ממשיכות ללכת ברחובות הקסומים שאני לא מכירה. שישתנו מחזיקות ידיים כי אנחנו אוהבות אחת את השניה וכי אנחנו מפחדות ללכת לאיבוד. הנחמד הוא שכולן מחזיקות לי ידיים כי אוהבים אותי הכי וכי אני היחידה שמכירה את ירושלים. אנחנו ממשיכות ללכת ומגיעות לגוש הבנות הצורחות של אודי דוידי ודגלו המתנופף. מחליטות לעקוף את כולם ולהגיע ראשונות לכותל. חידה: איך עוקפים גוש בנות צורחות ונשארים ביחד? פיתרון: עושים רכבת! אז אנחנו עושות רכבת ועוקפות את הגוש. נזהרות לא לרמוס אף אחד ולשמור נגיעה מכולם כי כולם כבר מזיעים. הגענו לגוש האחורי של הבנים. אי אפשר פיזית נפשית והלכתית ללכת דרכם אז אנחנו עוקפות אותם דרך סמטה קצרה. נגמרים לי המים. כשיצאנו מהסמטה הגענו ללב השיירה של הבנים, אבל לפחות לא בגוש. הלכנו למדרכה כי הבנים על הכביש והמשכנו ללכת. חברה שלי פוגשת את אח שלה ואנחנו מחכות לה על המדרכה.