מכירים את הסיפור הזה, רעות עולה לירושלים? הוא חלק מקובץ סיפורים- איך מבקשים סליחה, מאת אמונה אלון. (ואם אהבתי אותה כל כך בילדותי וגם עכשיו, כנראה שמשהו בשורש נשמתי מתאים אליה. אז אני לא סתם ילדה מתלהבת שמחפשת מודל לחיקוי.)
ועכשיו שהסברנו את הכותרת, נעבור לתוכן
יצאנו מהאולפנא בשלוש ורבע כשאני מצויידת בהכל, כמו כל פולניה טובה. את הדבר העיקרי שכחתי: טישו. אבל בסוף לא נזקקתי לו אז זה היה בסדר. עלינו על האוטובוס, דחוסות ונרגשות כמו ילדות בכיתה ב', והתחלנו לנסוע בסביבות השעה ארבע. הופרדתי בכוח מהחברות שלי והושמתי בין בנות האליטה של השכבה. הן צרחו כל הדרך ועשו מלא סלפי, אבל בסוף הגענו לכניסה לעיר. פקקים, כמובן, אבל לא כמו מה שהיה בדרך חזור. עוצרים בגן סאקר, אני חשה צורך עז ללכת לשוק, לקנות אוכל טעים ולעלות את כל רחוב יפו עד למרכזית, לשבת על הרצפה בצומת ולקרוא כמה שיותר. אבל חברות שלי רוצות לכותל ואני היחידה שמכירה את ירושלים, אז החזקנו ידיים וחצינו את הכביש עם הכוונת חיילים. התחלנו ללכת ברחובות שאני לא מכירה, אבל היו קסומים מאוד. היינו בסוף של הבנות, ומסביבי מלא תלמידות של אמא, שאפילו זיהו אותי. נחמד. חברה שלי מחפשת את אח שלה בקדחתנות, השניה פוגשת אנשים מהסניף שלה, וארבעת האחרות ובכללן אני ממשיכות ללכת ברחובות הקסומים שאני לא מכירה. שישתנו מחזיקות ידיים כי אנחנו אוהבות אחת את השניה וכי אנחנו מפחדות ללכת לאיבוד. הנחמד הוא שכולן מחזיקות לי ידיים כי אוהבים אותי הכי וכי אני היחידה שמכירה את ירושלים. אנחנו ממשיכות ללכת ומגיעות לגוש הבנות הצורחות של אודי דוידי ודגלו המתנופף. מחליטות לעקוף את כולם ולהגיע ראשונות לכותל. חידה: איך עוקפים גוש בנות צורחות ונשארים ביחד? פיתרון: עושים רכבת! אז אנחנו עושות רכבת ועוקפות את הגוש. נזהרות לא לרמוס אף אחד ולשמור נגיעה מכולם כי כולם כבר מזיעים. הגענו לגוש האחורי של הבנים. אי אפשר פיזית נפשית והלכתית ללכת דרכם אז אנחנו עוקפות אותם דרך סמטה קצרה. נגמרים לי המים. כשיצאנו מהסמטה הגענו ללב השיירה של הבנים, אבל לפחות לא בגוש. הלכנו למדרכה כי הבנים על הכביש והמשכנו ללכת. חברה שלי פוגשת את אח שלה ואנחנו מחכות לה על המדרכה. כשהם סיימו להגיד שלום נתראה מחר כמו שהתראנו אתמול, המשכנו ללכת. על הכביש מים מאנשים שהחליטו להתקלח באמצע הרחוב, ערימה של שלטי הר הבית, וצל. הו, כמה ברוך הצל. פתאום הבחנתי לב שאני מכירה את המקום הזה, אלו כבר לא רחובות קסומים ולא מוכרים, אנחנו ממש במעלה הרחוב של ממילא! אז צרחתי בהתלהבות לחברות שלי: אנחנו ליד ממילא! רוצות נלך לממילא? אז הן הסכימו, כי ממילא זה מקום יפה עם חנויות, וכי אני היחידה שמכירה את ירושלים. אז ירדנו את הרחוב בהזדחלות כי סביבנו אנשים התחילו שוב לרקוד, והגענו לממילא. נכנסנו, מתכוונות לחצות את ממילא וללכת כבר לשער יפו, כשלפתע: סטימצקי. ולא סתם סטימצקי, סטימצקי של ממילא. אחת החנויות היפות, עם מרפסת עם עציצים ורצפה מאבן. נכנסו, נלכדנו, התפזרנו, שקענו. ישבנו שם חצי שעה בהתמוגגות עצומה. אח שלי סימס לי שהוא בכותל כבר מזמן, וזה היה חבל כי למרות שראיתי אותו במוצש היה לי חשוב להוכיח לו שגם אם הוא ישלצניק, ירושלים שלי. בשבע יצאנו מסמטימצקי והתקדמנו עם הזרם המעורב של הנטושים ועושי הסלפי לכיוון שער יפו. רציתי נורא כובע רחב שוליים, שמלה קצרה ועקבים, כי זה התאים לי לנוף. אבל נעלתי סנדלים, השיער שלי היה אסוף ולבשתי בגדים של אולפניסטיות (יחסית) כי אני נגררת אחרי הזרם וכי שמלה קצרה זה לא צנוע. אבל אתם יודעים, לא סתם שמלה קצרה. מבד עדין, רחבה, צבעי פסטל. אוח, היופי. זו ממש שמלה של ממילא. הלוואי שהצלחתם להבין. בכל מקרה. עלינו במדרגות, ואז שאלתי את הבנות דרך איפה הן רוצות ללכת. דרך הרובע היהודי או דרך השוק הערבי. אני הצבעתי בעד השוק כי זו דרך יפה וקצרה יותר, אבל הן נגד מקומות שיש בהם ערבים למרות שת'כלס זה שלנו אז בחרנו ללכת דרך הרובע. טוב, הגענו לשער יפו והופ- חסום. צריך ללכת מלמטה. זו דרך ארוכה ומפרכת, לא יודעת למה לא סגרו את השוק וזהו. באסה. ירדנו למטה, הגענו לדשא שליד החומות והתיישבנו. ישבנו שם חצי שעה. הבנות שהיה להן אוכל אכלו, אני עשיתי מלחמת דשא והתמוגגתי מהנוף. בסוף קמנו. הבנות קנו גלידה אבל אני סירבתי להכיר בקיומה. היא לא מגנום. עלינו. הגענו לשער ציון. זה המקום לדחוף בו. בנות מאחוריי מתווכחות אם הארי פוטר הוא בריטי או לא. אם הן מישהן מכאן: הארי פוטר בריטי, הסופרת בריטית, השחקן בריטי, כל מה שקשור להארי פוטר בריטי. יוצאים משער ציון. יורדים בכביש. מגיעים לכותל. עוצרים להתלבטות. אני בעד ללכת ישר לשער האשפות. הנימוק: הייתי בכותל לפני פחות מחודש, צפוף ומחניק שם, אנחנו צריכות להיות בנקודת מפגש שהיא הדגלים רק עוד שעתיים. טענת הנגד: להיכנס. הנימוק: הן לא היו בכותל כבר שלוש שנים. נכנסנו. הן כבר לא צריכות את ההדרכה שלי. התיישבנו ליד האוהל של מד"א. אני נזכבתי עם הראש על התיק אבל אחרי שדרכו עלי מיליון פעמים התיישבתי. חברות שלי פתחו ספר ללימוד איטלקית אז עשיתי להן בוחן על המילים. שיוועתי למים. לבשתי קפוצ'ון. אחרי חצי שעה יצאנו. התיישבנו ליד שער האשפות. על הריצפה. במדרכה הזו שמובילה לכותל ישירות. ראש על הכרית ונסיונות הירדמות. אישה שעברה שם אמרה לי להתיישב כי עוברים בנים. התיישבתי. אחרי חמש דקות של שקילת התעלפות חוה מתקשרת. רצתי אליה. דיברנו עשר דקות שהיו לי כיפיות נורא (שותדעו שחוה נורא נורא חמודה וכיפית) ואז חזרתי להתכרבל בצד. אותה אישה ממקודם חזרה אלינו וחילקה פתקים של רבי שמעון בר יוחאי. הטמנתי בתיק בכוונה לחזור אליהם בפסח הבא. בת דודה של חברה שלי הגיעה לומר שלום אבל אני כבר הייתי חצי מעולפת בצד. הראש צרח לעזרה. בתשע וחצי חזרנו לנקודת מפגש של האולפנא ליד הדגלים. בעשר התחלנו ללכת. המלצה רפואית: לשכב במיטה ולהירדם לעשר שנים לפחות. מה אני עושה בת'כלס: מטפסת את הכביש התלול כלפי מעלה. אחרי שיצאנו משער ציון איבדתי את המדריכה. קושיה: איך פולניה מאבדת את הדרך? תשובה: אם היא גם ג'רבאית עם מיגרנה היא תצליח. אני לא יודעת לאיזה חניון אנחנו אמורות ללכת, אז פשוט הלכתי. היו איתי שתי בנות אחרות שצרחו ושרו שירים. השתדלתי לא לצרוח עליהן שאמצע הלילה ואני חולה ושיפסיקו לגעת בי ולצרוח לי שירים. הגענו איכשהו לממילא. מצאנו את המדריכה. חיפשנו את האוטובוס סביבובים ובמדרגות ובסוף מצאנו. השעה עשר וחצי, אני גמורהלגמרי, האוטובוס חשוך ושקט. הבנות מהחדר שלי סיכמו על סדר למקלחת. אני אחרונה. תענוג <צ>. ברבע לאחת עשרה נרדמתי. התעוררתי ברבע לאחת. אנחנו עוד בסיבובים של מוצא. מוצא, אתם מבינים? שניות מירושלים. עומדים. פקק מטורף ואנחנו באמצע. אני נרדמת ומתעוררת חליפות. באחת השתחררנו. בפניה של מיני ישראל הלכנו לתחנת דלק. תחושה קלאוסטרופובית נוראה. אני עם קפוצ'ון ולא יכולה להוריד, אין חלונות, אין מים, אנחנו במרחק של שעה נסיעה מהאולפנא. אני על סף איבוד הכרה. אבל הראש פחות כואב, מתנה מאלהים. שוב נרדמתי. התעוררתי ברבע לשתיים, כולן יורדות מהאוטובוס. מה קרה? הגענו. שום תחושת הקלה- כאמור, אני חסרת הכרה. אני יודעת שאם אני נכנסת להתקלח אני צריכה ללבוש בגדים מסריחים כי שכחתי פיג'מה וללכת לישון בשלוש. נכנסתי למיטה. בשתיים כבר ישנתי.
השיר שליווה אותי במהלך היום: שנדלייר של סיה. בעיקר הקטע של וואנ תו ת'רי. מתה על השיר הזה.
האנשים שחשבתי עליהם כל היום: שירה. ההודעות לא עבדו, בקושי הייתה קליטה וכל היום חשבתי עלייך והתגעגעתי.
נספחים.
נספח מספר אחד: סיפורים מהיום בבוקר.
בעירו אותי בתשע ורבע לארוחת בוקר. מלמלתי שאני מתה אז אני צריכה להמשיך לישון. מתישהו אחר כך התעוררתי חולה. המזגן פועל על קור אבל אני מזיעה בטירוף ורותחת כולי. אמא לא עונה, אבא לא עונה, בבית אין אף אחד. כל מה שאני רוצה זה מקלחת קפואה, בגדים דקים, ולשכב באיזשהו מקום מוצל וקריר עם בקבוק קולה. מתישהו אבא מתקשר. אני בוכה שאני לא מסוגלת לדבר ושאני צריכה לראות רופא דחוף. הוא אומר שיבןא לקחת אותי. אני מסמסת למחנכת שאני חולה נורא ושאבא בא לקחת אותי. היא מסמסת אוקי תרגישי טוב וחמישה סימני קריאה. מוזר. אולי אני לא רואה טוב. אין לי מושג מה השעה, אני מטושטשת מדי. הפלאפון חצי עובד, הווצאפ משתולל ואני רק רוצה שקט. בשתים עשרה ועשרים אבא בא. המזגן באוטו לא עובד, בחוץ חום אימים ואני מעולפת על המושב. ברבע לאחת הגענו בהיתה. בבית שלנו אין מזגן ויש מאוורר רק בחדר של אחיות שלי. הוא לא עובד. אני עוברת בכל הבית. החדר של אחים שלי מוצל, חשוך וקריר למדיץ נשכבת זרוקה על המיטה. הפלאפון נכבה והמטען נהרס סופית. באחת וחצי אבא חוזר לעבודה ואני קמה למחשב. נזכרת שאפשר להטעין את הפלאפון עם היו אס בי. מטעינה. מתחילה לכתוב כאן.
נספח מספר שתיים:
הערת אנשים אובייקטיביים: ריעות לא על סף מוות ולא שום כלום. היא סתם לחוצה. סך הכל מיגרנה ושפעת.
)
