all day every day is a holyday
we are allright
twenty four seven
all day every day is a holyday
we are allright
twenty four seven
there you are
why does it seem so far
next to you is where I should be
כל הילדים
מקופלים בתוך שמיכות קטנות
חולמים חלומות קטנים בתוך פיג'מה
רק אביתר המכוער
רץ על הכביש הכי מהר שרק אפשר
ולא יודע למה
גשם על אביתר
לילדים מכוערים לא קר
אם הוא יפסיק לרוץ הוא ייפול
וזהו
ולפעמים הוא שר שיר רעים
לבד בחדר
יש כאלה שאומרים
הילד לא בסדר
לאמא בעיניים
הציפיות זורמות כמו מים
אז הוא כותב לה פתק
אביתר שלך כבר בן שמונים
והנה סוף הדרך
כל הילדים
משחקים במחבואים
ומיכאלה ודוד
נותנים ידיים
רק אביתר המכוער
בדשא שמחוץ לגן
מביט אל השמיים
שמש על אביתר
והדמעות מלכלכות את הצוואר
אם הוא יפסיק להביט
אלהים ילעג לו
ולפעמים רואה סרטים כחולים
לבד בחדר
יש כאלה שאומרים
הילד לא בסדר
לאמא בעיניים הציפיות זורמות כמו מים
אז הוא כותב לה פתק
אביתר שלך כבר בן שמונים
והנה סוף הדרך
עצב באביתר
אבל אומרים
שילדים מכוערים
לא מרגישים דבר
לה לה לה לה לה...
לאמא בעיניים
הציפיות זורמות כמו מים
אז הוא כותב לה פתק
אביתר שלך כבר בן שמונים
והנה סוף הדרך
סוף הדרך
|סיום דרמטי בפסנתר|
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול