היא ידעה שזה לא בשבילו,
אלא רק למענה
בשביל שתלמד לפסוע בעצמה,
לעזוב מחבלי החיים
ולהתחיל ללכת לבד.
היא ידעה שהוא עושה הכל
רק לטובתה,
שהחיים זה לא צחוק -
כך אמר,
שתתחיל לרוץ קצת
בלעדיו.
היא קלטה כל זאת
אך ממילא
ידה לא עזבה את ידו.
ולא משנה כמה ניערהּ
דבקה היא בליבו,
עד שגירשהּ בזהירות,
בעדינות
לבל תיפגע
ולבל תפגע בו.
וכשידה המושטת
נותרה באוויר,
זלגו הדמעות
מעצמן.
ורגליה אט אט
פסעו מסביב,
מסביב לחבלי הגעתן...
אז למדה היא ללכת
רגליה כושלות בתחילה,
וידו היא מושטת
פעמים בשבילה
אך רוצה היא לגעת
בנצח, ושם בקני הסוף
וידעה שבלי דעת
וביחד איתו
לעולם לא תצלח עוף
אז לעיתים היא חוזרת
והוא מלטף,
בקטיפת זהב - של תכלת
וברוך מעופף
מחייכת היא כך,
ופניה שלוות
לעולם לא תשכח היא
איך לקחהּ
והוציאהּ ממצולות.
והוא כבר יודע
שהיא עוד תחזור,
ויושב ומחכה.
ולמרות געגועיו
למרות
האש שאוכלת מפנים,
נותן הוא לה
להבין בעצמה
את אי יציבות הבניינים
שבנתה בליבה.
וכמו כסיל
שוב אינה שמה לב
לאותות ששלח ממרחקים.
שוכחת תמיד
מי הוא אותו אחד,
שאותה תמיד אוהב,
תמיד מחכה
תמיד מצפה
אף פעם לא ישוב
מרצונו לראותה.
והיא
כמו עיוור לא תדע
כמו חרש
לא תשים ליבה.
כמו האחד
שלא שש לראותה,
משטה הוא בה
גורם לכזבה
משכיח אהבתה.
ואהובה עוד יושב
אי שם, בסוף העולם.
מחכה שתתעורר
כי בא אורהּ,
מצפה שתשים
עוד לב לאהבתם.
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
