בס"ד
איש אחד נסע ליום כיפור אל הבעש"ט.
ונסע יום ולילה תמימים בכדי למהר נסיעתו.
ובא לאור הבוקר,
של ערב יום כיפור
עד סמוך לעיר מזעבוש.
אז אמר בנפשו:
הנה אני סמוך לעיר,
והסוס נתייגע מאד ,
אעמוד כאן להתפלל
ובתוך כך ירעה הסוס.
אחר התפילה גברה עליו השינה.
אמר בליבו:
מה בכך אם אישן כאן עוד שתי שעות?
הנה הסוס ינוח מיגיעו,
ואחר כך אסע במהירות,
ואיך שיהיה בודאי אבוא לפני חצות היום לעיר .
ושכב על העגלה ונרדם בשנתו מאד .
וכשניעור ראה שהוא בין השמשות של יום כיפור.
ונצטער הרבה מאד,
כי אחרי כל היגיעות שיגע לנסוע אל הבעש"ט ליום כיפור
מוכרח הוא להיות ביום כיפור,
לבדו,
בשדה,
סמוך לעיר,
ובאשמתו.
וצעק ובכה במר ליבו
כל הלילה וכל היום .
ובמוצאי יום כיפור נסע במהירות
ובמרירות הנפש אל הבעש"ט.
וכשבא אליו עשה הבעש"ט צחוק ממנו
והענין היה ,
שצריך היה אותו איש להעלות בתפילתו תפילת עם שבשדות ,
ומן השמיים הכריחו אותו לכך .
(מתוך: שבחי הבעש"ט, דב בער בן שמואל מלינץ)
כאן מצאתי את הסיפור:
(כועס)(מזיע)
(עצוב)