מילא אם הכוונה באמת ובתמים להבין למה, לדוגמה, הילד צייר על הקיר - זאת אומרת, פתיחות לשמוע את הצד של הילד. אבל ממה שאני מבינה ממך הכוונה היא "אסור לצייר על הקיר!", "אני לא רוצה שהמגבת תהיה זרוקה על הרצפה אלא תלויה על הוו!", ואם זאת הכוונה אני חושבת שראוי להגיד אותה באופן ישיר. חוץ מזה - מה הילד אמור לענות? "המגבת על הרצפה? אה, פשוט הייתי עצלן מדי בשביל לתלות, אבל עכשיו שהארת לי את הנקודה הזאת אני מיד רץ ותולה אותה". בחלומות. 

"אצלינו לא מציירים על הקיר" או אפילו "תרים בבקשה את הנעליים מהספה" עדיפות בעיניי על שאלות שאין לו עליהן מענה ומזמינות התגוננות והתרסה

אם זה בטון תקיף עדיף כבר תוכחה ישירה.

אבל מוסיפה שלפעמים לילדים יש תשובה ואז צריך לגשת בעדינות ולברר למה...

היו לי לא מעט מקרים שהשאירו אותי פעורת פה איך המקרה הפוך 180 מעלות ממה שחשבתי ואז התגובה הרבה יותר רלוונטית ומועילה.

וגם אם אין תשובה טובה לדעתי זה גורם לילד לחשוב על מעשיו יותר מאשר תוכחה ישירה. למשל כשהוא מבקש משהו בצעקות ואני עונה לו בסדר, אבל למה אתה צועק? הוא מתקן את עצמו וחוזר על הבקשה בטון רגוע לעומת אם אגיד לו: "לא לצעוק!" ואז הוא יצעק יותר חזק.

אשתו של אבא ככה היתה שואלת.

והרי תשובה ברור שאין. ציירתי על הקיר כי כיף. ואין לי כח להוריד את הנעליים וכו.

והיא עוד היתה מחכה לתשובה בפנים חמורות, ואני זוכרת שבתוכי הייתי מקללת אותה ורוצה להרביץ לה  

(עד כאן הילדה שבתוכי)

ובתור אמא חושבת שלפעמים זה בא בתור רפלקט של חוסר אונים. אויש למה ציירת על הקיר??

כמובן שאני נמנעת מזה.

מחכה בקרוב להסבר.

צור מחצבתנו. התנ"ך.

בתחילת ספר מלכים יש תיאור של אדוניה שמורד בדוד ומנסה לתפוס את המלוכה. קודם כל מציגים אותו - איך צמח החוצפן הזה. והכתוב אומר כך: "וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ"

משמע שההעדפה החינוכית הזאת הייתה בעוכרי דוד?

משמע שהבחירה החינוכית המועדפת היא כן להוכיח "מדוע ככה עשית"?

פשטנית כזו.

אשמח מאוד להסבר מורכב.

רק לא לנפנוף של הפסוק הצידה.

כי לדעתי אם הוא שם - הוא שם כדי שנלמד ממנו משהו.

כך שלא אוכל לתת הסבר אלטרנטיבי.

מה שכן, בשום טקסט (לאו דווקא מקראי/תנ"כי) לא ניתן להוציא משפט יחיד ולבנות עליו הסברים מבלי ללמוד אותו עד הסוף, על כל הקונטקסט, כולל מפרשים ומה שנאמר בעקבותיו.

אני יודעת שזה מאוד אופנתי, אבל לא מקצועי.

לפורום כמובן שלא יכולתי להעלות את כל הפרק - אז נתתי סקירה תמציתית של הרקע.

אם המסקנה היא שעל גבי הפורום אי אפשר להיעזר זה בזה בלימוד תורה - אני חולקת. פעמים רבות משולבים בהודעות כאן פסוקי תורה ואמרות חז"ל, וככה נראית תורת חיים. אי אפשר לשמור אותה רק לשיעורים מקיפים. בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובכתבך בפורומים.

כתבת "מבלי ללמוד אותו עד הסוף" - אבל הסוף לא קיים. תמיד אפשר להעמיק בדברי תורה יותר ויותר, וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אין בכך מחסום מלהתחיל ברמה פשוטה. לא בשמים היא ולא מעבר לים... לא כדאי להשאיר את לימוד התורה ל"מקצוענים" בלבד ולנתק אותו מהחיים שלנו, האנשים הפשוטים זו דעתי.

כמובן שלא נסמכת על שום פרוש או משהו

לחנך ילד ולהבין מדוע מתנהג בצורה מסוימת יכולה לכלול המון דברים חוץ מלשאול 'למה צבעת על הקיר'.

לנסות להבין מה הוביל להתנהגות הזו. להתחקות אחרי מעשיו ורגשותיו ולחנכו על פי דרכו.

מאמינה שיש גיל מסוים כשיש קשר בריא שהורה כן יכול לשאול שאלה כזו, כשהוא באמת מנסה להבין את התשובה.

למשל, כשהמורה מתקשר מביה''ס לבשר שהילד חמד נתן בוקס בפנים למישהו, לא עלינו.

במקרה כזה לשאול מה הוביל למעשה הזה יהיה הדבר הנכון. אבל כשאת יודעת את התשובה, למה לשאול???

וגם. חינוך בדור מסוים לא דומה לחינוך בדור אחר. התורה אמנם מתווה דרך כיצד ומה אמור להעשות אבל להתאים (לא לשנות, כן?) לדורנו אנו חייבם.

גם הפרשנים שם מדברים על זה שאביו לא מספיק "הכלימו", "גינה", "כעס" על מעשיו. הם נסמכים על המילה "עצבו" שבפסוק. נשמע מהם (וגם מהפסוק עצמו) שמדובר בסוג של תוכחה. זה מה שקשה לי כאן.

הרי ברור שהכתוב מקצר.

האם זו הכוונה, שיאמר לו את המילים הללו וזהו?

גם לגבי ילד - הדרך שנראית נכונה, היא לומר לו - כשצריך - מה לא לעשות, בנעימות, עם הסברה קצרה. למשל: אל תשים את הנעליים על הספה, כי זה מלכלך אותה. ואחרי שכבר יודעים שהבין את העיקרון, אפשר לומר בקצרה: למה הנעליים על הספה? בטון שואל, והילד יבין שמסבים את שימת ליבו למה שיודע.

אבל זה לא שייך לנידון שהובא. ברור שכאן זה "קיצור" לתוכחה הבאה מהלב. לכן זה בלשון שאלה "מדוע ככה עשית".. לעורר דיבור על הענין. לעורר את הלב ושימת-הלב. לחנך. ולא מדובר כאן על ילד קטנטן..

אבל זה כמובן לא סתם קיצור אקראי. אם הכתוב בוחר דווקא את המשפט הזה מתוך הדיאלוג השלם שצריך היה להיות - אני מבינה שהמשפט הזה הוא התמצית, הוא הפסגה, הוא החינוך המזוקק.

ולגבי שאלה שבאה כדי לעורר את תשומת הלב, התחושה הראשונית שלי היא הזדהות עם דברים שנכתבו כאן למעלה, למשל "שאלות שאין לו עליהן מענה ומזמינות התגוננות והתרסה" ועוד ברוח זו.

זה נכון בעיניי בכל גיל ולא רק לקטנטנים - גם בגילי המופלג, אם בעלי ישאל אותי למה עשיתי משהו, כשכוונתו היא לעורר את תשומת לבי שזה מעשה לא מוצלח - זה לא יעורר אותי לשיתוף פעולה. אני מעדיפה בהרבה לקבל אמירה ישירה. נראה מהשרשור שאני לא יחידה בכך.

שלא יצטייר חס ושלום שאני מנסה ליישר את התנ"ך לפי התפיסה החינוכית שלי. ההפך הוא הנכון - אני מנסה להבין איך ליישר את התפיסה החינוכית שלי לפי התנ"ך.

וזה שיעור די קשה בשבילי.

זה פשוט תלוי בניגון שאת קוראת את זה.

את קוראת כנראה - ולכן גם הבאת שאלה שמתפרשת מתוך כך - במובן של "למה עשית" גוער-סתמי.

לדעתי, הניגון האמיתי הוא ההיפך: "ולא עצבו אביו.. מדוע ככה עשית".. הרי זו "שאלה מהלב", תוכחה שמעוררת את הלב לשימת-הלב. למה עשית ככה? שים לב לתוצאות.. למה שיכול להתפתח מזה. וכו'.

אם היה כתוב: "אל תעשה" - זה נשמע סתמי. "למה עשית" - מעורר כיוון של הסברה. זה מה שלהבנתי בא הכתוב לומר, שהיה צריך כאן חינוך, לא "אל תעשה" בעלמא (ובעלך לא בא "לחנך" אותך, אלא לבקש משהו, להעיר על משהו, בצורה מוסברת. לפעמים גם לילד אומרים כך, אבל גם אז - בד"כ לא ב"אמירה" בעלמא, אלא עם הסבר כלשהו שנוגע אליו. זה פשר לשון ה"שאלה", גם כשזה לא בא בצורת שאלה).

וגם לילד, בדברים ששייכים אליו, זה יכול לעזור אכן. דומני שלא במקרה הבאת דוגמאות שמסתדרות, בלי משים, עם הניגון בו "הצטלצלו" לך הדברים..

הנה, לדוגמה: ילד מרביץ לאחותו הקטנה.. "למה הכאבת לה, תראה כמה היא בוכה... תן נשיקה"..  נו,זו לא "תוכחה" טובה?...

וכשגדולים יותר - אז משתנה לפי הענין.

[ואגב, זה שכיום יש איזו תרבות כזו, כאילו צריך "להכיל" את הכל - ולא "לשפוט" אף מעשה וכו', זו אינה תרבותנו, אלא הפקרות במסוה אנושי, שגורמת קלקולים גדולים מאד.

אצלנו נאמר: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. אל תדון אותו - אבל לא שתטשטש חומרת מעשים. "מי שטבעו לא לדבר רכות - פטור מלהוכיח" (ר' חים מוולוז'ין), אבל לא כאילו "תוכחה" זה דבר רע.. מצוה מהתורה. אלא היא צריכה להיות באופן שאינו "מוציא עצבים" ומידות רעות בעצמו, אלא מתקן מתוך אהבת אמת ואיכפתיות אמת, ולכן יש לו את גדריו המתאימים]

ראשית, לגבי מה שהוספת בסוגריים - אם הפסוק היה רק "ולא עצבו אביו מימיו" לא הייתי מעלה שום שאלה, וזה היה פשוט לי. כמו שהדגשתי בראש השרשור, העניין שלי הוא לא בעצם התוכחה אלא רק בסגנון התוכחה. על  זה הדיון.

ובכל זאת לגבי  מה שהבאת בסוגריים - לא הכרתי את הציטוט מר' חיים מוולוז'ין. אני מנסה להבין אותו. ייתכן שיש שם טעות הקלדה?

לעצם העניין: נראה לי שאני מצליחה להבין את הניואנס שאתה מנסה להעביר, ואת ההבדל מהטון שנשמע לי. זה באמת כמו בפסוק "לאמור מדוע ככה עשית" ולא "לשאול". המילה "למה" באה בנימה של דיבור רגיל ולא של שאלה (כי באמת מול שאלה הילד יידחף להתגוננות חסרת טעם).

האם אני מבינה נכון?

אכן לא היה לגבייך - אלא כללית מה שלדעתי גורם לחלק להרגיש כביכול "לא בנוח" עם דברים כאלה היום. כי עצם כביכול "תוכחה-משמעותית", דווקא תוכחה שנוגעת ללב ומצריכה את האדם לחשבון, אינה "באופנה" להם.. [כמובן, מדובר באופן שיכול להתקבל כראוי, לא סתם לצער].

הציטוט מר' חיים מוולוז'ין, כמו שהובא. מתנאי תוכחה - בצורה המתקבלת. אדם שמטבעו אינו יכול לדבר ברכות - פטור מלהוכיח. חסר לו ה"כלי" לזה. כמו של"ע אם למישהו אין יד, אינו יכול להניח תפילין של יד..

אכן, מה שרציתי לומר, זה שמטון הפסוק כפי שאני "שומעו" נשמעת לא סתם שאלת-תוכחה-חיצונית, "למה עשית" וזהו, שאינה מועילה כלום ורק "מרגיזה" - אלא תמצית של מה שהיה אמור להיאמר בכללית, לעורר את הלב למעשים, לתוצאות. הרי לא מדובר על אמירה חד פעמית, אלא על כך שהיתה חסרה "שיטה" כביכול, לעורר תשומת הלב. זה מה שמתבטא ב"שאלה" שנבחרה בפסוק לתימצות הענין.

זה, להבנתי, כאילו היה כתוב: ולא הוכיחו אביו מעולם לשים לב למעשיו, למשמעותם, לתוצאותיהם..  זה המשמעות של הצירוף "ולא עצבו.. לאמור מדוע..".

ולא: "לא אמר לו - אל תעשה.."  או "לא אמר לו - למה עשית"...

אולי כוונת הפסוק היא באמת, שדוד מעולם לא שאל 'למה כך עשית'. לא בטרוניה, אלא כשאלה אמיתית. זאת אומרת, לא מספיק תהה על קנקנו ולא מספיק הכיר אותו.

כי כשילד עושה מעשה רע, אנחנו מנסים להבין למה הוא עשה את זה, איזה צורך זה ממלא בו (חוסר תשומת לב, למשל). ויכול להיות שהכוונה היא שדוד לא מספיק עשה את זה.

כמובן, זאת סתם השערה פרועה שלי ואל תקחו את זה לשום מקום.

בס"ד

אולי מרוב שדוד נזהר לא להעציבו, הוא נמנע מלחקור ולנסות להבין מדוע עשה אבשלום מעשים מסוימים.

ואולי בבסיס של זה עומד קצת חוסר אמון בכך שיכולה להיות סיבה טובה לילד.

ז"א אם אני חושבת שבוודאות הילד לא בסדר,
אז אין לי טעם לשאול למה, כי הדבר היחיד שאני יכולה להשיג בשאלה זו זה להעציב אותו, ולכן סולחים מראש,

בלי להבין על מה ולמה היה המעשה. 
לעומת זאת אם אני באמת חושבת שיכול להיות הסבר מאחורי ההתנהגות הלא ראויה, אז אין לי חשש להעציב על ידי השאלה "מדוע", כי אני מצפה להבין את הילד, ולשמוע אותו...

זה בהקשר לכיוון ההוא.

אבל לעניות דעתי לשאלה למה עשית כך וכך בהחלט יש מקום בתוכחה, כי שאלות מעוררות בנשאל תהליך חשיבה,

ויכולות לעזור לאדם להפנים את המסר טוב יותר מאשר אם ישמע זאת מבחוץ.
אני לאו דווקא מדברת על דברים קטנים, אלא דברים משמעותיים יותר, כשרוצים שהילד יחשוב.

לפעמים במקום לשקף לילד את ההתנהגות, זה טוב שהוא לבד יגדיר אותה. ולא חושבת שהוא חייב לענות,

מספיק שיענה לעצמו על הלמה, בדרך כלל כשאני שואלת את הילדים שלי למה, הם או עונים תשובה באמת טובה, (לפחות לדעתם..) או אומרים :"סליחה, אני כבר מתקן את זה". 

(אם כי הייתה פעם אחת שהקטן (7) אמר לי "למה יאמרו הגויים"..)

זה בדר"כ נובע מכעס ומחוסר מחשבה.

ברור לי שזה לא טוב.

זה מציב את הילד במקום מאוד לא נעים. גם כי אין לו תשובה, וזה בסדר, הוא בסך הכל ילד...

וגם כי זה יכול לגרום לו לרגשות אשמה שאינם נכונים ואינם נצרכים.

וגם כי הוא לא כ"כ יודע מה לעשות עם עצמו עכשיו.

עדיף פי מאה להציב עובדות ותיאורי מצב שהם יותר נכונים, ויותר משקפים את מה שאנחנו חושבים על המעשה.

נניח- " אני רואה שציירת על הקיר. אתה יודע שאני לא מרשה לצייר על הקיר" במקרה חמור יותר- גם "זה מכעיס אותי כשאתה מצייר על הקיר למרות שאני לא מרשה".   וגם- " עכשיו אתה צריך לנקות את הקיר כמה שאתה יכול".

לענ"ד- לניסוחים הנ"ל, בשלל הואריאציות שלהם, יש הרבה יותר משמעות עבור הילד מאשר שאלת "למה?"

במיוחד שבדר"כ השאלה לא נועדה באמת לדעת למה, אלא כדי להביע אכזבה שלנו, או כעס או תסכול וכד'.

לגבי ה"קיר"..

מי שמפריע לו שילד מצייר על הקיר - יכול להדביק על קירות מסויימים גליונות נייר, ולאפשר לצייר שם..

לנו פשוט יש איזור מסוים בקיר שמיועד לציורים....

למשל בבית שלנו מותר ללכת עם נעלים ברצפה. בבית שלנו יושבים בספה כשהנעלים ברצפה או שחולצים נעליים.

אבל לפעמים ילד כן צריך לשמוע תוכחה.ולהעמידו על גבולו.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....