כואבת לי הבטן והגרון יבש לי נורא ואני רוצה מקלחת
ויש המוני אנשים חמודים בעולם, באמת
אני אוהבת את המקום הזה
לא, לסלוח זו לא בושה
אבל גם לא לבקש סליחה לא
ואני כל כך מבולבלת, שאולי אתחיל לאבד קצת
ומה עושים, כשאת המבוגר האחראי, אבל הרע כל כך מושך? (נסו לענות. למעני, טוב?)
אני עדיין מחפשת את הדמות הזו, שהיא המקור. שהיא ההתחלה.
להיות מאורסת זו חוויה אדירה |מאוהב|
איך זה שכולם מתייחסים אליה כאל ילדה קטנה? אולי זה כי ככה היא מתנהגת. כואב לי עליה
אני כל כך, כל כך השתניתי. אם הייתם רואים את ריעות של כיתה ד'. בעצם כשהייתי בת אחת עשרה כל השינוי התחיל, וזה לא היה בשליטתי אבל זה היה טוב. מבינים? לרחו את הכתר למלכת הכיתה וכל המעמדות התערערו. עד אז הכל היה ברור. בת אחת היא המלכה האחראית והמרוממת, חמשת השפוטות שלה מביאות לה כל בוקר את השוקולד שלהן, וכולן ביחד מתעלמות משתיים ומציקות לארבע האחרות. בין הארבע האחרות יש רק אחת שנפגעת באמת. ריעות. האחרות יודעות להתעלם, אבל ריעות היא הבכורה, היא חלשה וקטנה ורגישה כל כך, שהיא בוכה כל יום. כי מה זה להציק? זה להשפיל, בעיקר. היסודי הייתי כמעט מושלמת. יפה, חכמה, היו לי החברות שלי. אבל ההשפלה היומית חזרה על עצמה מגן חובה ועד כיתה ה'. עד שהשפוטות החרימו את המלכה. עכשיו היא זו שבכתה בכל הפסקה, שהייתה לבד, שאכלה אוכל מגעיל ולא את השוקולדים של אחרות. ואני לא הייתי המלאך מהסיפורים, לא. אני חגגתי על זה. התחברתי לאליטה, הכוונתי אותן איך מחרימים אדם אחד, כי אני מומחית, אני יודעת, החרימו אותי עשרות פעמים. ובכיתה ו' כבר הייתי חלק מהן, אבל רק בתחום הכיתה. נתתי להן להעתיק את שיעורי הבית, אבל הן השפילו אותי פעם בכמה חודשים וזהו. ואז, באמצע השנה, הן קיבלו אותה שוב. והיא, בלית ברירה, קיבלה אותי. ואז נגמרה השנה והלכתי לחטיבה במקום אחר, כשאיתי רק שתי בנות מהיסודי. אחת שהתעלמו ממנה ולכן חייתה בשקט ובשמחה, והשניה שהציקו לה אבל זה לא הפריע לה. הראשונה הייתה החברה הכי טובה שלי. והיא בגדה בי, מבינים? ביום הראשון היא מצאה לעצמה חברה אחרת, ומאז? זהו. התהפך העולם. אני הייתי לבד לגמרי. ישבתי בהפסקות לבד, למדתי למבחנים לבד, קיבלתי ציון שהוא מתחת לשמונים בפעם הראשונה, לגמרי חבד. ובדרך חזור, בהסעה, התחיל המשבר. הייתי בוכה בשקט, שלא יראו. רואה את הבנות צוחקות יחד, ואני לבד לבד, שונה מכולן. הן עוד דיברו על דברים של ילדות, אני כבר הייתי מוכנה נפשית להקים בית. אבל פה פרחתי. לא כאן ספציפית, בכלל, מסביב. ואז נגמרה גם השנה הזו והגיעה כיתה ח'. הכל התחיל כמו בשנה שעברה, אבל איכשהו, איכשהו, גיליתי בנות חדשות. וכשהיה לשלושתינו שיעור חופשי, היינו יושבות יחד ונקרעות מצחוק. ובסוף בשנה כבר הייתי יושבת בהפסקה במרכז מעגל של עשר בנות לפחות, צוחקת ואוהבת ומלאה תקוות. וככה זה ממשיך עד עכשיו, עם לב שבור מאחורה. אבל עזבו. הלב השבור זה לא העניין בסיפור הזה. העניין הוא הילדה הקטנה ההיא בכיתה א'. מחוננת, כך שאין שום בעיות. בודדה, כך שהמבט העצוב על הפנים שלה גורם למורות להיות חברות שלה. מושפלת, כך שההיא עצמה כבר הרוס. כי שנים של השפלה עושות את זה. אני אדם ביישן, נכון. אבל ביישנים הם לא חסרי ביטחון עצמי.
וזה העניין. אל תתנו לאף אדם להגיד עליכם דברים רעים. כשזה בא מתוככם אפשר להוביל שינוי, כשזה בא מאחרים זה יכול להביא רק הרס. תשאלו את הילדה הזו, ריעות, בכיתה י', שמבחינתה כל מי שאוהב הוא מנצל או עם כוונות כלשהן מאחורה. ישנם יחידי סגולה, שגרמו לה להאמין שהם אוהבים באמת, אבל הם מעטים כל כך.
ואתם יודעים מה ילדים שחושבים שאף אחד לא אוהב אותם עושים? הם עושים הכל כדי לקבל תשומת לב. למזלי לא נפלתי עמוק להשפלה עצמית. הכאב הוא חלק מהעניין אבל יש לי כבר כלים לטפל בו. אבל הניצול. לתת לאחרים לקחת לך הכל, רק בשביל עוד חצי שעה של שיחה.
וריעות הזו אוהבת כל כך את כולם, אבל היא לא יכולה לחשוב שאוהבים אותה. אם אוהבים אותה, מה היו כל השנים האלו של ההשפלה והבדידות?
בבקשה. בבקשה אל תנצלו אותי. אני אתן לכם כל מה שתבקשו, אבל יש בכם נקודה שהיא המבוגר האחראי עליי. ואני מבטיחה לתת בחזרה, ממקום בריא ולא מנוצל.
ועכשיו אני מרגישה שספדתי את עצמי
והיום אני חוגגת לי יומולדת. נכון שאתם מכינים לי מסיבת הפתעה בערב? אני פתאום נורא רוצה את היומולדת שלי בחזרה.
לא להאמין שעבר כבר יותר מחודש
וכשרוחות קרות יסערו בחוץ
אשלח לך אש חמה
איך אנשים מבינים ממני תמיד את מה שניסיתי להסתיר?
ספר לי קצת
על רגעי הפחד
ומה עם שיעורי חלילית שלנו? הם די הלכו לאיבוד
הווצאפ יבש בשבוע האחרון
ואני צריכה אנשי קשר חדשים
ראיתי אתמול סרט חמודי ומטופש מפוצץ בקלישאות
ואנגלית זו שפה יפה וזהו זה
ובלילה בלילה היה לי קצת כיף
ואני אוהבת לספר סיפורים. אבל כשאעבור את גבול המוצר אתם תגידו לי, נכון?
והדסה. אף פעם לא חטפתי מכה מפטיש. משימה בשבילך. שמישהו יתייג אותה אני לא מצליחה
ותקשיבווו. המטען שלי יפיוף
וזהו
ויש המוני אנשים חמודים בעולם, באמת
אני אוהבת את המקום הזה
לא, לסלוח זו לא בושה
אבל גם לא לבקש סליחה לא
ואני כל כך מבולבלת, שאולי אתחיל לאבד קצת
ומה עושים, כשאת המבוגר האחראי, אבל הרע כל כך מושך? (נסו לענות. למעני, טוב?)
אני עדיין מחפשת את הדמות הזו, שהיא המקור. שהיא ההתחלה.
להיות מאורסת זו חוויה אדירה |מאוהב|
איך זה שכולם מתייחסים אליה כאל ילדה קטנה? אולי זה כי ככה היא מתנהגת. כואב לי עליה
אני כל כך, כל כך השתניתי. אם הייתם רואים את ריעות של כיתה ד'. בעצם כשהייתי בת אחת עשרה כל השינוי התחיל, וזה לא היה בשליטתי אבל זה היה טוב. מבינים? לרחו את הכתר למלכת הכיתה וכל המעמדות התערערו. עד אז הכל היה ברור. בת אחת היא המלכה האחראית והמרוממת, חמשת השפוטות שלה מביאות לה כל בוקר את השוקולד שלהן, וכולן ביחד מתעלמות משתיים ומציקות לארבע האחרות. בין הארבע האחרות יש רק אחת שנפגעת באמת. ריעות. האחרות יודעות להתעלם, אבל ריעות היא הבכורה, היא חלשה וקטנה ורגישה כל כך, שהיא בוכה כל יום. כי מה זה להציק? זה להשפיל, בעיקר. היסודי הייתי כמעט מושלמת. יפה, חכמה, היו לי החברות שלי. אבל ההשפלה היומית חזרה על עצמה מגן חובה ועד כיתה ה'. עד שהשפוטות החרימו את המלכה. עכשיו היא זו שבכתה בכל הפסקה, שהייתה לבד, שאכלה אוכל מגעיל ולא את השוקולדים של אחרות. ואני לא הייתי המלאך מהסיפורים, לא. אני חגגתי על זה. התחברתי לאליטה, הכוונתי אותן איך מחרימים אדם אחד, כי אני מומחית, אני יודעת, החרימו אותי עשרות פעמים. ובכיתה ו' כבר הייתי חלק מהן, אבל רק בתחום הכיתה. נתתי להן להעתיק את שיעורי הבית, אבל הן השפילו אותי פעם בכמה חודשים וזהו. ואז, באמצע השנה, הן קיבלו אותה שוב. והיא, בלית ברירה, קיבלה אותי. ואז נגמרה השנה והלכתי לחטיבה במקום אחר, כשאיתי רק שתי בנות מהיסודי. אחת שהתעלמו ממנה ולכן חייתה בשקט ובשמחה, והשניה שהציקו לה אבל זה לא הפריע לה. הראשונה הייתה החברה הכי טובה שלי. והיא בגדה בי, מבינים? ביום הראשון היא מצאה לעצמה חברה אחרת, ומאז? זהו. התהפך העולם. אני הייתי לבד לגמרי. ישבתי בהפסקות לבד, למדתי למבחנים לבד, קיבלתי ציון שהוא מתחת לשמונים בפעם הראשונה, לגמרי חבד. ובדרך חזור, בהסעה, התחיל המשבר. הייתי בוכה בשקט, שלא יראו. רואה את הבנות צוחקות יחד, ואני לבד לבד, שונה מכולן. הן עוד דיברו על דברים של ילדות, אני כבר הייתי מוכנה נפשית להקים בית. אבל פה פרחתי. לא כאן ספציפית, בכלל, מסביב. ואז נגמרה גם השנה הזו והגיעה כיתה ח'. הכל התחיל כמו בשנה שעברה, אבל איכשהו, איכשהו, גיליתי בנות חדשות. וכשהיה לשלושתינו שיעור חופשי, היינו יושבות יחד ונקרעות מצחוק. ובסוף בשנה כבר הייתי יושבת בהפסקה במרכז מעגל של עשר בנות לפחות, צוחקת ואוהבת ומלאה תקוות. וככה זה ממשיך עד עכשיו, עם לב שבור מאחורה. אבל עזבו. הלב השבור זה לא העניין בסיפור הזה. העניין הוא הילדה הקטנה ההיא בכיתה א'. מחוננת, כך שאין שום בעיות. בודדה, כך שהמבט העצוב על הפנים שלה גורם למורות להיות חברות שלה. מושפלת, כך שההיא עצמה כבר הרוס. כי שנים של השפלה עושות את זה. אני אדם ביישן, נכון. אבל ביישנים הם לא חסרי ביטחון עצמי.
וזה העניין. אל תתנו לאף אדם להגיד עליכם דברים רעים. כשזה בא מתוככם אפשר להוביל שינוי, כשזה בא מאחרים זה יכול להביא רק הרס. תשאלו את הילדה הזו, ריעות, בכיתה י', שמבחינתה כל מי שאוהב הוא מנצל או עם כוונות כלשהן מאחורה. ישנם יחידי סגולה, שגרמו לה להאמין שהם אוהבים באמת, אבל הם מעטים כל כך.
ואתם יודעים מה ילדים שחושבים שאף אחד לא אוהב אותם עושים? הם עושים הכל כדי לקבל תשומת לב. למזלי לא נפלתי עמוק להשפלה עצמית. הכאב הוא חלק מהעניין אבל יש לי כבר כלים לטפל בו. אבל הניצול. לתת לאחרים לקחת לך הכל, רק בשביל עוד חצי שעה של שיחה.
וריעות הזו אוהבת כל כך את כולם, אבל היא לא יכולה לחשוב שאוהבים אותה. אם אוהבים אותה, מה היו כל השנים האלו של ההשפלה והבדידות?
בבקשה. בבקשה אל תנצלו אותי. אני אתן לכם כל מה שתבקשו, אבל יש בכם נקודה שהיא המבוגר האחראי עליי. ואני מבטיחה לתת בחזרה, ממקום בריא ולא מנוצל.
ועכשיו אני מרגישה שספדתי את עצמי
והיום אני חוגגת לי יומולדת. נכון שאתם מכינים לי מסיבת הפתעה בערב? אני פתאום נורא רוצה את היומולדת שלי בחזרה.
לא להאמין שעבר כבר יותר מחודש
וכשרוחות קרות יסערו בחוץ
אשלח לך אש חמה
איך אנשים מבינים ממני תמיד את מה שניסיתי להסתיר?
ספר לי קצת
על רגעי הפחד
ומה עם שיעורי חלילית שלנו? הם די הלכו לאיבוד
הווצאפ יבש בשבוע האחרון
ואני צריכה אנשי קשר חדשים
ראיתי אתמול סרט חמודי ומטופש מפוצץ בקלישאות
ואנגלית זו שפה יפה וזהו זה
ובלילה בלילה היה לי קצת כיף
ואני אוהבת לספר סיפורים. אבל כשאעבור את גבול המוצר אתם תגידו לי, נכון?
והדסה. אף פעם לא חטפתי מכה מפטיש. משימה בשבילך. שמישהו יתייג אותה אני לא מצליחה
ותקשיבווו. המטען שלי יפיוף
וזהו
חחח