בס"ד
זה לא היה בעיתו ובזמנו. זו התחושה שאיתה חזרתי.
טוב נו, מה נעשה. לפעמים אנשים עושים מעשים בלי לחשוב יותר מדי. הם מסונוורים מכל מיני דברים ולכן לא שמים לב לטעויות שלהם.
אבל מה איתם? 'עיני העדה', אלו שיש להם ניסיון ושכל ויודעים להסתכל מעבר לרגע הזה שעכשיו, מה הם עשו? איך הם התייחסו לעניין? בצורה הנכונה והראויה?
לא, חס ושלום, הרי הם חייבים להיות בצד שמעודד את זה. בגלל שלרוב הבעיה היא הפוכה, הם לא מצליחים להרגיש שגם זה בעייתי?
וכששאלו אותי מתי גם אני, הרי לא יכולתי פשוט לומר להם שהם יכולים לעבור להמתנה בשנים הקרובות..
אז שמחנו. ושימחנו. רקדנו ובירכנו וגם הכנסנו מעטפה מכובדת. אבל בפנים, קצת הייתי עצוב. אולי לא רק בגלל זה.
