בס"ד

זה לא היה בעיתו ובזמנו. זו התחושה שאיתה חזרתי.

טוב נו, מה נעשה. לפעמים אנשים עושים מעשים בלי לחשוב יותר מדי. הם מסונוורים מכל מיני דברים ולכן לא שמים לב לטעויות שלהם.

אבל מה איתם? 'עיני העדה', אלו שיש להם ניסיון ושכל ויודעים להסתכל מעבר לרגע הזה שעכשיו, מה הם עשו? איך הם התייחסו לעניין? בצורה הנכונה והראויה?

לא, חס ושלום, הרי הם חייבים להיות בצד שמעודד את זה. בגלל שלרוב הבעיה היא הפוכה, הם לא מצליחים להרגיש שגם זה בעייתי?

וכששאלו אותי מתי גם אני, הרי לא יכולתי פשוט לומר להם שהם יכולים לעבור להמתנה בשנים הקרובות..

אז שמחנו. ושימחנו. רקדנו ובירכנו וגם הכנסנו מעטפה מכובדת. אבל בפנים, קצת הייתי עצוב. אולי לא רק בגלל זה.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול