ואכזבתי אותה. כי היא תתפוס הכל כבריחה ואנחנו לא בורחים. ובאלי שתהיה לה הבת המושלמת. מגיע לה.

כי את הבת שלה והיא יודעת את זה ומבחינתה שלמות זה מי שאת

והאושר שלך.

אני מאמין בך

אני לא מושלמת 

כי יש לי בעיות (שיודעים עליהן)

אז עכשיו אני והוא נחלוק "בשמחה" את תווית "הילד המתוסבך והבעייתי"

והיא ככ טובה ובאמת לא מגיע לה. באמת.

אבל אם היית מכירה אותה, היית מבינה כמה לא מגיע לה. האישה הזאת מדהימה. ואחרי כל מה שהיא עברה בחיים, הדבר האחרון שהיא צריכה זה אני, או הוא, או היא. היא צריכה ילדים מתוקים ומקסימים כמו השלושה האחרונים.

בסופו של דבר הם היו מגלים במוקדם ובמאוחר שאני לא מה שהם חשבו.

פשוט, לא ציפיתי שזה יהיה עכשיו.

והייתי מעדיפה שזה לא יהיה בכלל.

אבל את לא יודעת את כל הסיפור.

אני מעריכה את החשיבה שיש לך, באמת, אבל זה לא שייך למקרה שלי. (אני נשמעת הזוי, אני יודעת)

זה.. אחר.

והיא מעולם לא רצתה שאהיה כמוה. אני רציתי את זה. פשוט לא הלך לי ולא ילך לי. כי אני לא היא.

אבל זה לא מצדיק את זה שלא מגיע לה.

אני לא יודעת אם אני פוגעת, אבל אם כן אז סליחה.

אם הם יודעים

הם ידאגו

ואולי אתם צודקים

וזה הדבר הטוב.

מרשה לי לשלוח לך חיבוק?

וכי מה אומר.

כואב בבור הזה שלנו,

כואב ולבד וגם אלף חיבוקים לא ימלאו את החסר.

כואב, ואולי יום אחד תבוא שמש,

אבל בלתי אפשרי לשער עד כמה קשה להאמין שתבוא.

ואולי יש אנשים שמאמינים בנכונות מילות העידוד,

אבל בי כואב מכדי להאמין.

אז זה כל מה שיש לי לתת, עכשיו.

את החיבוק הכי אמיץ ומשתתף שבי.

כמה דמעות הוצאת מהמחבוא עכשיו.

הלוואי.

הלוואי שיהיה האור הזה, הארוך, שעוטף את כולם חוץ מהבודדים האלה

שבחוץ.

תמיד בחוץ.

הלוואי.

הלוואי שהם ישמחו, כולם, ככה פתאום. לתמיד.

גם את.

(אני לא מאמינה שמגיע לך ללכת. בסופו של דבר זה לא מגיע לאף אחד.

אולי עוד יש דברים יפים פה.)

הלוואי שלא יכאב.

מחזירה את החיבוק הכי טוב שאני יודעת.

גם לך מגיע.

כנראה על משקל GAZA

לא מבין מה רוצים מהם

זה יוצא לטובה שסוף סוף מבינים שלא משנה מה נעשה נצא מואשמים בשואה חחח

איזה ילדי כאפות

חייב לראות את הסרט הזה איכשהו.

הלבוש הזה כאילו פשוט עם חוש אסתטי של כלום

למה כל שמאלני מרקסיסטי קומוניסט חייב להיראות ככה?

מדכא איפה האדום הצהוב

יש לה פוטנציאל חבל מאוד

דבר שאני חושב עליו הבוקר וזה אקראי כמו שזה נשמע.

בהתחלה אפילו לא זכרתי איך קוראים לעצם הזו.

העצם הזאת שמאמינים שתישאר ולא משנה מה יקרה

שממנה הכל יתחיל מחדש ברגע מסוים על הזמן.

מה הדבר האחרון

הפרט הכי קטן ואקראי

משהו שלא שמים אליו לב אולי אבל הוא הכי מהותי בך

משהו שעליו הכל נשען

משהו שמחזיק אותך גם בלי לדעת

שלא משנה מה עוברים הוא נשאר

וישאר

תמיד

שגם עוד מיליון שנה כשהכל כבר יעלם ויתחדש בצורה שאי אפשר לדמיין הוא ישאר כמו שהוא

דבר שממנו תצמח מחדש

כולך תיוולד מחדש ממנו

חי בשביל להילחם ביום אחר

כנראה

שדה קרב כזה שלפעמים אתה מנצח לפעמים מפסיד אבל שדה קרב

כשאתה מפסיד אתה נסוג כמו במלחמה

מפסיד בקרב

וחי

וחוזר להילחם ביום אחר

כנראה שאין ברירה.

די פחדני האמת

כמו אדם שמשכנעים אותו בניגוד לרצונו

הוא יישאר באותה דעה בדיוק.

כמו הצביעות הדתית שמכפרת על חטא שיש לה חשק אליו בזה שהיא מגנה חטאים שהיא מתעניינת בהם.

כל אחד וכל דבר חוזר למקום

או שלא

החיים ממשיכים בשלהם כמו זרם

לוקחים אותך איתם

זה יכול להפתיע, להיות טוב להיות רע העיקר שקורה מה שקורה.

הזנחתי את הקריאה בזמן האחרון

צריך לחזור לזה

משמעת מתרופפת זה לא סימן טוב

קפה שני להיום

מירי המזכירה מספרת איך היה היום הראשון

אני מחייך משאיר קהל אחר שיאזין והולך להסתגר ולשמוע תכנים שונים

תוהה על שובניזם ושמרנות וכמה רע בן אדם יכול לצאת כי הוא מאחל לאמא שתגדל את הילדים שלה בעצמה ולא מטפלת אדישה עם טלפון בשביל שהיא תצא לעבוד.

כנראה שזה מורכב יותר או שלא

המהפכה התעשייתית מודל 2026

להפשיר במיקרו ולשלוח לגן

סיפור

לתקשר

בכתב, בעל פה, בתמונה, בסרט, בספר

כמו אלה שמצלמים את עצמם או את אותו דבר ואותו מקום כל יום באותו זמן במשך חודשים או שנים. אם תסתכל על אחת מהתמונות לא תבין כלום, גם אם תדפדף מהר.

אם לא תאט לא תבין

זה המשפט

יש סיפורים שהם לא עם דרמות גדולות הכל בפרטים הקטנים, כל מיני שינויים קטנים מזעריים ששמים אליהם לב לאט, מקרוב, לאורך זמן.

בסיפור בעל פה כבר אפשר להפליג רחוק, לערב דמויות, לפרט, להמציא, להגזים, לשנות. הכל תלוי במטרה להגיע לפנטזיה המוחלטת של המציאות האמיתית.

החיים הם רצף של מקריות, של תאונות, של היתקלויות שמרכיבות קשרים ומצבים עם אינסוף הסתעפויות אפשריות ואפשרויות. דלתות מסתובבות שנעקרות מהצירים באגרסיביות הגורלית של החיים. זה סיפור

החגים מגיעים וכמה סיפורים הם מביאים איתם

כמה סיפורים הם יביאו

כמה התניות כמה אהבה, שנאה, כעס, השפלה, בדידות, שמחה, געגוע הם מביאים איתם.

מישהו אומר לי שהחג האהוב עליו הוא סוכות כי כשהיה ילד בנה מחנה עם אבא שלו. כמה פעמים שמעתי משפט כזה שאין לו קשר לחג ועדיין הכי קשור אליו ומביא את כל המטען של החג עד שנמות.

יש סיפור על געגוע

איך שוקלים געגוע

היה לי פרופסור אחד זקן שהתאהב באישה אחת והם היו יחד אבל היא חזרה אל הארץ שלה, מעבר לים. הם לא נפגשו יותר אחרי שנפרדו וכל אחד המשיך בחייו. כששאלתי אותו איך הוא מעריך את הגעגוע אליה הוא ענה 7 קילו ו-600 גרם בערך.

לא הבנתי והפרופסור לקח אותי לעלית הגג.

הראה לי את כל המכתבים שנשארו בפינה קרועים ואמר לי

לאורך השנים כתבתי לה המון אבל לא שלחתי מכל מיני סיבות.

כל ערימת הדפים הזאת שאתה רואה כאן, אם תרים אותה ותשקול אותה תגיע ל-7 קילו ו-600 גרם ככה זה היה הבוקר.

זה משקל הגעגוע שלי אליה והוא גדל מדי יום ורגע.

החגים יכולים להיות כבדים אבל יש בהם מטען שמספר משהו גם אם הוא רע וגם אם טוב זה אנחנו וחלק מהחיים. זה לא דת ולא הלכה ולא תורה גם זה חלק מזה. זה נמצא בכל דבר וכל רגע.

עכשיו לקרר בירות לעבור בחנות ולהביא וויסקי בדרך לבית ולצלול לערב עם ספר או סרט ולצאת מהפיוטיות הזאת