כמו ילד קטן שרוצה את הממתק
שנמצא בדיוק בכניסה לחנות
תמיד דף הגמרא האחרון, של אחת בלילה
נדמה לי המתוק ביותר,
וצליל סגירת הגמרא נשמע לי עגום
מכל כינור בודד, או חושך ישן.
תמיד ההתעוררות הזאת בחזה, בתשוקה
כזאת או אחרת (הן כל התשוקות הן בעצם
נסיון לגעת בשמיים ובארץ בעת ובעונה אחת)
השולחת ידיים נוטפות מור בין עבר ועתיד
ומחליקה בחוסר ישע אל הצעד הבא.
תמיד כשהעט נוגע בדף, נובעת ממנו תשוקה
אל הנצח, אולי, אבל ודאי החוצה
והמילים שקולחות מהוות לי איזה גשר
בלתי אפשרי. בין הסברא האחרונה של אחת בלילה
לבין סדר בוקר שכבר מבליח במרחק.



