יש כזה אייכה לנקבה?
אז מה היה לי היום. קמתי בשמונה וחצי, שמתי סדין והתכרבלתי עמוק עמוק בתוך השמיכה. זו הייתה תחושה נעימה כל כך, והשיער שלי עוד היה לח מהמקלחת. כשסוף סוף התעוררתי, הבנות כבר היו בבגרות. אני עשיתי לעצמי בגרות בטמפל ראן. יצא מוצלח למדי. אחר כך קמתי להתלבש, והלכנו לשחרר את הצב. הוא היה כל כך אומלל שם בקופסה שלו, והבנו שהוא גדול מדי. פיצה הייתה פיצפונת, פחות מכף יד של ילד בן שנתיים, וקופסת נעליים גדולה הספיקה להיות יער קטן בשבילה, אבל הוא צריך גינה אמיתית. שאין לי. אז שחררנו אותו עם קצת ירקות. ועכשיו אני שוב חסרת צב.
ואז הלכנו לספריה. החזרתי את הספרים. אי אפשר לקחת עוד כי תכף חופש ואי אפשר לקחת אותם הביתה. אז אני גם חסרת ספרים. ואז הלכנו כמה חברות והלכנו והלכנו עד שהגענו לכאן. זה הכל. עוד חצי שעה בערך, אולי קצת יותר, תהיה סדנת כתיבה ואז ארוחת ערב ומקלחת ולמיטה עם המון פרקים חדשים מהעונה השנייה של friends.
ומחר, מחר שוב יהיה יום כזה. רק שאקום לשיעור הראשון.
ונכנסתי לשבוע שני כזה. פעם שעברה זה היה רק שבוע אחד, ארבעה ימים, שנגמרו נפלא כל כך. איפה ייגמר השבוע הזה של עכשיו? מתי ואיך?
מממ. עוד מישהו שם לב להיעדרו?
אז החופש אני הולכת לקרוא שוב את הספרים של שרלוק הולמס ושל ההוביט. ואולי, אם לא אמסור ל@ג'ינג'י את הספרים שלי עד אז אקרא גם את אראגון. בשביל להיזכר, ובשביל הקטעים היפים של רוראן.
ואני צריכה לעשות קצת בייביסיטרים. להפסיק להגיד לא. זה נחוץ.
תזכורת: לא להגיד אתה אדם נחמד. XD. אתם יודעים מה קרה לג'ים קארי בגלל כזה דבר?
ביולוגיה, ספרות, מחשבת, נביא, תורה, לשון. מה אחר כך?
לא מתכננים לא מתכננים לא מתכננים לא מתכננים
תראי מה קורה לך כשאת כן. את מתרסקת.
If today was your last day
tommorow was too late
ובלי קשר
Just like animles
מישהו קרא שולינקה? הביאו את זה סוף סוף לספריה, וכשהייתי ביסודי תמיד חלמתי לקרוא אותו. והוא גם של מנוחה בקרמן והיא חמודה. אבל לקרוא?
והים מכה את גליו
והים
עד אליו
זה מזכיר לי את השיר ההוא שלי, שאף אחד לא קרא כי הוא היה חרטוט. אבל עכשיו אני קצת מחבבת אותו
כן, הוא מסכן. נטשנית שכמוני. איך נתתי לו לקוות. טיפשה
והכי קשה, זה שבכלל אין לי סיכוי אחרי הכל.
אם אכתוב בנקודות, תגיבו לי יותר?
ואני בכלל החלטתי היום בצהריים להיגמל מהמקום הזה. אבל אני לא יכולה. אז לפחות ארכז כמה שיותר שרשורים בשרשור ערב אחד בסוף היום. ואשתדל לא להיכנס מהפלאפון.
ואני לחלוטין אוהבת את איך שהשיער שלי עומד היום
וכולם שמחו כל כך והיו מאושרים וגאים בי. איך אומר להם שאנחנו חוזרות לפעם בשבוע ולא פעם בשבועיים?
זה לא פייר. הייתי אמורה להיות עכשיו בירושלים עם שירה. אופ. הלוח שחרורים הדפוק הזה
ודיברתם המון על חופש, אבל השרשור הזה כבר גדול מכדי שאגיב בו, אז רק אומר משהו קטן על חופש.
השחרור הזה (ואני מדברת פה עכשיו על עצמי ועל עצמי בלבד ומתוך נסיוני האישי) שאני חולמת עליו כל כך, שאני מחפשת, לעולם לא ימומש. השגתי משהו שרציתי, עוד שחרור ממשהו? תמיד ארצה עוד. והסביבה תמיד תרצה פחות. מילא אני נגד הסביבה, אבל אני נגד גבולות, זו כבר בעיה. גבולות, אצלי הם באים מהרצון ליחס. תנו לי גבול, כדי שאקבל יחס. אני אשמור את המצוות כדי לקבל יחס מאלהים. אני אשאר בבית בשעות שדורשים ממני כדי לקבל יחס מההורים. למה היחס הזה, למה? כי ככה אני, וככה כולם. יחס. אז מה? נגביל את עצמנו בשביל היחס? או ההפך, נשחרר את עצמנו בשביל היחס ההפוך? לא, אנחנו נמצא את הדרך שלנו. את איפה עובר הגבול, ואת איפה לא.
וזה יצא לי מבולבל נורא ועומדות מאחורי זה תהיות של חודשים על גבי חודשים. אבל אני מניחה שזה לא משהו להעביר במילים. אולי פשוט תצפו בי במשך שבוע, תגלו.
יש לי מושג כזה, אנשים שצריך לארוז. נמצאים שם המוני שחקנים וזמרים וילדים קטנים וכל מיני חברות. זה אומר אנשים שאני צריכה שיהיו בהישג יד כדי שאוכל להוציא אותם כשארצה ולשמוח או להתפעל או להתרגש. לוגן לרמן הוא אדם שצריך לארוז. כל מיני תינוקות קטנים הם בני אדם שצריך לארוז. אבל יש עוד סוג של אנשים.
אנשים שצריך שיישארו כמו שהם. שלא יילכו לשום מקום, שלא ייעלמו, שלא ישתנו יותר מדי. ואלה האנשים שאני אוהבת.
למרות שהביטוי אנשים שצריך לארוז הוא חמוד נורא 
ואתם יודעים מה הרבה זמן לא היה לי? כבר כמעט שנה אפילו? סבב רופאים. כל חופש יש לי סיפור כלשהו, וזה נחמד כל כך לאסוף המוני הפניות ותוצאות של בדיקות ולגלות בסוף שאין לי שום דבר חמור יותר משפעת. זה מה שהיה בחופש האחרון ובזה שלפניו. לפני כן הייתי תמיד חולה בקיץ. שפעת של שבועיים. עכשיו אני חולה תמיד. קוראים לזה אלרגיה לקיץ. אני תמידית עם שפעת וכמעט חום וחולשה ולחץ דם נמוך. אוה, הרפואה.
אני רוצה להיות רופאה. רופאת משפחה או כירורגית. זה מבהיל ומפחיד נורא, ומצד שני כל כך... נשגב. כמובן, הכל אחרי שה' הוא הרופא והכל ואני שליחתו. זה עדיין נשגב
נשגב זו מילה גבוהה בעצם ההגיה שלה
ובדורה פשוט לא תופס
מישהו כאן מכיר את ביג טיים ראש? הם אחד הזכרונות הכי חזקים שלי מהחטיבה, והיה נורא כיף לראות אותם היום.
נגאסקי והירושימה, תזכרו
ממציא העט הכדורי היה בירו
זוכרים את לוגן לרמן? אני עדיין חושבת שהוא שחקן מעולה
כנ"ל ג'ים קארי
בא לי עבודת חקר בהסטוריה. אבל אחת רצינית. ואוכל. אני כבר רעבה
ועוד ספר של דויד גרוסמן, ברמה של מישהו לרוץ איתו או יש ילדים זיגזג או הכי טוב- ספר הדיקדוק הפנימי. אתם יודעים שהוא ממש אכזב באישה בורחת מבשורה? אני צריכה לתת לספר הזה עוד הזדמנות כי אווירה טובה בהחלט הייתה שם
ואני אוהבת להגיד קאפס לוק
קאפס לוק
הכפתור, כן?
ופיבי כל כך חמודה מה יש לכולם ממנה?
אה כן, איבדתי את היכולת לתקשר עם אנשים היום, שימו לב לשינויים בהרגלי השיחה שלי.
והעצמות ביד שלי כואבות. אלה הכדורים. אם אני נופלת אני שוברת את היד.
וואי. המון זמן לא עשיתי מדיטציה. באמת הגיע הזמן לעשות אחת
וחלילית אלט. אני מתכוונת לקנות חלילית אלט. יפה. אני רק צריכה למצוא איך ללמוד את ההבדלים בינה לבין חלילית סופרן
אני אוהבת אנשים מבוגרים, מה תגידו על זה? והם אוהבים אותי. הם תמיד פונים אליי ברחוב, להמון דברים שהם. ברגעים כאלה אני כל כך אוהבת את עצמי.
אוהו. אוטובוס. עם מזגן קר. ונסיעה ארוכה ארוכה שבסופה ירושלים בלילה. זה מה שאני צריכה. ובירושלים אוכל. ורחוב יפו. ואוטובוס פנימי. וזהו. שקט אצל סבא וסבתא. ומיטה נוחה
ואני רוצה ספר איכותי. אופ
וואי. כבר המון זמן לא כתבתי ערב ארוך, לפחות לפי ההרגשה שלי.
ודווקא לכתיבה אין לי זמן עכשיו, אני יודעת שלא ייצא כלום. אין בי מספיק מקום לקלוט אווירה של סיפור ואין לי מילים בשביל שיר.
אוף. יופי באמת
איך לקבל השראה במהירות? ולא, נוף לא עושה לי את זה. אלו מילים או זכרונות. הצילו
בא לי אוכל טעים טעים וחם
ג'אנק פוד, עדיף.
וזהו
ערב טוב
)
)
- לקראת נישואין וזוגיות