מצטערת, אבל היה לי קצת קשה לקרוא מה שכתבת.

לגבי לינה משותפת- אם מקפידים על תנאים מסוימים אז זה בהחלט בטיחותי. ויותר מזה-  סטטיסטית, במדינות שבהן יש לינה משותפת בגילאים האלה אחוז המקרים של מוות בעריסה ל"ע הוא הרבה יותר נמוך מאשר בארצות מערביות שבהן התינוקות ישנים לבד.

לגבי הרדמות בהנקה- זה הדבר הכי טבעי והכי נורמלי שילד בן חודש ירדם בהנקה. גם בגיל שנה זה נורמלי לגמרי. יכול להיות שבגיל יותר בוגר יכולה להיות בעיה עם השיניים- אבל בגיל חודש?? זה הכי טבעי, ככה ה' ברא אותנו...ולנסות להפריד ולנתק בכוח- לא בטוח בכלל שזה טוב לתינוק, וגם לא לאמא.

לגבי הגישה העקרונית שאומרת שצריך להפריד- למה? למה למה למה? תינוק קטן בן חודש, כל מה שהוא צריך זה את אמא שלו. זה הכל. זה כ"כ טבעי והגיוני שתינוק יהיה הרבה זמן על אמא שלו. המגע הזה הוא מאוד משמעותי- הן להתפתחות הפיזית והן לנפשית. "כגמול עלי אמו". ההפרדות מהאם תקרה בכל מקרה, לא צריך להתחיל אותה מגיל כ"כ צעיר. וזה שזה קשה- נכון, קשה להיות אמא לתינוק שעכשיו נולד. זה מאד תובעני. אבל זו המציאות, וצריך לקבל אותה...

זו דעתי בכל אופן.

אבל בגיל חודש?

אם התינוק מעצמו ישן במיטה או בעגלה- נחמד וטוב.

אבל אם לא- אז לדעתי לא נכון "ללמד" אותו בשלב זה. בשלב זה הכי חשוב בעיני זה להיענות לצרכי התינוק- הפיזיים והנפשיים.

נכון שזה קצת קשה להיות אמא בשלב הזה, אבל מה לעשות. מי שבחרה ללדת תינוק, צריכה גם לגדל אותו...

איך מלמדים ילד בן חודש להירדם בעגלה?

אם הוא עושה את זה מעצמו זה נהדר.

אבל אם לא- אז מה את עושה כדי "ללמד" בגיל הזה?

אני באמת שואלת. מה, נותנים לו לבכות? מה אפשר לעשות בגיל הזה?

אני לא חושבת שהגישה שלי היא "ילדת? תסבלי". בכלל לא. מבחינתי- ילדת? תשמחי!

אבל יחד עם זאת א"א להתעלם מהעובדה שהחודשים הראשונים הם קשים וככה זה. ויש תינוקות נינוחים יותר ונינוחים פחות...

מי שבחרה ללדת גם צריכה לקחת בחשבון את ההנקות בלילה, את כאבי הבטן, את השעות הלא רגועות וגם את התקופות שהיא לא כ"כ יודעת מה לעשות עם התינוק ועם עצמה עד שאיכשהוא דברים מסתדרים להם...

אני לא מתחברת לזה. לא בגיל חודש בכל מקרה. מעדיפה שיהיה עלי או צמוד אלי בעגלה.

אבל אם זה יעזור לפותחת- מה טוב.

אנחנו עכשיו בגיל הכי מאתגר - שנתיים.

אני כל הזמן אומרת לעצמי - לשחרר, לשחרר, לשחרר.

לתת לו ללכת ברגל ולא לכלוא אותו בעגלה בעל כרחו,  אפילו שייקח לנו שעה להגיע.

להרשות לו לשבור ביצים לעוגה, מילא עבודת הניקיון - זה שווה את תחושת העצמאות שלו.

זה הכי חשוב ונכון בעולם בעיניי - אבל מה לזה ולתינוק שלפני שנייה נולד, שמרגיש את הביטחון רק על אמא?

כן, נתתי לו את הביטחון הזה כמה שרק יכולתי, השתדלתי לאפשר לו להיות  צמוד אליי כל פעם שהפגין צורך - את חושבת שזה היה אמור לגרום לו לא לחתור לעצמאות בגיל המתאים?

אם כן, חבל שהוא לא שמע על זה  היה נותן לי היום להכין עוגה בשקט...

לא אמרתי שאמא חייבת להשתגע ולא להתקלח. ברור שאמא, במיוחד יולדת, צריכה לדאוג לעצמה.

גם כתבתי שאם הילד ישן בעצמו אז מצוין- יש לאמא זמן לנשום, לנוח, להתקלח לאכול וכד'.

אבל הענין הוא שאם לא-אם הילד לא ישן מעצמו לבד, אז מה עושים?

הפתרון הוא לא להרוג את עצמנו ולא להתקלח ולא לאכול. אבל לדעתי הפתרון הוא גם לא לנסות להרגיל את הילד למשהו שבעצם עדיין הוא מאוד קטן בשבילו.

אפשר להיעזר- בבעל, במי שעוד קרוב ויכול לעזור. את בעצמך כתבת שזה מה שעשית. וח"ו שאת אמא מזניחה.

וגם צריך לדעת שיש תינוקות כאלה- שכל הזמן צריכים להרגיש אמא או אבא או סבתא כדי לישון.

לי הייתה אחת כזאת. היא לא ישנה יותר מעשר דקות רצוף אם היא לא הייתה עלי. איך בדיוק אפשר להרגיל ילד בגיל הזה לישון לבד? לתת לו לבכות?

אז סבתא היתה רחוקה, ואבא היה בעבודה, והיה לי מאוד קשה למשך חודש חודשיים, ועבר.

כי גם צריך לדעת שהדברים האלה עוברים. הרגלי שינה לאו דווקא תלויים במה שאנחנו מרגילים את התינוק או לא. זה פשוט דבר שמשתנה מדי פעם.

ואני בת כמעט פי שניים... וכמו שכתבה אחרת בתגובה קודמת - זה קשה ומעייף, אבל זה שלב מעבר. חבקו את התינוקות ותנו להם להתרגל לעולם. זה לא פינוק מיותר ולא 'מתנקם'.

כלומר- לא מומלץ ליולדת להשתמש במנשא. אבא כמובן יכול חופשי מגיל 0...

רצפת האגן צריכה להתאושש ולהשתקם, וכל משקל מיותר, אפילו של 3-4 קילו, מכביד על האיזור.

הרי לכן זה נקרא "משכב הלידה"... אם את מחזיקה תינוק בישיבה אז אין עומס על רצפת האגן.

ב. יש הבדל- כי כשהתינוק במנשא שרירי הידיים בכלל לא מחזיקים אותו, וזה מעמיס על רצפתך האגן.

זאת ההמלצה שראיתי שאתר שעוסק בנושא.

שעדיף במנשא, כי אז העומס לפחות מתחלק טוב. 

הרי הידיים בקושי מחזיקות, בעיקר הגב, וזה משפיע על רצפת האגן, לא?

צריך להוריד כמה שיותר עומס מרצפת האגן.

אפילו ברמה של לשבת כמה שיותר ולשכב כמה שיותר. (ראיתי המלצות: לצחצח שינים בישיבה, לקלף ירקות בישיבה, לדבר בטלפון בשכיבה וכד'..)

ולגבי זה כתבתי למעלה

אומנם לתינוק יש צרכים אבל גם לאימא יש צרכים שלא להגיע לדיכאון חס וחלילה

חשוב לאוורר את החדר לפני שינה

לבדוק שלא יהיה חם או קר

שלא יהיה רעב

ואסור לשים בובה במיטה בגיל הזה 

את בטוחה שלא מפריע לו שום דבר?

אולי כואב לו?

הקטנצ'יק שלי היה צרחן לא נורמלי, רצה כל הזמן על הידיים, אבל גם על הידיים בכה הרבה. עשינו בדיקות מקיפות ועלינו על שני עניינים רפואיים. עכשיו כשהוא מטופל הוא הרבה יותר רגוע.

בינתיים הוא כבר התרגל להיות כל הזמן על הידיים, וקשה לו מאוד להיות לבד. אני מניחה שהוא גם מפוחד כי היה רגיל לכאבים. עכשיו, כשברור לי שכבר לא כואב לו- אני מרגילה אותו להיות לבד. זה חשוב גם בשבילי, כי מאוד מתיש להיות איתו על הידיים כל היום, אבל לא פחות חשוב בשבילו- שיתבונן על גירויים, יפתח שרירים, יתהפך, וכו'.

בזמן משחק אני מניחה אותו על מזרן פעילות. בתחילה בכה, השארתי מעט זמן, ולמרות הבכי חזרתי ושמתי אותו גם בפעמים אחרות. לאט לאט הוא מתרגל ואנחנו מאריכים את זמן המשחק.

כשצריך ללכת לישון אני מניחה אותו במיטה והוא צורח, אני ניגשת אליו המון, מלטפת אותו, מדברת אליו, אבל לא מוציאה אותו. אם הוא היה נרדם תוך כדי הנקה לא היה לי אכפת. אבל איך שאני שמה אותו במיטה הוא מתעורר. ואז אני מתעקשת. וזה עובד! הוא כבר נרדם ממש מהר.

בקיצור, תבדקי אם לא מציק לו שום דבר.

ואם לא- להרגיל אותו לאט לאט. להיות רכה אבל חזקה. ולדעת שמה שאת עושה זה לטובתו.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....