בס"ד
וחבר שר "רבינו צעק בקול גדול אין שום ייאוש וכו'"
אז אחד הבחורים אמר לו שלא ידוע לו שרבינו הרצי"ה אמר כזה דבר.
ואני שואל, בתכל'ס, למה באמת אנשים קוראים לר' נחמן מברסלב רבינו?
בס"ד
וחבר שר "רבינו צעק בקול גדול אין שום ייאוש וכו'"
אז אחד הבחורים אמר לו שלא ידוע לו שרבינו הרצי"ה אמר כזה דבר.
ואני שואל, בתכל'ס, למה באמת אנשים קוראים לר' נחמן מברסלב רבינו?
בס"ד
הגרי"ד זה הרב, כמו הרב זצ"ל. לא כמו רבינו הרצי"ה. קפיש?
המתיקות שבשכחה
סתם אחתבס"ד
הראשון שכונַה 'רבינו' היה רב, והוא בנה את כל עולם התורה בבבל. מפרשים רבים נוקטים בלשון הזו כלפי מחבר הספר המתפרש. ראינו בתלמוד גם שכששולחים למישהו שאלה פונים אליו בלשון "ילמדנו רבינו".
אבל פתאום נהיתה אינפלציה של שימוש בתואר הזה, כמו גם בתארים אחרים.
זה התחיל בחסידויות. אני לא מבין את ההגיון בלעבוד את ה' "דרך הצדיק", אבל אם נקבל את זה, מובן למה לקרוא לו אדונינו, מורינו ורבינו.
גם המרכזניקים קוראים לרצי"ה רבינו. גם זה לא מחוור לחלוטין, אבל בהתחשב בכך שמדובר שראש הישיבה שלהם, וכולם שם למדו או ממנו או מתלמידיו הישירים, אפשר להבין את זה.
אבל ר' נחמן מברסלב- באיזה מובן הוא הרבי של מישהו? כי הוא קרא את סיפורי מעשיות?
בס"ד
אבל זו לא תשובה לשאלה
לדעתי, השימוש במילים "הרב" או "רבינו" מתייחסים לרב שהקו הכללי של שיטתו מנחה את אותו אדם בדרכו הרוחנית.
לא מדובר כאן על עניין כמותי של לימוד.
העובדה שאדם דוגל בשיטה של רב מסויים, לא מחייבת שאת רוב זמנו ישקיע בלימוד של כתבי אותו רב (זה בהחלט קורה לרוב, אך לא מוכרח).
(אעיר שאכן לא כולם הולכים בשיטה מסויימת, ואז דבריך רלוונטיים).
לפני כמה זמן הארכתי בנוג"ה (בהקשר של דרכו של הרב קוק) על ההבדל שבין השיטה שבה האדם הולך לבין הלימוד ממקורות אחרים.
מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי, כי משום מה אני מרגישה שפספסתי משהו.
ובאופן כללי זה לא כזה דבילי כמו שהצגת את זה. לפעמים אדם לומד ובוחר בשיטה בצורה אמיתית.
אבל אתה צודק שיש בזה מן הטיפשות לפעמים.
בס"ד
אבל בהערות שלו על "אמונות ודעות" לדוגמא, הוא קורא לרס"ג רבינו ולרמב"ם רמב"ם

נראה לי זה הגרסה המקובלת.
בכל מקרה רבינו אומרים בד"כ על רבי נחמן ככה שאני לא מבין איך הבחור לא הבין את זה לבד, וזה גם שיר מוכר, איך הבחור לא הבין שמדובר ברבי נחמן?
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול