נכון שזה מבאס אבל תורידי לחץ.

לא להיכנס לסרטים לפי ההלכה צריך להתקלח ולבדוק אבל מכאן ועד היסטריה המרחק רב.

בתור כלה צעירה הייתי קצת בלחץ ,עבר זמן קיבלתי פרופורציות.

מה שעזר לי היה קורס למדריכות כלום של בנין שלם שעשיתי לפני המון שנים.

לגלות לך סוד שמגיעים לגיל מסוים לא הולכים לטבול יותר.

שיעבור בקלות ובשמחה.

אין לך מושג כמה אני מבינה ומזדהה איתך!!

היתה לי עכשיו תק' מאד מאד קשה בעניין הזה.. (נהייתי חרדתית לזה. החרדה הצטרפה ל"דיכאון אחרי לידה").

גם אני דוסית וממש מקפידה על הכל.

והגעתי למצב שאמרתי שאני כבר לא אשמור על "טהרת המשפחה" מרוב המתח והחרדה.

הגעתי למסקנה שה' יעדיף שאעשה מה שביכולתי (כמובן בגבול ההלכה) ולנסות כמה שיותר להוריד את המתח.

לצערי אני עוד לא במצב השלם והנורמלי. וזה קשה!!

אכתוב לך כמה דברים שלי עזרו:

*את כל החציצות לעשות יום- יומיים קודם.

*ביום המקווה לעשות מקלחת טובה ואת הדברים הסופיים.

ולהרפות.

להגיד לעצמי- ה' שמח במה שאני עושה! אני מעריצה את עצמי שככה אני מתאמצת.

קל- זה לא. תנסי לחשוב מה הדברים שיכולים להקל עליך.

אם זה שהבעל יפנק או תקני לך ביום זה משהו שמשמח אותך.

אם זה להרחיק למקוה יותר נעים עם בלניות נחמדות וכו'.

לנו למשל אין רכב והסיוט שלי היה לנסוע באוטובוס למקוה. פחדתי שיראו אותי, וההליכה בחושך הלחיצה אותי.

החלטנו שליום של מקוה אנחנו משיגים רכב. בעלי מסיע אותי. מחכה ברכב אפילו שעה וישר אני נוסעת איתו..

עלי זה ממש מקל!

ודבר נוסף.. כדאי לשבת עם מדריכת כלות שממש תסביר מה נקרא חציצה ומה לא.

בהצלחה יקרה,

מעריכה אותך מאד!!!

חיבוק גדול

את מתארת מציאות מאוד קשה ואני מבינה שיש לצערינו הרבה כאלה.

אז קודם כל אל תכניסו מושג של 'דוסית' כי זה לא ממש קשור, דוסיות לא אמורות להרגיש לחץ מטורף לפני מקווה.

גם לי היו פעמים שהתארגנתי מלא זמן ושעות הורדתי חתיכות עור מכפות הרגליים שלא נגמרו, עד שבאיזשהו שלב אמרתי לעצמי: "לא יכול להיות שהיהדות תדרוש ממני לעבוד ככה, אני כנראה לא יודעת מספיק את ההלכות! " שאלתי את הבלנית שהיא רבנית גדולה שניתן לסמוך עליה בעיניים עצומות והיא אמרה לי שאם אני הולכת ככה ולא מקפידה על זה אז זה כלום!.

מה אני רוצה להגיד בזה? שלפעמים מחוסר בידע אנו נלחצות לחינם!!! כל העבודה שלי הייתה לשווא, זה לא היה הידור ולא חומרה, זו הייתה תוספת מתוך בורות שלי. ולכן, אני מציעה-

לשאול לשאול לשאול.

יש לנו רבנים, תלמידי חכמים- בשביל זה הם כאן.

התארגנות למקווה לא אמורה לקחת יותר משעה-שעה וחצי.

תזהרו לא להגיע למצב של ocd ה' ירחם...

ולגבי לפגוש נשים- אני לא יודעת איך זה אצלך, אבל אצלינו אני לא פוגשת שום אישה כי הבלנית מתכננת את זה לפי שעות מדוייקות ע"מ למנוע עגמת נפש, תבררי, תנסי, אולי ישנו את זה אצלכן. בהצלחה!!!

גם לי זה היה מעסיק את הראש בימים הקרובים ליום הטבילה, אבל למדתי לשחרר.

להבין שאנחנו עושות את המקסימום, את ההשתדלות... וה' ימשיך...

באמת לא הגיוני שזה יוציא אותנו מדעתנו זו מצווה חשובה, ולדחות ליל טבילה בגלל זה??? חבל...

אני עשיתי עבודה עם עצמי להרגע ולכוון להגיע למטרה, להיות טהורה ולא להיות אסורים.

( להבדיל אבל כשהיו לי שאלו על כתמים ראיתי כמה רבנים מנסים למצוא פתח להיות מותרים, וכנ"ל מכון פועה שתמיד בראש מענייהם שהזוג יהיה מותר כי זה חשוב ממש)... אז מי אני שלא אשתדל...

לא מתשגעת אבל מקפידה על ההלכה...

ומי שרואה אותי,,, בעיה שלה,,,, למה גנבתי משהו??? עשיתי משהו לא בסדר??? מה היא עושה שונה ממני???

שונאת את המקווה, הבדיקות החטטניות במשל שבוע וההתלבטות כל פעם אם זה בסדר, ההתעסקות עם נקיון הגוף, הבלנית שמסתכלת עלי.

שונאת את זה!!!!!

גם אני 'דוסית' שמקפידה, ואני לא אחפף בדברים האלה, אבל אני עושה את המצווה הזאת של הבדיקות והטבילה, בכעס, עצבים, שנאה, וחוסר הבנה למה בנות ישראל קיבלו על עצמם לספור שבעה נקיים על כל טיפת דם. למה אני אמורה לסבול מזה קשות?

ולא, אני לא מהאלה שהמקווה נותן להם תחושת התעלות רוחנית וכו'. המקווה נותן לי תחושת קריזה.

בעלי לא יודע איך לאכול את זה, אז כל פעם הוא קונה לי מאכל שאני אוהבת כדי להרגיע אותי.

כל פעם סביב הימים של המקווה והבדיקות אני מקטרת ומתעצבנת. ועוד יותר שונאת לתת את בדי בדיקה לרבנים - זה מביך אותי מאוד (כמובן שבעלי הולך ולא אני אבל זה עדיין מביך שרב יסתכל על הבגדים התחתונים שלי, וזה קורה).

מבחינתי, בכל התקופות שהם  לא הריון והנקה(ללא מחזור), לקחת גלולות למניעת מחזור כדי לא להגיע למקווה.

אין לי מה להגיד לך חוץ מזה שאני מבינה לליבך, ושמחה לראות שאני לא היחידה ששונאת את זה.

גם אני כתבתי פה כמה לא פשוט לי העניין. ואני מטפלת בזה.. גם אם זה לא תהיה המצווה האהובה עלי, לפחות שלא תהיה סיוט.

אולי תחשבי עם עצמך איך את יכולה להקל מעלייך את הסיוט הזה. יש מגוון טיפולים ודרכים.

באמת שזו המלצה מכל הלב..

לגבי להראות לרבנים את העדים- גם לי זה קשה! (במיוחד שהרב שלנו מכיר אותנו טוב..).

מה שאני מנסה לחשוב שהוא באמת מסתכל על זה בצורה עניינית (כך גם אשתו אמרה לי). ותחשבי שהוא ראה כבר עשרות אם לא מאות עדים וכו'.

יודעת שזה לא פותר את העניין. אבל כשתשני את המחשבה זה יכול להקל עלייך מעט.

בהצלחה יקרה!!

חיבוק גדול

היה לי יום מטורף..

הגענו למקווה וחזרתי חזרה הביתה מרוב סטרס

המחשבה על להכנס למקווה פשוט עשתה לי קוצר נשימה..

בקיצור.. היה לי סרטים בצורה מטורפת!!!

ואני חושבת שאני מסכימה איתך!

לאחר מעשה.. אני חושבת שחיכיתי להבנה ותמיכה ואולי גם להערכה..

אני חושבת שהמעשה הזה וכל הנלווה אליו הוא בשבילי סיוט!!

אבל שאם אהפוך את היום הזה לחוויה ויום כיף יהיה לי יותר קל.

רק יש מצב שזה תלוי בבעל?!

איך מסבירים לבעל מה ואיך לפרגן כדי להפוך את היום הזה לנסבל?!?!

ולשמח אותך- אם הוא יקנה לך משו קטן בתוספת מכתב..

או שתלכו למסעדה/ לסיבוב לילי..

משהו שירגיע אותך ויעשה לך טוב.

ומותר גם לומר לבעל שהערכה שלו אליך והתמיכה שלו ממש חשובות לך.

כזה כאילו להיות הגיבורים שמצילים את הנסיכה בטירה מהדרקון 

תיכנסי לראש הזה כשאת מדברת איתו, תחושי ותשדרי שהוא הגיבור המציל והמושיע. כשזה מה שתשדרי, הוא בטח ישמח מאוד לקחת על עצמו את התפקיד הזה.

הצורך שלך צריך להיאמר בצורה מאוד מפורשת וברורה, לא להניח שרק תגידי איך את מרגישה והוא יסיק מזה מה את רוצה. הוא לא. תבקשי מאוד במפורש שייחלץ לעזרתך. תגידי לו מילים שמלטפות אגו גברי - אני זקוקה לך, אני צריכה שתוציא אותי מהקושי שלי, רק אתה יכול.... כאלה.

יפה ומרגש מה שכתבת. ואת ממש צודקת - להצמיד את ההכנות לחוויה נעימה ולפנות להן זמן מיוחד.

אני ממש באותו סרט כמוך...לקחתי גלולות 3 שנים כדי לא לקבל מחזור. וכן גם אני דוסית ותמיד שנאתי את ההתעסקות במצווה הזאת. לפני כמעט שנה הפסקתי את הכדורים כי החלטתי שזה הזמן להביא עוד ילד, וזה כמובן לווה בחששות כבדים בגלל העניין הזה.אבל עכשיו למדנו לקחים מהעבר,אנחנו מביאים ביבי סיטר בעלי בא איתי עד המקווה ומחכה שאני יסיים ואז אנחנו הולכים למסעדה וזה קצת יותר משחרר אותי מכל הסטרס הזה...

לא חושבת שמחדשת מעבר למה שנאמר כבר אבל גם אני רוצה להוסיף שחשוב מאוד לעשות כל מאמץ על מנת שהטבילה וההכנות לקראתה יהיו בשמחה ובציפיה למפגש מחודש עם הבעל. 

לאף אישה לא צריך להיות סיוטים, לא משבעה נקיים, לא מההכנות לטבילה ולא מהטבילה.

לשם כך נכון שכל מי שזו החוויה שלה כיום - 

א. לברר מחדש דרך מדריכת כלות, מכון פוע"ה, רב או רבנית שמקובלים עליכן - מה בדיוק נחוץ כהכנה לטבילה. ודאו שאינכן מגזימות מחוסר ידע ובכך מכבידות על עצמכן.

ב. מאוד מאוד מומלץ לפרוס את ההכנות על פני מספר ימים. זה מאוד מקל. כמו שנאמר כאן הרבה מההכנות ניתן לבצע יום-יומיים לפני הטבילה (הסרת שיער, גזיזת צפרניים...). וכן, כמו שכבר נאמר, אף אם מבצעים את כ-ל ההכנות בו ביום זה לא אמור לקחת יותר משעה, גג שעה וחצי. זה יעזור לכן להכניס את לוח הזמנים לפרופורציה.

ג. לזכור תמיד את מטרת הפעולות המבוצעות - שבעה נקיים מטרתן לטפח ציפיה מעין "ספירת הגומר" למפגש מחודש בין בני הזוג, מפגש עוצמתי וחווייתי "כביום כניסתה לחופה". וכך רצוי להתייחס אליהם. עצבים, לחץ, תסכול - מקשים את האפשרות למפגש מהנה ומחבר.

את מכינה את עצמך בדקדוק וטיפטופ על מנת להגיע במיטבך אל בעלך! ראי בהכנות לטבילה כמו התכוננותך לחתונתך - שהכל יהיה הכי נקי, מטופח ומושלם!

ד. שנזכה כולנו לחיות את חיינו ולעבוד את בוראינו בשמחה ובאהבה.

בשורות טובות ישועות ונחמות לכל בית ישראל!

לחלקים, וככה יותר קל להתמודד.

קודם כל וחשוב מאוד: מותר להגיד שקשה לי, שאני שונאת, שלא פשוט לי, שדוחה אותי...

גם אם אני "דוסית", גם אם אני מבינה שהמצווה חשובה. למה לגברים יש לגיטמציה לקושי שלהם בזמן שרחוקים? כל אישה תגיד שלגבר מאוד קשה בימים האלו, אבל לא כל אישה תפרגן לעצמה את הקשיים שלה! וראית בשירשור שיש עוד נשים שקשה להן... ככה זה מצוות ואמונה- הקושי לא מוריד מהערך, להיפך. עושים גם מה שקשה כי מאמינים.

בנוסף, כדאי לראות מה מלחיץ.

חרדות, מחשבות קשות לפני- נסי להרגיע את עצמך. אפילו בעזרת בדיחות עם חברה טובה, תגזימי את הסיטואציה (הייתה לי פעם חוויה מאוד לא נעימה עם בלנית חסרת טקט. וסיפרתי לחברה שלי והגזמנו וצחקנו, הפכתי לפארודיה והיה לי יותר קל להתמודד אח"כ).

לגבי ההכנות - נתנו כאן הרבה טיפים איך לחלק לכמה ימים, לשאול רב וכו'.

אבל יש עוד דברים מסביב! למשל, הייתי חוזרת פשוט מותשת מהמקווה, גמורה (ואני לא שונאת את החוויה במיוחד). ואז גיליתי שבכל ההכנות אני שוכחת לאכול... גם מהלחץ שיהיה משהו בשיניים.

עשיתי לי מנהג לאכול משהו, להיות שבעה ורק אז להתחיל את ההכנות. ומקפידה לשתות לפני שאני יוצאת.

תחשבי על מבחן מלחיץ שהיה לך בחיים (בגרות, פסיכומטרי, תואר)- מה הרגיע אותך? שוקולד? כוס קפה חזק? מוזיקה? זה מה שאת צריכה לפני שאת יוצאת. את יודעת מה מרגיע אותך בחיים.

ותמיד לזכור שהתקדמות אמיתית מתרחשת לאט לאט... שבחי את עצמך על כל צעד קטן, כל רגע של שלווה מרחיק אותך מהמקום הקשה בו התחלת. באמת.

לחלקים, וככה יותר קל להתמודד.

קודם כל וחשוב מאוד: מותר להגיד שקשה לי, שאני שונאת, שלא פשוט לי, שדוחה אותי...

גם אם אני "דוסית", גם אם אני מבינה שהמצווה חשובה. למה לגברים יש לגיטמציה לקושי שלהם בזמן שרחוקים? כל אישה תגיד שלגבר מאוד קשה בימים האלו, אבל לא כל אישה תפרגן לעצמה את הקשיים שלה! וראית בשירשור שיש עוד נשים שקשה להן... ככה זה מצוות ואמונה- הקושי לא מוריד מהערך, להיפך. עושים גם מה שקשה כי מאמינים.

בנוסף, כדאי לראות מה מלחיץ.

חרדות, מחשבות קשות לפני- נסי להרגיע את עצמך. אפילו בעזרת בדיחות עם חברה טובה, תגזימי את הסיטואציה (הייתה לי פעם חוויה מאוד לא נעימה עם בלנית חסרת טקט. וסיפרתי לחברה שלי והגזמנו וצחקנו, הפכתי לפארודיה והיה לי יותר קל להתמודד אח"כ).

לגבי ההכנות - נתנו כאן הרבה טיפים איך לחלק לכמה ימים, לשאול רב וכו'.

אבל יש עוד דברים מסביב! למשל, הייתי חוזרת פשוט מותשת מהמקווה, גמורה (ואני לא שונאת את החוויה במיוחד). ואז גיליתי שבכל ההכנות אני שוכחת לאכול... גם מהלחץ שיהיה משהו בשיניים.

עשיתי לי מנהג לאכול משהו, להיות שבעה ורק אז להתחיל את ההכנות. ומקפידה לשתות לפני שאני יוצאת.

תחשבי על מבחן מלחיץ שהיה לך בחיים (בגרות, פסיכומטרי, תואר)- מה הרגיע אותך? שוקולד? כוס קפה חזק? מוזיקה? זה מה שאת צריכה לפני שאת יוצאת. את יודעת מה מרגיע אותך בחיים.

ותמיד לזכור שהתקדמות אמיתית מתרחשת לאט לאט... שבחי את עצמך על כל צעד קטן, כל רגע של שלווה מרחיק אותך מהמקום הקשה בו התחלת. באמת.

לא מקצועיות

לא רגישות

לא סבלניות

(לא כולם הכל ביחד חח..)

סיוט סיוט סיוט

רק צריך למצוא אותם

אין ברירה 

ותחושת שריפה בנרתיק זה לדעתי דבר ראשון לפנות לרופא

אפשר גם באפליקציה

לתאר מה את מרגישה בדיוק

בכל מקרה לא כדאי לקיים יחסים במצב הזה

ואולי זו איזו רגישות לטבעת

שמטפלת בכאבים ביחסים

אם את מחפשת לא משהן נקודתי אלא מבט יותר כולל

מירושלים

היא יקרה כי היא פרטית 

ברור לי שקשור לטבעת

אבל אין לי מניעה אחרת....

אם מכבי באזור הדרום עוזר לך.

החלפתי כבר כמה רופאות

לצערי כל אחת נפלה על קטע אחר. כבר יצאתי בוכה מרופאה לא רגישה

כבר יצאתי עם אבחנה לא נכונה מרופאה אחרת

ורופאה אחרת בלי סבלנות בכלל

נורא נורא נורא

אולי תכתבי אזור ומי שמכירה תוכל לכתוב לך המלצה.

בכל מקרה אולי יש לך רגישות למשהו כי תחושת שורף לא אמורה להיות. זה חריג אז כדאי כן לבדוק מה קורה.

האמת שגם את אמורה להנות

אולי יש לך שם פטריה? לא נשמע כמו תופעה מוכרת של המניעה הזו ממה שאני מכירה.. 

הספריי של אלופירסט,

הייתי מרססת ממש הרבה באיזור והדימום ממש התקצר לי, אחרי 5 שבועות אני חושבת שכבר היה די נקי.

בסוף טבלתי אחרי 7 שבועות אני חושבת אבל בעיקר בגלל שפחדתי לעשות בדיקה שם..

בהצלחה!

אני משתמשת בספריי הזה לכל מיני דברים ועזר לי בטירוף עם תפרים של לידה קיסרית.

אבל הדימום מגיע מהרחם. ולכן דברים שיכולים לעזור זה דברים שמכווצים את הרחם.

למשל- קינמון, מחיצות רימון, טיפות מסטיק תימני...

כמו מה שעוזר לקיצור מחזור.

בהצלחה ממש!!

אנסה את מה שאמרת

תודה❤️

מידה 2-2-

אז אולי אין כינים?

זה מה שזוכרת שקראתי או שמעתי.

בהצלחה עם החלום!!

כן... חשבתי אולי השתנה.

מנסיון כואב

בחיפה ממה שאני מכירה זה מקום חילוני.. 

באסה שנופלים בין הכיסאות.

כן, חיפה נשמע הכי חילוני... כנראהשלא כדאי .

רוב הציבור הדת"ל לומד ועובד במקומות חילוניים, אני לא חושבת שזה צריך למנוע ממך להגשים חלום.

אגב, אני מנחשת שרוב גדול בתואר הזה הוא נשים אם זה עוזר לך…

אח''כ תטפלי רק בילדים/אנשים דתיים?

כנראה שלא בהכרח, במיוחד שצריך לעשות סטאג'/עבודה מעשית במסגרות לא דווקא דתיות.

חבל להמנע רק בגלל הסיבה הזאת. 

לק"י

אין בעיות צניעות בקורסים.

כל מיני ציורים לא צנועים בלשון המעטה.

באמת לא חשבתי על זה… היה לי בראש יותר הפן הטיפולי ופחות האומנותי.

עדיין כדאי לברר טוב לפני שפוסלים.

הדיבור, אירועים, וכו

יש כאלה שלא מפריע להם

אבל אם הפותחת שאלה כנראה שלה מפריע

יש מצב לדבר איתה?

אם זה בסדר...

שונים מתנאי הקבלה לתואר ראשון, אז ממש לא כדאי להתייאש מראש

הבעיה המשמעותית יותר שזה נסיעה רצינית

ולא יודעת אם זה מתאים לך..

אני מציעה לך לחפש בנות שלמדו את התואר גם בחיפה וגם במבח''ר ולשאול אותן ישירות.

יש תואר די חדש

בתקווה שכן יהיה מקום נורמלי

אם עשית בגרויות.

יש גם אופציה באונו, יש מסלול חרדי.

ואם את באיזור שיש תחנת רכבת, זה לא נראה לי כל כך נורא.

כי זו לא הוראה שלהם, אלא של המל"ג.

יש אפשרות להיכנס עם בגרויות, אבל בדרך כלל זו ועדת חריגים.

כלא חרדים.

בעצם את מבחר הקימו כדי שתהיה לציבור חרדי ללא בגרויות, אופציה ללמוד לימודים גבוהים.

מבחינתם אם יש למישהו בגרות, הוא לא זקוק למבחר, ולכן זה לא מקומו.

אני יודעת את זה כי בעבר ניסיתי ללמוד במבחר, ולפני הראיון שאלו אותי איפה למדתי, והסבירו שתהיה בעיה קשה, והאופציה היא רק דרך ועדת חריגים. (למדתי במוסד חרדי עם בגרויות).

אולי משם ההיכרויות שלכן. (מהחריגים).

היית לומדת מראש בתיכון שלומדים בו בגרויות,

כנראה שהייתה לך בעיה קשה.

אין לי עניין לכתוב את זה שוב ושוב.

פשוט תבדקו. זו ההוראה של המל"ג.

ביקשו ממני את מס המוסד שלמדתי, ומיד המזכירה אמרה לי שיהיה קשה, כי זה מוסד עם בגרויות. אולי יש סמינרים מוחרגים. אין לי מושג. למדתי בתיכון חרדי רגיל. לא סמינר.

למדתי בסמינר בית יעקב עם בגרות מלאה

לא סמינר גדול

אם למדת באולפנת תהילה ויש לך תעודת בגרות חרדית- תתקבלי

אם למדת בתיכון חב"ד ששייך לממ"ד ויש לך תעודת בגרות של ממד לא תתקבלי. למרות שבעלך ואבא שלך עם חליפה ואת עם פאה וגרביים

יש גם מוסדות חרדיים עם בגרות של ממד (בדיוק כמו שיש אולפנות של חרד"ל עם סמל מוסד ובגרות חרדית)

אולי למדת באחד מהם (חסידויות ספציפיות, נושרים ואולי גם ספרדים חלק)

רואה חברות שעשו בגרות חרדית, החיים שלהם הרבה יותר קלים מבחינה אקדמית

באמת חבל שלא כל האולפנות עושות חרדי 

תתקשרו לשם לשאול.

זו הוראה של המל"ג.

אני התקבלתי למבחר

ועשיתי בגרות מלאה

זה הסוג מוסד

למדתי בסמינר ולא באולפנה

החכמתי.

(יש לי עוד כ"כ הרבה לעשות

ולשנות את עצמי

כדי להתקבל...

אבל זה נותן אופק).

אשמח (תודה לך שהגבת בפרטי!)

ש

אנחנו צריכים להתחיל את המסע לivf (אני לא מאמינה עדיין)

בעז"ה עוד יהיו לי קטנטנים

אז איך זה ישתלב

והאופי שלי - דחיינות, איחורים... צריכה להשתנות הרבה.

ויש עוד הרבה עניינים לטפל בהם

כמו ללמוד להיות אמא טובה יותר...

ולהשלים קורסים בפסיכולוגיה

ולממן עוד תואר...

קיצור

דימיון.

שזה באמת תואר קשה ודורש מאוד.

לא יודעת איך עושים את זה עם קטנטנים. למרות שמכירה כאלה שעשו ושרדו.

ממליצה לך ממש ללכת בעצמך לטיפול באומנות. תכירי את התחום מחוויה אישית ממש (מה שיקל עלייך אחר כך בלימודים) ואולי הטיפול יעזור גם מול הפחדים והתהיות.

זה יכול להיות צעד ראשון בכיוון.

במפגשים משפחתיים. אני לפחות לא רואה טעם לדבר על נושאים מפלגים, בטח ובטח כשנפגשים אחת ל..

לדעתי המגשר הוא מה שאנחנו כן שותפים לו. החיים היומיומיים, הילדים, המשפחה..

ואם כבר קרה אז לזכור שזו לא חזות הכל ושבסוף עדיין כמו שאת רואה עם הדעות השונות אתם משפחה עדיין ואפשר להתלכד סביב נושאים אחרים

חיבוק על התחושות ♥️

יש לי דודים חילונים שמאלניים.

הפעם היחידה שדוד שלי דיבר בפתיחות ובאריכות את דעותיו השמאלניות הייתה כשאשתו ישבה שבעה על אחיה שנרצח בעוטף עזה. כמובן שתקנו ואפשרנו לו לפרוק את כאבו. (הוא באמת דיבר מתוך כאב עמוק...)

בשאר הפעמים שאנו נפגשים במהלך חיינו - לא מדברים על פוליטיקה בכלל. על יהדות קצת יותר, אבל מתוך מקום מכבד של שני הצדדים.

מציעה לכם לפתוח את זה פעם אחת, ולהגיע להסכם שלא מדברים על נושאים נפיצים כדי לשמור על אחדות המשפחה.

טבריה אמנם לא הכי מופגזת ..אבל תלוי בך..