של עמדתו כפי שהיא משתקפת אצלך?
יש לי כמה דברים להגיד (ארוך, כהרגלי... לא חייבים לקרוא הכול
):
אני חושבת שבסך הכול השאיפה שיהיה טוב ונעים עם הילדים היא שאיפה טובה וראויה.
לכל הורה, לכל אדם, יש גבולות משלו, ודברים שמפריעים לו, ודברים שחשובים לו - וטוב בעיניי לחדד את הקשב הפנימי, ולהיות מודעים למה שחשוב לנו, ולהרגיש ביטחון לעמוד על כך. לא רק ביחס לילדים שלנו אלא ביחס לכל אדם בעולם.
בעיניי זה טבעי ונורמלי והגיוני שלכל אדם יהיו דברים אחרים שעקרוניים לו, ושעליהם הוא עומד ללא פשרות.
אצל הורה אחד זה יכול להיות הקפדה על מזון בריא, אצל הורה אחר החזרת חפצים למקום.
אני לא אוהבת שהחברה מצביעה על תחום מסוים, כאילו דווקא הוא חשוב ואין בלתו, וכל ההורים מחויבים להקפיד דווקא עליו. בשביל זה היה מספיק שהקב"ה היה בורא משפחה אחת.
לא צריך להתיישר לפי נורמה חיצונית של מה שחייבים לדרוש מהילדים.
למשל, אם יש אמא שהכי אוהבת לסדר את הבית בסוף היום, ואז יש לה זמן שקט ונינוח למחשבות - בעיניי אין שום סיבה שהיא תכריח את עצמה לחנך את הילדים להשתתף בסידור. אין סיבה סתם להקשות על החיים.
ומה יקרה כשיגדלו? אותו דבר שיקרה בקשר לכביסה, שהם רגילים שבאחריות אמא - כשהם יצאו מהבית, זה יעבור להיות באחריותם. והם יסתדרו.
ובכיוון ההפוך - אם יש אמא שמתסכל אותה נורא אם נשאר משהו על הרצפה דקה אחרי שגמרו להשתמש בו, וחשוב לה נורא שהבית יהיה בכל רגע נתון מסודר למופת, בעיניי לא רלוונטי שרוב המשפחות הן לא ברמת סדר קיצונית כזאת. חשוב שאמא תכיר במה שעושה לה טוב, ותעמוד על כך. לטובת כולם.
העיקרון בעיניי הוא שכשמקדישים תשומת לב להווה, לרגע הזה - שכולם יהיו בו ככל האפשר מרוצים, ממילא זה גם הדבר הכי טוב שאפשר לעשות גם ביחס לעתיד. לא נראה לי נכון לפעול בניגוד לאינטואיציות שלנו בהווה מתוך דאגה לעתיד.
דבר נוסף, ביחס לשיטות חינוך שונות בין בני הזוג: בעיניי לא צריך לפחד מזה. זה טוב ובריא לילדים שהם נחשפים לגישות שונות המתקיימות מתוך כבוד הדדי. אין בעיה שידעו שעם אבא אפשר לעשות א' וב', ועם אמא אפשר דווקא לעשות ג' וד'. במעט הדברים שמחייבים הכרעה לכאן או לכאן - אפשר להסתדר כשאוהבים
לרוב גם אם לשני בני הזוג יש עמדה נחרצת לשני הצדדים, בכל זאת יש אחד מהם שהנושא בוער בעצמותיו יותר בסיטואציה הנוכחית. ואם לשניהם בוער בעצמות ועקרוני ונראה כאילו בלתי ניתן לגישור - לדבר, להקשיב, לדבר, להקשיב. כשמקשיבים בלב פתוח, הפתרון מגיע.
ולסיום רק אנקדוטה:
בעלי ואני מגיעים ממשפחות שונות מאוד, מהמון בחינות - גם מבחינת השתתפות הילדים בבית. הוריי, בוגרי החינוך הקיבוצי, תמיד ראו עיקרון מאוד חשוב בהשתתפות גבוהה ככל האפשר, בהתאם לגיל. בתור ילדה היו לי המון משימות בבית, וגם הייתי גאה בזה ואפילו התנשאתי מעט על חברותיי שלא היו שותפות פעילות בתחזוקת הבית כמוני.
אצל חמותי שתחיה יש עיקרון הפוך, שעל פיו חונכה ועל פיו חינכה את ילדיה: אף אחד לא חייב לי כלום. אני בחרתי להקים משפחה גדולה, והאחריות לתחזוקה עליי בלבד. בעלי בקושי נדרש למשהו בבית בתור ילד, ועד היום חמותי בגישה מאוד מפנקת. בארוחות היא יושבת בקצה הקרוב למטבח, כדי שתוכל תמיד לזנק להביא לשלוחן אם משהו חסר...
אם הייתי שומעת תיאור הורות כזה בלי להכיר במציאות, הייתי בטוחה שהילדים יצאו מפונקים ובלתי כשירים. המציאות היא הפוכה. אני מכירה מעט מאוד משפחות שילדיהן תפסו עצמאות מרשימה כל כך, מוקדם כל כך, כמו משפחת בעלי. היום במטלות הבית המשותף, בעלי הרבה הרבה יותר חרוץ ויעיל ממני, בכלל אין מה להשוות. הוא עושה כל מה שצריך במשיכת כתף, בעוד אני מתמודדת עם דחיינות ובכלל תפיסה של הרבה מטלות כעונש.
ברור שהתמונה הרבה יותר מורכבת מזה. יש עוד כל מיני גורמים שלא הזכרתי, וממש ממש לא כתבתי את זה כדי להמליץ על שיטת חינוך כזאת או אחרת. אני בכלל לא מאמינה במתכונים מחינוך. הנקודה שלי היא רק להראות שגם המתכון ההפוך לא קיים. פשוט לא נכונה המשוואה שפינוק בילדות מוביל בהכרח לחוסר תפקוד בבגרות, ולהפך.
קשה מאוד לכוון את העתיד. הרבה יותר יעיל (ובעיניי גם כיף ומיוחד) להקדיש את מלוא תשומת הלב להווה.
