בס"ד

הוא הביט במחברת מסוקרן, היא הביטה בו בחזרה. 
'רגע'- הוא נלחץ מעט. 'מה קורה לי? מחברות לא מביטות בחזרה...'

"נכון?"- כמעט שאל את המחברת. 

המחברת נשארה דוממת. הוא הביט בה למספר שניות ופתח אותה.

"רובן לא." היה כתוב בעמוד הראשון, באותיות שחורות גדולות. ובעמוד הבא: "אבל אני כן. אני, שהייתי בודדה כל השנים. אני, שהייתי חסרת חן ועניין. אני, בשונה מכולן, הצלחתי."

לפתע נשמע רחש חרישי מאחוריו. הוא סגר את המחברת בבהלה, חש כמי שנתפס בקלקלתו. הוא רצה שלא להסתובב, ופשוט להניח ולברוח, אך ליבו פקד עליו להישאר. הרוח הרעידה את גבו כשהוא פנה והסתכל. בדיוק כפי שדמיין אך לא העיז לקוות- היא עמדה שם. היא, שכל משאת חייו היתה לראותה שוב. עמדה והביטה בו במבט זועם ואוהב ורוצה ושונא, בדיוק כמו אז.

בס"ד

קמתי נרגן וממורמר. 
"שנינו יודעים אם כן. השאלה איך מתקדמים מכאן"- אמרתי ביובש.
"מה זאת אומרת?"- שאל חיים בחשש "זאת אומרת"- ניסיתי להיות הכי ענייני שיכולתי, "איך מחלצים אותה מכאן.
זו לא מחברת שנועדה לשבת על מדף בספרייה הלאומית" 
"למה לא?"- שאל חיים. שאלה מעצבנת. 
נשמתי עמוק. |
לו חיים לא היה מכיר את הפוטנציאל הגלום במחברת הזאת.... לא הייתי כועס. 
אבל הוא מכיר. ובכל זאת נחוש שלא לאפשר לאף אדם להשתמש בסודותיה. כמה פחדן יכול אדם להיות??

אותו וויכוח ישן עמד לפרוץ שוב, אבל התבגרתי. וניסיתי להיות חכם יותר. 
'אני פשוט אניח אותה כאן'- חשבתי לעצמי, ואחזור בפעם אחרת, רחוק מעיניו הבוחנות של חיים. 

אך מסתבר שלא רק אני הפכתי להיות מתוחכם. 
חיים שהכיר אותי כמו את כף ידו החסרה, לקח את המחברת ללא אומר ונעלם.

לא שוב! אני לא מאמין שהוא עושה לי את זה שוב! לו רק אבא היה בחיים...
הוא כבר היה אומר לחיים הזה שהוא לא כתב את הסודות האלו כדי לקבור אותם באיזה אופן! אבל הוא אינו בחיים.
ואני כבר התייאשתי מלרדוף אחר סודותיו. אלא שאז, בדיוק כשהשפלתי מבט, מקבל את רוע הגזירה ראיתי אותו.

פתק קטן ודהוי, תמים למראה, שנפל איך לא? מאותה מחברת מסתורית. האוויר שוב חזר אל ראותי. 
התכופפתי והרמתי את הפתק. והדבר הכי טוב בכל הסיפור הזה, שחיים לא יודע על כך שהפתק כבר נמצא אצלי...

אצבעותיי אחזו בפתק המצהיב נוגעות-לא נוגעות. כריותיהן רחפו על החתום בו בשתיקה של שנים, כפרפר על כותרתו של ניצן מלבלב. אלומת אור דקיקה האירה על הפתק שנדמה היה שהזהיב לרגע והשתלהב תחת מגע ידה.

עצמתי את עיניי, מניח לריחות העבר שאפפו את האחוז בידי לחדור אל קרבי. לשאת אותי על כנפי העבר אל אותם מחוזות רחוקים...

ולפתע שמעתי קול בתוך מחוזות העבר. מה הוא עושה פה?

"בחור, בא לפה אתה"

לפתע בלי הודעה מוקדמת נחתתי בעולם. הנה מגיעה אחת עם מטאטא ומחליטה להרוס את המחשבות ולהחזיר אותי למציאות. "אני צריכה לנקות, בא לפה ותצא משם, נו בחור למה אתה מחכה? אין לי את כל היום". הכנסתי במהירות את הפתק לכיס ויצאתי מהספרייה הלאומית.

הרחוב שקט עכשיו בשעה זאת. השעה מאוחרת, עוד מעט והלילה נגמר. עוד מעט האור עולה. הרבה זמן הייתי שם בספרייה, ובמחזות רחוקים הסתובבתי, מי יודע כמה זמן, מי יודע שעה.

צעדתי בדממה לעבר ביתי. 

המחברת כבר פחות מדאיגה אותי, וגם על חיים השכן אני פחות כועס. רק הפתק לא יורד ממני, אותו פתק ישן, פתק צהוב, מלא בקמטים. אותו פתק שריחות העבר אותו עוטפים. זכרון ישן עולה. והנה טלית ותפילין לידי עוברים, בדרך לתפילת ותיקין. בוקר. עוד מעט.

בס"ד

"את יודעת שזה לא נכון"- אמר לה מבטו באלם. 
"תמיד היית מלאת חן, וחשובה כל כך! היית הדבר הכי חשוב"- ניסה לשכנע אותה לזכור.

המחברת פתחה דף חדש, והאותיות הופיעו לאט, כמי שמתקשה לדבר "הייתה תקופה כזאת. 
כולנו זוכרים איך זה נגמר. לא?"
האמת שלא. הוא זוכר את הפיצוץ, את הכאב, את קורבנו של אבא. 

אבל זה היה לפני שנים רבות כל כך, והוא לא היה מספיק בוגר להבין מה קרה שם.

האמנם המחברת האבודה תתן לו את התשובות?
ובכלל איך ומתי היא 'למדה' לכתוב בכוחות עצמה?

אוףף אחרי ששלחתי ראיתי שזה נכתב כאן התכוונתי שזה יהיה אחרי ההמשך הראשון של רעות.
יש איך לתקן?

חשבתי שזה הורס את הרצף..

אשמח להיות חלק גם מהכיוון שאת נתת..

קראת את מה שכתבתי?

אני די סגרתי את הסיפור, לא חושבת שיש הרבה מה להמשיך

זה סתם הייתה סוג של פריקה כזאת.. שנמחקה כשלא היה בה צורך.

לחשוב איך לשלב את מה שרצית כך שישאר פתח להמשך...

ואם לא מה שהיה, אז רעיון אחר.

בס"ד

ובאמת לא הרגשתי שיש מקום להמשיך משם, כי זה היה שלם, ויפה.

חבל למחוק, כי זה והיה יכול להישאר כסוף נוסף לסיפור.

וגם חשבתי אולי אם לא להמשיך משם, להוביל לשם, להוסיף פרטים וכ'.

חוץ מזה שתמיד אפשר לפתוח פתח במשהו סגור.
(לא עשיתי את זה אז כי לא היה לי איך לעשות זאת בלי לפגוע בשלימות שיצרת שם)

תודה לך.

לפעמים כשלא מגיבים זה נראה כאילו גם לא קראו..

אז טוב לדעת שלא.

ככה משיגים כיוונים שונים וסיפורים מעניינים...

מה גם ששם לא עושים עם זה כלום.

על החבר'ה פה אני סומכת שיוציאו מזה סיפור מעניין..

ו(בהנחה שזו לא סתם פרוזה מנותקת ממציאות)

כדאי מאוד למצוא כתובת תומכת בעולם האמיתי.

אני מדברת עם עובדת סוציאלית

תודה 🙏🏽

וכן, לגיטימי לתפוס מרחק, לא להגיע למקום שלא טוב לו בך, גם אם הוזמנת וגם אם זה הורים.

שיהיה חג שמח

5.

יום ראשון בערב

אני שוכבת על הרצפה, הכל מטושטש לי, באמת לא יכולה להפסיק לבכות ולהתנשם

והבן אדם לוקח ממני כל טיפת חיות ששייכת לי, את כל הבחירה החופשית שלי. צווח עלי ולא נותן לי לצאת לחופש שלי. ואמא עומדת ליידו והכל בסדר

כי ככה זה. אם זה לא קשור אליה אז הכל בסדר

והוא אומר "אני מתאבל עלייך. כבר התחלתי"

ושקט.

6.

פיקמי, פולניות, ומשיכה לגברים של פעם

אז זאת אמא

לא מפסיקה להתלונן על זה שהיא קמה ב4 וחצי אז כמובן כולנו צריכים להשתחוות להוד רוממותה שלא מסוגלת לישון כמו בנאדם נורמלי

היא גם האדם הכי טוב עלי אדמות, אשת אמת בכל רמח איבריה

על הזין שלי

מתמסכנת עד דלא ידע, ואנחנו רק מכילים אבל בסדר

אולי היא כזאת

אולי היא אחראית על הכל ונותנת לאבא להתעלל בי, כזו היא.

"אשת אמת" עד שזה מגיע להתאמת

ושלא נדבר על הגרוש שלה, שהיה סרבן גט שנים ארוכות. היא פשוט נמשכת לטיפוסים כאלה. רעים.

ואולי היא רוצה להתגרש מאבא והיא פשוט מפחדת. אבל אם כן מגיע לה

סעמק

אהבתי מאוד את האטמוספרה והתנועה והרעיון מתוק כל־כך.

כהערה פיצפונת, הקריאה הייתה קצת רוויה תארים לטעמי, זה קצת מאט את ה־flow (המוח תופש המון תיאורים במשפט אחד) אם יש אפשרות לבזר קצת או להעביר בדרך יותר מרומזת? זאת דעתי האישית הפעם (לאו דווקא האובייקטיבית)

היי רות
מה יהיה לי להציע לה
אני רואה את עמוס שלך עומד איתן
ואני כל-כך רחוק מלהיות סלע
אולי בקצה הכביש הראשי הזה
אוכל גם אני להיות למישהי מישהו כזה

עננת אבק מיתמרת
טופר פוצע פרווה עבה
שאגה נוראית מחזה מיוסר
קילוחי דם על זרועות
ניב ננעץ בעומק רעמה
לסת מטלטלת
גניחה ונהמה רוטטת
יש לנו מנצח

אלפא נס אל המרחק
מוכה וצולע
גיבור חדש עולה אל הבמה
רעמתו דבלול ודבק
גיבנתו בולטת
זנבו שבור
עיניו קהות
הוא שואג שאגה צרודה אל שמיים מאפירים
מכה רעם ולביאות זוקפות מבט
הוא פוסע בגאון מוזר הן צועדות אחריו
מערכה

הן יוצאות לצוד הרבה
הוא מתבונן בשקט

ומשנה תנוחה, קשה לשבת על ענף
הן חוזרות עם דם על השפתיים
"לא מצאנו טרף"

מתלקקות ונוהמהות בינן לבינן

כשהוא מגרגר לקראת אחת היא מתגלגלת על הצד
אני צריכה לקום מחר מוקדם, תירגע
זכר אלפא הולך לישון לבד

בחלומו הוא גור ואביו גדול
הוא פוסע ופוסע ולא נגמר לכל האופק
הוא מיילל ומצייץ ואביו נמתח עוד אל האופק
עובר ועובר ועובר
הוא מתעורר בבעתה 
בפרוותו סבוכים קוצים
נקבה נוהמת מגרשת אותו בטפריה
הן חוזרות אל הגורים הבהירים ומיניקות
מלקקות דם מהשפתיים

הם מביטים בו באיבה כשהוא עובר
גור אחד לוחש: "הבנת בכלל מי זה?"
הוא נוהם נהמה צרודה וזוקף זנב שבור
כשהוא עובר הוא שומע בקושי צחקוקים

מסע של כמה קילומטרים 
בצהוב סוואנה שמים בוהקים
הוא מוצא אותו כמו מלך
מלקק פצעים משחר לטרף
"יש לך כמה דקות?"
יושבים

הוא חוזר מן הגלות
רעמתו אין בה דופי
הגורים מזנקים על כפותיו החזקות
הלביאות מתחככות ברעמתו ואומרות
חיכינו לך, ידענו שתשוב
הוא מהורהר והוא נוגס בטרף שהובא
האוכל לא טעים לו והוא לועס בשקט
זה היה מוזר, חבל שלא היית פה
היא אומרת מגרגרת ומניחה עליו ראש

גיבנת מזדקרת
זנב שבור רחוק
נהמה צרודה מאוד
רעמה דבוקה וקוץ
הכל נכון, הוא מתבונן על שקיעת סוואנה נהדרת
ומלקק פצעים ממאנים להיסגר
 

(תרתי־משמע)

אה וסליחה שלא יצא לי להעמיק אני מנסה לחסל את מלאי הבירות לפני הפסח ורמת הריכוז בהתאם

שתה לשוכרה

זה רק אומר שעליך לקרוא את "נמר השלג" של צ'ינגיס אייטמטוב ברגע זה ממש

ליריקס בתיאור

אהבתי מאוד את התיאור האידילי־טבעי־משוחרר־מחוברלרגשות של הבחורה זה trope חזק.

אלא שתמיד יש סוף עצוב אני רוצה גם סופים שמחים ממך.

השונה ביניהם (המתבטא גם בדמות הנשית) זה שבקטע הראשון של "אשת-הקצין" הגיבור לרגע לא התיימר לחשוב שהוא מתאים לה. רגעי החסד שלהם ביחד בנחל הם עם טון מינורי ומסוייג וכשהם עולים "היא נושאת עיניים למרחק" וגם הגיבור "משתומם ומחכה לו". כלומר לרגע הוא לא מתיימר לכבוש אישה שהיא מראש "אשת-קצין", גם אם היא רווקה ובתולה.

אריה דינן מסכן יותר, כי הוא טבוע עמוק יותר בטבע. בטבע הטבעי אין גברים רגישים או גברים עם סיפורים מסובכים. יש רק אלפא. ההרגשה הקשה מנשוא בקטע של האריות היא שכולם מרגישים שהאריה עשה משהו לא בסדר, שהוא לא היה אמור לנצח, שאי אפשר לשאת את הכאב שלו בתוך המערכת הטבעית של אלפא Provider טבעי ("קצין") ונקבות מגרגרות. הוא היה צריך לדעת אבל הוא ניסה לכבוש פסגה שלא שלו ולכן כזו זרות וצרות עין ונבזיות כלפיו וכזו בדידות וחלומות רעים.

שני קטעים תאומים (ולא במקרה) ששניהם מבררים את ההשתלבות בעולם סואן בתור אדם עם גוון אחר.

לגבי עצוב - יהיו סופים שמחים כשיהיו הבנות שמחות. אני לא אוהב לזייף בכתיבה שלי. (יש לפעמים סופים יותר נעימים או רכים).

מאיפה שלפת אותו? ובאיזה שפה הוא בכלל?

הייתה תקופה שהתעניינתי בשפות אז היו לי בפלייליסט כל־מיני קלסיקות שונות ומשונות

זאת להקה מגניבה, יש להם גם אלבום שלם בגרמנית. מרגישים את שנות ה־60 לטוב ולרע.

קבל עוד שיר ממש ממש חמוד שלהם בדוק תאהב

המילים לקוחות מהגירסה הגרמנית שעדיפה מילולית לדעתי

It's hard to walk through the dark

Please, feet, don't run so fast

Despite all, you'll see the distance

Breathless, it will quickly already become light

Be without haste

Haste only consumes you

Enjoy the rest

Then all'l be good

Close your eyes, count sheep

Tired streets yawn empty

Tired, you only feel the stone

And then they don't disturb you at all anymore

Be without haste

Haste only consumes you

Enjoy the rest

Then all'l be good

מותר להרגיש

מותר לחשוב

מותר להרגיש הכל

מותר לרצות הכל (עזבי ביצוע)

מותר לרצות למות (כנקודת מוצא).

אנחנו זה לא המחשבות שלנו.