בס"ד

הוא הביט במחברת מסוקרן, היא הביטה בו בחזרה. 
'רגע'- הוא נלחץ מעט. 'מה קורה לי? מחברות לא מביטות בחזרה...'

"נכון?"- כמעט שאל את המחברת. 

המחברת נשארה דוממת. הוא הביט בה למספר שניות ופתח אותה.

"רובן לא." היה כתוב בעמוד הראשון, באותיות שחורות גדולות. ובעמוד הבא: "אבל אני כן. אני, שהייתי בודדה כל השנים. אני, שהייתי חסרת חן ועניין. אני, בשונה מכולן, הצלחתי."

לפתע נשמע רחש חרישי מאחוריו. הוא סגר את המחברת בבהלה, חש כמי שנתפס בקלקלתו. הוא רצה שלא להסתובב, ופשוט להניח ולברוח, אך ליבו פקד עליו להישאר. הרוח הרעידה את גבו כשהוא פנה והסתכל. בדיוק כפי שדמיין אך לא העיז לקוות- היא עמדה שם. היא, שכל משאת חייו היתה לראותה שוב. עמדה והביטה בו במבט זועם ואוהב ורוצה ושונא, בדיוק כמו אז.

בס"ד

קמתי נרגן וממורמר. 
"שנינו יודעים אם כן. השאלה איך מתקדמים מכאן"- אמרתי ביובש.
"מה זאת אומרת?"- שאל חיים בחשש "זאת אומרת"- ניסיתי להיות הכי ענייני שיכולתי, "איך מחלצים אותה מכאן.
זו לא מחברת שנועדה לשבת על מדף בספרייה הלאומית" 
"למה לא?"- שאל חיים. שאלה מעצבנת. 
נשמתי עמוק. |
לו חיים לא היה מכיר את הפוטנציאל הגלום במחברת הזאת.... לא הייתי כועס. 
אבל הוא מכיר. ובכל זאת נחוש שלא לאפשר לאף אדם להשתמש בסודותיה. כמה פחדן יכול אדם להיות??

אותו וויכוח ישן עמד לפרוץ שוב, אבל התבגרתי. וניסיתי להיות חכם יותר. 
'אני פשוט אניח אותה כאן'- חשבתי לעצמי, ואחזור בפעם אחרת, רחוק מעיניו הבוחנות של חיים. 

אך מסתבר שלא רק אני הפכתי להיות מתוחכם. 
חיים שהכיר אותי כמו את כף ידו החסרה, לקח את המחברת ללא אומר ונעלם.

לא שוב! אני לא מאמין שהוא עושה לי את זה שוב! לו רק אבא היה בחיים...
הוא כבר היה אומר לחיים הזה שהוא לא כתב את הסודות האלו כדי לקבור אותם באיזה אופן! אבל הוא אינו בחיים.
ואני כבר התייאשתי מלרדוף אחר סודותיו. אלא שאז, בדיוק כשהשפלתי מבט, מקבל את רוע הגזירה ראיתי אותו.

פתק קטן ודהוי, תמים למראה, שנפל איך לא? מאותה מחברת מסתורית. האוויר שוב חזר אל ראותי. 
התכופפתי והרמתי את הפתק. והדבר הכי טוב בכל הסיפור הזה, שחיים לא יודע על כך שהפתק כבר נמצא אצלי...

אצבעותיי אחזו בפתק המצהיב נוגעות-לא נוגעות. כריותיהן רחפו על החתום בו בשתיקה של שנים, כפרפר על כותרתו של ניצן מלבלב. אלומת אור דקיקה האירה על הפתק שנדמה היה שהזהיב לרגע והשתלהב תחת מגע ידה.

עצמתי את עיניי, מניח לריחות העבר שאפפו את האחוז בידי לחדור אל קרבי. לשאת אותי על כנפי העבר אל אותם מחוזות רחוקים...

ולפתע שמעתי קול בתוך מחוזות העבר. מה הוא עושה פה?

"בחור, בא לפה אתה"

לפתע בלי הודעה מוקדמת נחתתי בעולם. הנה מגיעה אחת עם מטאטא ומחליטה להרוס את המחשבות ולהחזיר אותי למציאות. "אני צריכה לנקות, בא לפה ותצא משם, נו בחור למה אתה מחכה? אין לי את כל היום". הכנסתי במהירות את הפתק לכיס ויצאתי מהספרייה הלאומית.

הרחוב שקט עכשיו בשעה זאת. השעה מאוחרת, עוד מעט והלילה נגמר. עוד מעט האור עולה. הרבה זמן הייתי שם בספרייה, ובמחזות רחוקים הסתובבתי, מי יודע כמה זמן, מי יודע שעה.

צעדתי בדממה לעבר ביתי. 

המחברת כבר פחות מדאיגה אותי, וגם על חיים השכן אני פחות כועס. רק הפתק לא יורד ממני, אותו פתק ישן, פתק צהוב, מלא בקמטים. אותו פתק שריחות העבר אותו עוטפים. זכרון ישן עולה. והנה טלית ותפילין לידי עוברים, בדרך לתפילת ותיקין. בוקר. עוד מעט.

בס"ד

"את יודעת שזה לא נכון"- אמר לה מבטו באלם. 
"תמיד היית מלאת חן, וחשובה כל כך! היית הדבר הכי חשוב"- ניסה לשכנע אותה לזכור.

המחברת פתחה דף חדש, והאותיות הופיעו לאט, כמי שמתקשה לדבר "הייתה תקופה כזאת. 
כולנו זוכרים איך זה נגמר. לא?"
האמת שלא. הוא זוכר את הפיצוץ, את הכאב, את קורבנו של אבא. 

אבל זה היה לפני שנים רבות כל כך, והוא לא היה מספיק בוגר להבין מה קרה שם.

האמנם המחברת האבודה תתן לו את התשובות?
ובכלל איך ומתי היא 'למדה' לכתוב בכוחות עצמה?

אוףף אחרי ששלחתי ראיתי שזה נכתב כאן התכוונתי שזה יהיה אחרי ההמשך הראשון של רעות.
יש איך לתקן?

חשבתי שזה הורס את הרצף..

אשמח להיות חלק גם מהכיוון שאת נתת..

קראת את מה שכתבתי?

אני די סגרתי את הסיפור, לא חושבת שיש הרבה מה להמשיך

זה סתם הייתה סוג של פריקה כזאת.. שנמחקה כשלא היה בה צורך.

לחשוב איך לשלב את מה שרצית כך שישאר פתח להמשך...

ואם לא מה שהיה, אז רעיון אחר.

בס"ד

ובאמת לא הרגשתי שיש מקום להמשיך משם, כי זה היה שלם, ויפה.

חבל למחוק, כי זה והיה יכול להישאר כסוף נוסף לסיפור.

וגם חשבתי אולי אם לא להמשיך משם, להוביל לשם, להוסיף פרטים וכ'.

חוץ מזה שתמיד אפשר לפתוח פתח במשהו סגור.
(לא עשיתי את זה אז כי לא היה לי איך לעשות זאת בלי לפגוע בשלימות שיצרת שם)

תודה לך.

לפעמים כשלא מגיבים זה נראה כאילו גם לא קראו..

אז טוב לדעת שלא.

ככה משיגים כיוונים שונים וסיפורים מעניינים...

מה גם ששם לא עושים עם זה כלום.

על החבר'ה פה אני סומכת שיוציאו מזה סיפור מעניין..

1. אידיאולוגים - לצורך העניין הם אנשים שהיו רוצים להיות טובים או אפילו מאמינים בעצמם בשכל שהם טובים, ומכוח זה הם פוגעים באחר ומגלמים את הרע. אם תשכנעי אותם בשכל שמה שהם עושים הוא רע הם יחזרו בהם

2. קונפליקט פסיכולוגי - מהדוגמאות הקלות, של ילדה שמציקה לילדה אחרת מתוך רגשי קנאה, ועד לדברים פתולוגיים, כמו למשל אדם שפוגע באחרים כי הוא משחזר טראומת ילדות שהיו פוגעים בו (קפטן קניט למשל, מהספרים של רובין הוב).

3. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A9_%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%9C?wprov=sfla1 - בעיניי אולי לזה התכוונת, ובאמת קשה קצת לכתוב דמויות כאלה כי הן מאוד לא מעוררות הזדהות. הרוע שבהם מגיע מתוך משהו באמת לא אנושי. (פסיכופתיה נרקיסיזם ומקיוואליזם).

4. חולשת אופי - בעיניי זה הכי מעניין. נרקומן שבשביל המנה הבאה מוכר את אמא שלו;

אדם תאוותן שעושה דברים אסורים בידיעה שהם אסורים כי הוא לא מצליח להשתלט על עצמו;

בעל מכה שמרגיש רגשות אשם נוראיים אחרי כל פעם שהוא מכה ולכן הולך לשתות בשביל להעניש את עצמו...

זה מעגלים של הרס עצמי, אבל שם יש יכולת לעורר הזדהות, גם אם לדעת עדיין להוקיע את זה.  

הסוג הראשון לא בטוחה שהבנתי  למה אתה מתכוון.. לאנשים שבאמת מחפשים את הטוב אבל פשוט טועים? או לאנשים שזה לדעתי רוב ה''רעים'' (חוץ מהפתולוגיים שהם אין להם בעיה לייצג את הרע ורע בעיניהם זה ממש סבבה) שמחפשים לעצמם תירוצים.. ואז זה יכול להיראות אדם שמחפש הכי להיות צדיק ופשוט טועה בדרך.. אגב רוב הפעמים זה גם מה שהאדם יחשוב, כדי לא לחיות בדיסוננס קוגניטיבי..

ולגבי סוג 4 כשמדובר בהתמכרויות זה מסתדר לי- נגיד מעגל של בעל שמכה מתוך שכרות או סמים, מתפקח, מתייסר ברגשות אשמה ואז הולך לשתות שוב כדי לשכוח.. אדם כזה באיזשהו מקום אין לו שליטה על עצמו..

בעל מכה כשהוא פיקח לדעתי פחות ירגיש רגשות אשם.. לא כי הוא רע מוחלט אלא שוב כי קשה מאד לחיות עם כזה דיסוננס קוגניטיבי בין המעשים לערכים.. לדעתי עם הזמן אדם כזה מצדיק במידת מה את המעשים שלו.. או כי הוא מסכן ואין לו ברירה או כי היא אשמה וכאלה..

במובן הכי פשוט - כל הספרות השוביניסטית / פטריארכלית, שבה משדכים אישה לגבר ממעמד עשיר חרף רצונה - אם זה ספר פמיניסטי (נניח "גאווה ודעה קדומה") - הדמות ה"רשעה" שם פועלת פשוט מהצדק תרבותי.

אבא פטריארכלי ששולח את הילד שלו לפנימייה כי הוא לא נוהג לפי חוקי נימוס או משהו - פשוט מתנהג כמו שנהוג תרבותית.

אגב, דמויות כאלו יכולות להיות מעניינות במיוחד, כי יש להן פער שהן לא מצליחות לגשר בין המוסכמות לבין המצפון שלהן. הם כל הזמן ישכנעו את עצמם שזה בסדר, שכך צודק, "מה, הם לא יקבלו חינוך?"

-

עולים לי עוד נבלים מהסוג הראשון... בהרבה סדרות וסרטים שראיתי או ספרים שקראתי הרשעות שלהם מתבססת גם על זה

(דוגמה מובהקת - רסקולניקוב מהחטא ועונשו רוצח אישה זקנה כי הוא מגיע למסקנה אידיאולוגית שמותר להרוג אותה, אבל דוסטוייבסקי הגדיר את קווי הדמות שלו כ"אדם שיכול היה להיות צדיק גמור")

אני חושבת שדיברתי על השלישי או הרביעי... כאילו בשלישי אין לאדם ממש בחירה כי זו פשוט מחלת נפש ואני ברוך ה' לא ממש מכירה את זה...

ברביעי כאילו זה משהו שאני מזדהה איתו מלכתחילה רק ביותר קיצוני נקרא לזה...

"כיפה אדומה - הסיפור האמיתי"

רוב הספרים העלילתיים והסרטים שאני מכירה באמת לא מציגים את הדמות הרעה כדמות שאפשר להבין אותה איכשהו, שלא לדבר על הזדהות.. בהרבה סרטי דיסני דומים יש את דמות הנבל שזה דמות באמת שהיא פשוט רוע טהור..

הרבה יותר קל לכתוב ככה, קשה לכתוב על רע אנושי כמשהו קרוב ללב, כי הוא לא.. יותר קל לעשות את זה דיכוטומי ומוחלט, יש אותנו הטובים, ויש את הם הרעים וזה סוג אנשים אחר...

במציאות מעבר לדיסני, חושבת שיש מקרים פתולוגיים של הפרעות אישיות (מרקסיזם, אנטי חברתית..) ואז באמת זה רוע מוחלט ואנשים שהתפיסה שלהם את הרע והטוב היא אחרת משלנו.. שם יותר אפשר לראות ''רוע מוחלט'' ז''א אנשים שיודעים שהם הרע ולא אכפת להם מזה והם לא מתחרטים.. זה מיעוט של אנשים, רוב האנשים שעושים דברים רעים אם לחשוב איך הם נראים בפנים, לדעתי אין שם תחושה של זדוניות או דווקא כדרך חיים (במקרים ספציפיים אולי כן, כמו כולנו) בבחירה להיות גנב נגיד זה לא כי אני רוצה להיות רע ולא אכפת לי, זה כי למה לא, והרבה להפוך חיסרון לאידיאל..

אם לחשוב על הספרים שקראתי שדמות הרע שם כן היתה אנושית, חושבת שבאמת זה התנהלות רגילה של אדם שחי את חייו וזה הרגילות.. יש את מי שנולד לזה (שכונות מצוקה וכאלה), יש את מי שנפגע ונוצרה טראומה, יש את מי שזו הדרך היעילה שהוא מצא להתמודד (לא להתמודד) עם החולשות שלו.. אבל בסה''כ אני חושבת שכולם חיים עם עצמם די כמו אנשים רגילים, מקבלים החלטות כמו אנשים רגילים, רק שאיכשהו בדרך היתה סטיה בכיוון של קבלת ההחלטות..

נקודה חשובה בעיני היא זה שלדעתי רוב האנשים חיים יחסית בטוב עם המצפון שלהם. אבל לא כי הם רעים במקור אלא כי הנפש לא יכולה לשאת את זה שהאדם פועל בניגוד מוחלט לערכים ולאמונות שלו על החיים, מה שנקרא- דיסוננס קוגניטיבי. ברגע שיש כזה דיסוננס האדם מתאים או את המעשים לערכים, או את הערכים למעשים.. באיזשהו מידה כן? יכול להיות רגעים שאדם עם מצפון, קורה לכולם.. אבל שהדרך חיים מנוגדת לאמונה זה לא אפשרי לשאת את זה בשפיות..

2. חדמ"ש.

3. לא ממש...

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

קודם כל המשך בבקשה...

נוגע ומרתק.

תמשיך לכתוב.

מעניין.

מרגיש עמוק

מנסה לרדת לעומק