בס"ד

הוא הביט במחברת מסוקרן, היא הביטה בו בחזרה. 
'רגע'- הוא נלחץ מעט. 'מה קורה לי? מחברות לא מביטות בחזרה...'

"נכון?"- כמעט שאל את המחברת. 

המחברת נשארה דוממת. הוא הביט בה למספר שניות ופתח אותה.

"רובן לא." היה כתוב בעמוד הראשון, באותיות שחורות גדולות. ובעמוד הבא: "אבל אני כן. אני, שהייתי בודדה כל השנים. אני, שהייתי חסרת חן ועניין. אני, בשונה מכולן, הצלחתי."

לפתע נשמע רחש חרישי מאחוריו. הוא סגר את המחברת בבהלה, חש כמי שנתפס בקלקלתו. הוא רצה שלא להסתובב, ופשוט להניח ולברוח, אך ליבו פקד עליו להישאר. הרוח הרעידה את גבו כשהוא פנה והסתכל. בדיוק כפי שדמיין אך לא העיז לקוות- היא עמדה שם. היא, שכל משאת חייו היתה לראותה שוב. עמדה והביטה בו במבט זועם ואוהב ורוצה ושונא, בדיוק כמו אז.

בס"ד

קמתי נרגן וממורמר. 
"שנינו יודעים אם כן. השאלה איך מתקדמים מכאן"- אמרתי ביובש.
"מה זאת אומרת?"- שאל חיים בחשש "זאת אומרת"- ניסיתי להיות הכי ענייני שיכולתי, "איך מחלצים אותה מכאן.
זו לא מחברת שנועדה לשבת על מדף בספרייה הלאומית" 
"למה לא?"- שאל חיים. שאלה מעצבנת. 
נשמתי עמוק. |
לו חיים לא היה מכיר את הפוטנציאל הגלום במחברת הזאת.... לא הייתי כועס. 
אבל הוא מכיר. ובכל זאת נחוש שלא לאפשר לאף אדם להשתמש בסודותיה. כמה פחדן יכול אדם להיות??

אותו וויכוח ישן עמד לפרוץ שוב, אבל התבגרתי. וניסיתי להיות חכם יותר. 
'אני פשוט אניח אותה כאן'- חשבתי לעצמי, ואחזור בפעם אחרת, רחוק מעיניו הבוחנות של חיים. 

אך מסתבר שלא רק אני הפכתי להיות מתוחכם. 
חיים שהכיר אותי כמו את כף ידו החסרה, לקח את המחברת ללא אומר ונעלם.

לא שוב! אני לא מאמין שהוא עושה לי את זה שוב! לו רק אבא היה בחיים...
הוא כבר היה אומר לחיים הזה שהוא לא כתב את הסודות האלו כדי לקבור אותם באיזה אופן! אבל הוא אינו בחיים.
ואני כבר התייאשתי מלרדוף אחר סודותיו. אלא שאז, בדיוק כשהשפלתי מבט, מקבל את רוע הגזירה ראיתי אותו.

פתק קטן ודהוי, תמים למראה, שנפל איך לא? מאותה מחברת מסתורית. האוויר שוב חזר אל ראותי. 
התכופפתי והרמתי את הפתק. והדבר הכי טוב בכל הסיפור הזה, שחיים לא יודע על כך שהפתק כבר נמצא אצלי...

אצבעותיי אחזו בפתק המצהיב נוגעות-לא נוגעות. כריותיהן רחפו על החתום בו בשתיקה של שנים, כפרפר על כותרתו של ניצן מלבלב. אלומת אור דקיקה האירה על הפתק שנדמה היה שהזהיב לרגע והשתלהב תחת מגע ידה.

עצמתי את עיניי, מניח לריחות העבר שאפפו את האחוז בידי לחדור אל קרבי. לשאת אותי על כנפי העבר אל אותם מחוזות רחוקים...

ולפתע שמעתי קול בתוך מחוזות העבר. מה הוא עושה פה?

"בחור, בא לפה אתה"

לפתע בלי הודעה מוקדמת נחתתי בעולם. הנה מגיעה אחת עם מטאטא ומחליטה להרוס את המחשבות ולהחזיר אותי למציאות. "אני צריכה לנקות, בא לפה ותצא משם, נו בחור למה אתה מחכה? אין לי את כל היום". הכנסתי במהירות את הפתק לכיס ויצאתי מהספרייה הלאומית.

הרחוב שקט עכשיו בשעה זאת. השעה מאוחרת, עוד מעט והלילה נגמר. עוד מעט האור עולה. הרבה זמן הייתי שם בספרייה, ובמחזות רחוקים הסתובבתי, מי יודע כמה זמן, מי יודע שעה.

צעדתי בדממה לעבר ביתי. 

המחברת כבר פחות מדאיגה אותי, וגם על חיים השכן אני פחות כועס. רק הפתק לא יורד ממני, אותו פתק ישן, פתק צהוב, מלא בקמטים. אותו פתק שריחות העבר אותו עוטפים. זכרון ישן עולה. והנה טלית ותפילין לידי עוברים, בדרך לתפילת ותיקין. בוקר. עוד מעט.

בס"ד

"את יודעת שזה לא נכון"- אמר לה מבטו באלם. 
"תמיד היית מלאת חן, וחשובה כל כך! היית הדבר הכי חשוב"- ניסה לשכנע אותה לזכור.

המחברת פתחה דף חדש, והאותיות הופיעו לאט, כמי שמתקשה לדבר "הייתה תקופה כזאת. 
כולנו זוכרים איך זה נגמר. לא?"
האמת שלא. הוא זוכר את הפיצוץ, את הכאב, את קורבנו של אבא. 

אבל זה היה לפני שנים רבות כל כך, והוא לא היה מספיק בוגר להבין מה קרה שם.

האמנם המחברת האבודה תתן לו את התשובות?
ובכלל איך ומתי היא 'למדה' לכתוב בכוחות עצמה?

אוףף אחרי ששלחתי ראיתי שזה נכתב כאן התכוונתי שזה יהיה אחרי ההמשך הראשון של רעות.
יש איך לתקן?

חשבתי שזה הורס את הרצף..

אשמח להיות חלק גם מהכיוון שאת נתת..

"הכל סובב את האשכנזים". 

לחשוב איך לשלב את מה שרצית כך שישאר פתח להמשך...

ואם לא מה שהיה, אז רעיון אחר.

בס"ד

ובאמת לא הרגשתי שיש מקום להמשיך משם, כי זה היה שלם, ויפה.

חבל למחוק, כי זה והיה יכול להישאר כסוף נוסף לסיפור.

וגם חשבתי אולי אם לא להמשיך משם, להוביל לשם, להוסיף פרטים וכ'.

חוץ מזה שתמיד אפשר לפתוח פתח במשהו סגור.
(לא עשיתי את זה אז כי לא היה לי איך לעשות זאת בלי לפגוע בשלימות שיצרת שם)

תודה לך.

לפעמים כשלא מגיבים זה נראה כאילו גם לא קראו..

אז טוב לדעת שלא.

ככה משיגים כיוונים שונים וסיפורים מעניינים...

מה גם ששם לא עושים עם זה כלום.

על החבר'ה פה אני סומכת שיוציאו מזה סיפור מעניין..

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

זה גדול

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

כתבת יפה.

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

"והבור ריק אין בו מים"

..

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.