בס"ד

הוא הביט במחברת מסוקרן, היא הביטה בו בחזרה. 
'רגע'- הוא נלחץ מעט. 'מה קורה לי? מחברות לא מביטות בחזרה...'

"נכון?"- כמעט שאל את המחברת. 

המחברת נשארה דוממת. הוא הביט בה למספר שניות ופתח אותה.

"רובן לא." היה כתוב בעמוד הראשון, באותיות שחורות גדולות. ובעמוד הבא: "אבל אני כן. אני, שהייתי בודדה כל השנים. אני, שהייתי חסרת חן ועניין. אני, בשונה מכולן, הצלחתי."

לפתע נשמע רחש חרישי מאחוריו. הוא סגר את המחברת בבהלה, חש כמי שנתפס בקלקלתו. הוא רצה שלא להסתובב, ופשוט להניח ולברוח, אך ליבו פקד עליו להישאר. הרוח הרעידה את גבו כשהוא פנה והסתכל. בדיוק כפי שדמיין אך לא העיז לקוות- היא עמדה שם. היא, שכל משאת חייו היתה לראותה שוב. עמדה והביטה בו במבט זועם ואוהב ורוצה ושונא, בדיוק כמו אז.

בס"ד

קמתי נרגן וממורמר. 
"שנינו יודעים אם כן. השאלה איך מתקדמים מכאן"- אמרתי ביובש.
"מה זאת אומרת?"- שאל חיים בחשש "זאת אומרת"- ניסיתי להיות הכי ענייני שיכולתי, "איך מחלצים אותה מכאן.
זו לא מחברת שנועדה לשבת על מדף בספרייה הלאומית" 
"למה לא?"- שאל חיים. שאלה מעצבנת. 
נשמתי עמוק. |
לו חיים לא היה מכיר את הפוטנציאל הגלום במחברת הזאת.... לא הייתי כועס. 
אבל הוא מכיר. ובכל זאת נחוש שלא לאפשר לאף אדם להשתמש בסודותיה. כמה פחדן יכול אדם להיות??

אותו וויכוח ישן עמד לפרוץ שוב, אבל התבגרתי. וניסיתי להיות חכם יותר. 
'אני פשוט אניח אותה כאן'- חשבתי לעצמי, ואחזור בפעם אחרת, רחוק מעיניו הבוחנות של חיים. 

אך מסתבר שלא רק אני הפכתי להיות מתוחכם. 
חיים שהכיר אותי כמו את כף ידו החסרה, לקח את המחברת ללא אומר ונעלם.

לא שוב! אני לא מאמין שהוא עושה לי את זה שוב! לו רק אבא היה בחיים...
הוא כבר היה אומר לחיים הזה שהוא לא כתב את הסודות האלו כדי לקבור אותם באיזה אופן! אבל הוא אינו בחיים.
ואני כבר התייאשתי מלרדוף אחר סודותיו. אלא שאז, בדיוק כשהשפלתי מבט, מקבל את רוע הגזירה ראיתי אותו.

פתק קטן ודהוי, תמים למראה, שנפל איך לא? מאותה מחברת מסתורית. האוויר שוב חזר אל ראותי. 
התכופפתי והרמתי את הפתק. והדבר הכי טוב בכל הסיפור הזה, שחיים לא יודע על כך שהפתק כבר נמצא אצלי...

אצבעותיי אחזו בפתק המצהיב נוגעות-לא נוגעות. כריותיהן רחפו על החתום בו בשתיקה של שנים, כפרפר על כותרתו של ניצן מלבלב. אלומת אור דקיקה האירה על הפתק שנדמה היה שהזהיב לרגע והשתלהב תחת מגע ידה.

עצמתי את עיניי, מניח לריחות העבר שאפפו את האחוז בידי לחדור אל קרבי. לשאת אותי על כנפי העבר אל אותם מחוזות רחוקים...

ולפתע שמעתי קול בתוך מחוזות העבר. מה הוא עושה פה?

"בחור, בא לפה אתה"

לפתע בלי הודעה מוקדמת נחתתי בעולם. הנה מגיעה אחת עם מטאטא ומחליטה להרוס את המחשבות ולהחזיר אותי למציאות. "אני צריכה לנקות, בא לפה ותצא משם, נו בחור למה אתה מחכה? אין לי את כל היום". הכנסתי במהירות את הפתק לכיס ויצאתי מהספרייה הלאומית.

הרחוב שקט עכשיו בשעה זאת. השעה מאוחרת, עוד מעט והלילה נגמר. עוד מעט האור עולה. הרבה זמן הייתי שם בספרייה, ובמחזות רחוקים הסתובבתי, מי יודע כמה זמן, מי יודע שעה.

צעדתי בדממה לעבר ביתי. 

המחברת כבר פחות מדאיגה אותי, וגם על חיים השכן אני פחות כועס. רק הפתק לא יורד ממני, אותו פתק ישן, פתק צהוב, מלא בקמטים. אותו פתק שריחות העבר אותו עוטפים. זכרון ישן עולה. והנה טלית ותפילין לידי עוברים, בדרך לתפילת ותיקין. בוקר. עוד מעט.

בס"ד

"את יודעת שזה לא נכון"- אמר לה מבטו באלם. 
"תמיד היית מלאת חן, וחשובה כל כך! היית הדבר הכי חשוב"- ניסה לשכנע אותה לזכור.

המחברת פתחה דף חדש, והאותיות הופיעו לאט, כמי שמתקשה לדבר "הייתה תקופה כזאת. 
כולנו זוכרים איך זה נגמר. לא?"
האמת שלא. הוא זוכר את הפיצוץ, את הכאב, את קורבנו של אבא. 

אבל זה היה לפני שנים רבות כל כך, והוא לא היה מספיק בוגר להבין מה קרה שם.

האמנם המחברת האבודה תתן לו את התשובות?
ובכלל איך ומתי היא 'למדה' לכתוב בכוחות עצמה?

אוףף אחרי ששלחתי ראיתי שזה נכתב כאן התכוונתי שזה יהיה אחרי ההמשך הראשון של רעות.
יש איך לתקן?

חשבתי שזה הורס את הרצף..

אשמח להיות חלק גם מהכיוון שאת נתת..

קראת את מה שכתבתי?

אני די סגרתי את הסיפור, לא חושבת שיש הרבה מה להמשיך

זה סתם הייתה סוג של פריקה כזאת.. שנמחקה כשלא היה בה צורך.

לחשוב איך לשלב את מה שרצית כך שישאר פתח להמשך...

ואם לא מה שהיה, אז רעיון אחר.

בס"ד

ובאמת לא הרגשתי שיש מקום להמשיך משם, כי זה היה שלם, ויפה.

חבל למחוק, כי זה והיה יכול להישאר כסוף נוסף לסיפור.

וגם חשבתי אולי אם לא להמשיך משם, להוביל לשם, להוסיף פרטים וכ'.

חוץ מזה שתמיד אפשר לפתוח פתח במשהו סגור.
(לא עשיתי את זה אז כי לא היה לי איך לעשות זאת בלי לפגוע בשלימות שיצרת שם)

תודה לך.

לפעמים כשלא מגיבים זה נראה כאילו גם לא קראו..

אז טוב לדעת שלא.

ככה משיגים כיוונים שונים וסיפורים מעניינים...

מה גם ששם לא עושים עם זה כלום.

על החבר'ה פה אני סומכת שיוציאו מזה סיפור מעניין..

כבר יצא לי לחשוף פה מעט מהמקום שלי מול נסיון של ציפייה לילדים. זה מקום שלא נחשף יותר מידי בחוץ, והפורום האנונימי הזה הוא הזדמנות טובה עבורי..

אז מניחה פה עוד חתיכה ממני..

תודה.

יש משהו מאוד כואב בלראות את התבשיל שלך מקדיח גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.

(בתור מי שהאתגר הזה לא זר לו בכלל, אם כי פחות העסיק אותי רגשית).

העברת בעוצמה רגישה ועדינה את חוויה שהיא אינטנסיבית שעכשיו אפשר טיפה יותר לנסות להבין

איזו כתיבה יפההה

ואיזו עוצמההה

השורה האחרונה פשוט כל כך מלאה באמונה הופכת את כל הקטע לכל כך אופטימי ושמח🤩

שולחת חיזוק, בע"ה עוד תזכי🙏🙏🙏

שהשם ישלח לכולנו את הכח

וממש ממש נכנסתי לדמות שלך

אהבתי איך שכתבת

ואמן ה' ישלח מאוצרו הטוב שפע של ברכה ותזכי להפקד בזרע של קימא ולגדלם בנחת ובאושר.

מסתורי ועלום.

וגם נוגה קצת.

ובעיקר נוגע.