זה מקצוע מדהים.
בא לי לשחק עם ילדים. בלי מבוגרים ברקע.
להיות כל היום עם מבוגרים זה מדכא.
עוד אחת!

ולהסתדר עם עוד סייעת שלכי תדעי מי היא![]()
וגם צריך להרגיע חבורת צרחנים.
*בננית*ברור שזה קשה.
לילדים יש עולם מדהים. כ"כ כיף להיות חלק ממנו.
*בננית*
זכיתי..
)
*בננית*נראלי בשירות אעשה משהו עם ילדים. אני חולמת על זה כבר הרבה זמן..
דוסית גאה!רק בגן של גילאי שלוש צריך להחליף טיטולים...
גן חובה זה עולם אחר....אני אישית יותר מתחברת אליו, אבל תכלס כל גיל והמתיקות שלו...
שקד: "הודיה את מתוקה"
אני: "עד איפה אני מתוקה"?
היא: "עד השמים"!
אני: "את מתוקה עד מעל השמים"!
היא : "את מתוקה עד כיסא הכבוד"


נשמה טהורה שכזו!!
אם יש לך זמן החופש את יכולה לעבוד בתכנית הזו של חודש לימודים נוסף שיש בגנים..תבררי על זה...
*בננית*מה זו התוכנית הזו?
אני בוגרת י"א, רלוונטי?
מוסיפים חודש נוסף ללימודים להורים שמעוניינים, ומחפשים לזה עובדות.. אולי לא יתנו לך להיות גננת, אבל סייעת נראה לי שישמצב...
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)