הייתי היום בירושלים. ועמדתי ברחוב וחיפשתי חנות. והרגשתי טוב כי קניתי שמלה חדשה שלגמרי לא מחמיאה לי ואני אוהבת את ההתחרטות הזו. ופתאום ראיתי מישהו, בערך בן עשרים, מרביץ למישהו אחר. והמישהו האחר היה על האדמה, מלא בחול ובפנים שלו דם, והשני מרביץ ומרביץ, בלי רחמים. בנס, באותה שניה הגיענו שני אנשים והפרידו ביניהם. המרביץ ברח והשני התרומם וניגב את הפנים ונכנס לאוטו ונסע. אבל אני בשלב הזה ישבתי על המדרכה ובכיתי. ממש נשנקתי מבכי.
שלא תגידו. כבר ראיתי אלימות. גות'האם מלאה ברציחות ובהתעללויות. אבל אני תמיד יודעת שהכל איפור ומשחק, ופתאום לראות מישהו, שלכאורה גדול וחזק, שוכב על הרצפה וחוטף מכות, זה היה... כואב. כל כך כואב. ואמא חיבקה אותי ורק שאלתי אותה איפה האנושיות אצל הבחור ההוא שהרביץ. איפה האנושיות? וברגעים האלו הידיים שלי היו על העיניים ועל הפה והייתה לי בחילה ורציתי לחבק את שניהם ולהסביר להם שלא טוב, לא טןב לריב. כל כך לא טוב. הנה שוב יש לי דמעות. ואני לא מתחסדת. מריבות זה דבר נורא כל כך.
ומה שרץ לי בראש מייד. השואה, לינצ'ים, ההתעללות שאני עברתי בבית, ההתעללות שהמוני אנשים עדיין עוברים.
למה, תסבירו לי, למה האכזריות?