כשכולם הלכו לראיונות הלכתי גם אני למקום אחד, שהחלטתי שהוא האידיאלי בשבילי, וואללה זה מקום שמקבל את כולם... חוץ ממני.
ואז קצת נדפקתי כי הם איחרו לתת לי תשובה... ובדקתי עוד מקום שאפילו לא רצה ראיון איתי כי היה כבר כמעט מלא ורצה רק את הבנות המושלמות, אלו שלא עושות בעיות ולא צריך להשקיע. אחרכך בדקתי עוד אולפנה, שהיא באמת חור, מקום קטן, כ30 בנות סך הכל. והם לא רצו, וגם אני לא רציתי, אבל הייתי מוכנה ללכת הייתי נואשת, אמרתי אם זה מה שיש אתזה אני אקח, אין ברירה.
אבל אז, בדיוק בזמן ההמתנה לתשובה... הבנתי שקורים ניסים. קרה מה שקרה, ואולפנה, אחת מהיותר נחשבות שהקימו אותה זוג רבנים שהקימו עוד הרבה דברים, אולפנה טובה, קיבלה אותי. כן . אותי! קיבלו!!
ואני שמחה שיש לי מקום לשנה הבאה,
אעפ"י שבכלל לא חשבתי על המקום הזה כאופציה בתחילת השנה הנוכחית הזו.
אז לכאורה עכשיו הכל טוב.
אז לא.
אני עדיין רוצה את המקום הקודם, אליו יותר התחברתי, יותר התאהבתי, היה שם מגמת תיאטרון וקראתי פה מקודם אחת שפירטה והתכווץ לי הלב מקנאה שלי לא תהיה האופציה, וכמובן שאפשרי ללמוד גם לא במסגרת הלימודים אבל מה שאני רוצה זה שזה יהיה במסגרת הלימודים, שאני יוכל להיות טובה במקצוע עד הסוף!
ואני מרגישה ככ כפוית טובה עם עצמי ועם האנשים הצדיקים האלו שלקחו אותי שנה הבאה עם כל הבעיות שלי...
אבל אני כלכך מקנאת בחברות שלי...
שיהיה להם שנה הבאה את המקום שרציתי בשבילי..ותיאטרון.. ויותר את ההוואי שאני רציתי...
וכמובן שאני מודה לה' שגילגל לי את הזכות להגיע בסוף למקום מכובד.
אבל עדיין כואב לי.
