בהצלחה רבה רבה!!!!

אני בשלבי ריפוי של דיכאון מאד קשה אחרי לידה ומתחילה לראות את האור.. (משלבת גם טיפול תרופתי).

חיבוק גדול!!

שכבתי שבועות במיטה ובכיתי כמו תינוקת, זה הגיע למצב שבעלי היה בא הביתה, רואה אותי, שם את התיק, מסתובב ויוצא.והוא אדם מאוד רגיש אבל לא היה יכול להכיל את זה, למרות שהוא מקסים, הוא לא מטפל.

את זקוקה לטיפול, זה נורמלי, הריון מציף המון דברים מהלא מודע, זה לא משהו שעידוד בפורום יפתור.

אני לקחתי ויטמינם שהיו חסרים (בבדיקה של נטורופטית, פרחי באך ותמצית שך היפריקום שזה צמח שמשתמשים בו ברפואה כנוגד דיכאון, ביחד הכל עזר, נראה לי די מהר. (זה היה מזמן לני 16 שנה.)

קודם כל שתדעי הדכאון הוא מתנה מהשי"ת, הוא מתנה שבורא עולם לא נותן לכל אחד

רק למי שהוא מאוד אוהב! ולמי שהוא מאמין שיש לה כוח להתמודד עם זה!

אז זהו, בתוכך בחלק של הנשמה שמחובר להשי"ת בחיבור עמוק ומלא אהבה יש את כל התשובות

תקשיבי לחלק הזה. 

כדאי לקחת B12 וללכת כל יום בשמש מה שאפשר. (חצי שעה הליכה בשמש שווה כמו כדור נוגד דכאון)

תתלבשי יפה גם בלי חשק, אפילו שזה קשה בהתחלה, ובעיקר בהתחלה

את יכולה להתגבר על הקושי הזה.

אחרי כמה פעמים המצב רוח יעלה

(מנסיון אני הייתי בחורף בדכאון קשה שנבע מפוסט-טראומה והפרעות חרדה שונות)

ולהתפלל, ולהקדיש דקות ביום להודיה לבורא 

תרגישי טוב, תזכרי שבורא עולם אוהב אותך מאוד, 

הרי כל מטרת בריאתנו היא כדי שיוכל להשפיע עלינו מטובו ואהבתו.

את אומרת שיש עוד ילדים, זה יכול להיות גם דיכאון אחרי לידה שלא טופל- והתעצם בהריון.

בכל מקרה- אין מה להתביש ללכת לטיפול. זה סה"כ אומר שיש כמה חומרים במערכת שיצאו מאיזון וצריך לאזן אותם.

יקרה! את לא מבינה עד כמה טיפול יכול להציל ולעזור. זה נשמע הזוי- אבל כן, זה יכול להוציא אותך מהערפל שאת נמצאת בו.

בשביל עצמך

ובשביל כל המשפחה שלך.

מומלץ. לנסות גם דברים אחרים- כמו לצאת לעשות דברים שאת אוהבת, הךיכה בחוץ ביום וכו'

אבל במקביל לטיפול.

בס"ד

רבי נחמן אמר:"אין ייאוש בעולם כלל"!

אז אל תדאגי מדובר בתקופה שתעבור.

תנסי להסתכל/למצוא את כל הטוב שה' צופן לך מהתמודדות הזאת:

משהוא סיפר לי שבספר התניא מובא שדווקא בדברים שלא ידוע לנו למה הם טובים עבורנו=חושך -דווקא ע"י דברים כאלו זוכים לטובה צפונה עצומה שלא היינו יכולים לקבל באופן גלוי מרוב גודלה.ולכן החושך/הייסורים הם טובה גדולה מאוד בשביל לתת לנו טובה עצומה.

מצאי בעצמך נקודות טובות

תשתדלי בערך חצי שעה ביום לעשות תפילה אישית עם רבש"ע ולשתף אותו ולבקש את עזרתו ולהתפלל אליו.(ממליץ מאוד מאוד מאוד על הספר "בגן האמונה" קנייה)

לדעתי כדאי מאוד להקשיב לבעלך ולחפש פסיכולוגית עם יראת שמיים(אם חס ושלום המצב היה הפוך איך היית מרגישה?)

לא להשאר בבית כל היום! זה מדכא ומעציב וממש לא עוזר!!! לכי לטייל ולמקומות שעושים לך טוב.

התנדבות לגמילות חסדים גם ב"ה תעזור מאוד!

ותדעי באופן ברור שה' איתך ואוהב אותך בלי תנאי!

עכשיו קשה אבל תאמיני שזה יעבור ואת עוד תשמחי בחיים!

עוד יגיעו ימים יפים!

מוסיף דברים שמצאתי שאולי יעזרו:

מכיפה:

"

איך יוצאים מדיכאון?!?

תוכן השאלה:
שלום!
לא נראה לי שכ"כ תצליחו לעזור לי....זה יותר בשביל להוציא את זה....בתקופה האחרונה אני נמצאת הרבה פעמים במצב של דיכאון/ייאוש....אין לי מושג בדיוק למה-הרבה דברים שמצטרפים אחד לשני....זה כבר די הרבה זמן...אני מנסה לצאת וזה חוזר בגדול...אני ממש מרגישה שזה הורס אותי מבפנים...........חברות אמרו לי שזה גיל כזה(17)...וזה יעבור.....אני פשוט לא יודעת מה לעשות...
איך יוצאים ממצב כזה?!? -בכלליות.............
תודה רבה! וישר כח ענק על העבודה שלכם!

תוכן התשובה:
שלום לשואלת היקרה!
ראשית כל,התעודדי! העצבות והדכאונות אכן ניתנות לריפוי!אינני יודעת מה המקור לרגשות אלו, לכן אנסה לייעץ באופן כללי.
נכון,לרובנו יש בעיות, אבל אם תשימי לב ביחס לצרות אמיתיות הן מאוד קטנות. נדמה לרובנו שעצבות של אדם באה מפני שחסר לו משהו-אך זה לא נכון!
שחקן קולנוע מפורסם לדוגמא,שהיה במקומות הכי אקזוטיים בעולם, טעם מכל תענוגות העולם הזה-בחור צעיר והוא בדיכאון תקופה ארוכה.(וזהו לא המקרה היחיד אם תחקרי בקרב רוב השחקנים ההוליבודים הנוצצים תגלי שלכולם יש אותו סיפור בערך)
אחד מגדולי הפסיכולוגים-ארליך פרום- כתב בספר:´על האדם המודרני´-"מיום ליום תנאיו של האדם משתפרים, הוא לא רעב ללחם וחי יפה אבל...הולך ומתגמד,מתאפס-האפרוריות והעצב ממלאים את חייו".אפשר לגרש עצבות על ידי אמצעים חיצוניים-אלכוהול למשל,אך זה רק לזמן קצר, לאחר מכן העצבות תחזור.
השמחה האמיתית-היא דבר רוחני,לא תוצאה של אפקט חיצוני,היא באה ממעמקי הנשמה-ולכן האדם מסוגל לייצר אותה! השמחה מגיעה לאחר התמודדות עם אתגרים רוחניים.
רק אם אדם זוכה להתגבר על עצמו ממש תהיה לו שמחה לכן כתוב במשלי:"ולישרי לב שמחה"-אם הלב לא ישר הוא לא יכול להכיל שמחה, אור השמחה עובר רק בקווים ישרים.
לכן,השתדלי להתמקד בעשיית טוב, תחווי את האושר הנפלא בשעה שאת עוזרת לאדם אחר, דבר זה גם יכול להכניס פרופורציות לחיים, לגמד דברים שקודם נראו קצת קשים ובלתי אפשריים.
עצה נוספת, נסי לחפש את הטוב שבכל אדם-זה ממש יגרום לך להיות בעולם שכולו טוב.והרי כך מחייבת אותנו התורה עצמה!
הרב קוק זצ"ל אומר ששורש כל הייסורים הוא העובדה שהאדם עסוק כל הזמן בעצמו(אורות הקודש ג,עמ´ קמז), היציאה החוצה לשאת בעול עם אחינו-מעניקה כוח ומשמעות מחודשת לחיים.
אני מקווה שבעזרת ה´ תצליחי להתגבר על כל הבעיות! אם תרצי לשאול עוד משהו בשמחה אענה באימייל...
רק טוב!
שלי. shellykz@walla.com

התשובה התקבלה מחברים מקשיבים
בתאריך ד אדר תשס"ו

"

"

הריון ולידה

תוכן השאלה:
שלום רב,.........
שאלה נוספת היא כיצד ניתן להתמודד עם דיכאון לפני הלידה המיוחלת? אני כל כך מצפה ללידה ולפעמים הזמן פשוט לא עובר ונראה כמו נצח ופיזית ונפשית קשה לי כבר מאוד. לפעמים אני ממש מרגישה שעולמי חרב עליי בכל תחום ותחום בחיים. מה ניתן לעשות? תודה רבה

תוכן התשובה:
בס"ד
שלום רב,

.......
לענין הדיכאון: בטלה ושיעמום מכניסים לנו מחשבות ודמיונות לראש.
צריך למלא את זמנך בעשיה, רצוי בדברים שבאמת מעניינים אותך כדי שיעסיקו גם את הראש.
את יכולה ללמוד דברים (אפשר גם באינטרנט) או לעשות מלאכת יד - סריגה וכד´ בבית או בחוגים באזור מגוריך.
אפשר להזמין חברות או לבקר בני משפחה כדי לא להיות לבד.
אם יש לך כוח את יכולה להתנדב מספר שעות בבית אבות לשוחח ולעודד זקנים וכיו"ב

מאחל לך לידה בריאה, קלה ושמחה בעז"ה

התשובה התקבלה מהרב גלעד שטראוס
בתאריך ו אלול תשע"ג

"

כשנולדה ביתי הראשונה , היה לי הריון מזעזע. כל היום ישבתי על הספה והקאתי. מריח של מכונית שעברה ברחוב וכשבעלי היה נכנס הביתה הייתי מקיאה לו מול הפרצוף מהריח של לא יודעת מה. כל הבית היה מוגף.

הייתי בדיכאון.

אחרי הלידה הייתי מסתכלת בחוץ רואה נשים מטיילות להן בחוץ עם העגלה. צוחקות מפטפטות 

אצלי העולם נגמר

כל היום בכיתי

זה היה דכאון שלאחר לידה

זה יכול להגמר ויכול להשאר

גם חשוב שהבעל ידע להבין שיש הורמונים בשלבים האלו שלאחר הלידה ובהריון שהאשה לא מאוזנת כל הזמן.

היא עצבנית מהר. עייפה מהר. בא לה כל מיני דברים מוזרים (לא רק לאכול)

ואם הבעל ילדותי מדי ולא מחונך להכיל את האשה במצבים האלו.... אז לאשה יותר קשה.

אם הבעל "זורק את הכדור אליך ללכת לרופא" סימן שהוא לא מוסגל לעזור לך . או כי לא בא לו או כי הוא לא יכול... באישיות שלו.

ולכן כדאי לך לפנות לעמותת "ניצה" 

הם מאד עוזרים בדכאון של הריון

ואת יכולה גם לפנות לאפרת. יש להם קו פתוח.

כדאי לך.

זו לא בושה. 

המון המון נשים נמצאות בדכאון בתחילת הריון וגם בסוף הריון וגם לאחר הלידה.

תרגישי בסדר עם עצמך.

לא צריך לקחת תרופות!

צריך לבקש עזרה 

אני קוראת שוב את מה שכתבת

תתקשרי ל"ניצה" 

תראי כאן בכתובת הזו באינטרט          www.nitza.org

הקו החם 02-5002824

לטייל, לראות אנשים .אם את יכולה ואפשר ,ממליץ לצאת לטייל בחוץ לראות אנשים ,חברה.

אבל נראה לי שאי-אפשר להשוות בין דיכאון של אישה לדיכאון של גבר.

אמרו לי לצאת לטיולים ולעשות דברים שאני אוהבת אבל שום דבר לא עזר כי יש דברים שלא תלויים בנו. ודיכאון בהריון, אחרי לידה או בכלל נובע על פי רוב מחוסר סרטונין במח. כן... כן.... חידוש רציני אבל דיכאון לא אומר שאת בחורה דיכאונית אלא זה אומר שיש לך בעיה בחילוף החומרים. הגוף שלך זקוק לסרטונין יותר ממה שהוא מייצר. עברתי את זה. אני הבן אדם הכי שמח בעולם. אוהבת את החיים. וכשנפלתי לשם היו לי שאלות על עצמי. האם הייתי אמיתית עם עצמי? האם אני בחורה דיכאונית?

ניסיתי טיולים, ניסיתי תרופות טבעיות... הכל שטויות. עזבתי את העבודה, לא הצלחתי לטפל בילדים. חשבתי שאני משוגעת ושהכל הולך לי לאיבוד. עד שדחפו אותי ללכת לטיפול ואני חושבת שאם הייתי הולך קודם זה היה חוסך הרבה טראומות. מותק, טיפול תרופתי זה לא מפחיד. יש אנשים עם סכרת, יש אנשים חולי לב, יש אנשים עם בעיה בבלוטת התריס וכולם לקחים כדורים. ולך יש בעייה במאגר הסירונין בראש. קבלי טיפול תרופתי.... ותתחילי לחייך שוב. את לא פסיכית ולא חולת נפש... כך אני הרגשתי בהתחלה. עד שהבנתי את כל מה שאני כותבת לך עכשיו. ממליצה אחר כך כשתרגישי טוב עם הטיפול התרותי לגשת גם לפסיכולוגית כדי לישב את הנפש. ואז תחזרי לצחק לחייך, לעבוד , לטפל בילדים המתוקים שלך... והכי חשוב תזכרי שזה עובר....

בהצלחה נשמה. אל תתביישי לטפל בעצמך. ממליצה מניסיון כואב. הלוואי והניסיון שלי יעזור לך.... וגב אני אוטוטו מחכה ללידה נוספת.... החיים ממשיכים.... וזה עובר. אני עדיין על כדוים וחיה נהדר. ומי שיגיד לך שעדיף בלי... כנראה אף פעם לא חווה דיכאון... אז אל תקשיבי לאף אחד.... בשורות טובות.

גם ללכת לטיפול נדרשים כוחות פנימיים שלך. בכלל לא פשוט!

ומניסיון נורא של דיכאון קשה אחרי לידה (כתבתי קודם..) תביני שהדברים לא בשליטתנו!! לאנשים קשה מאד להבין זאת.

בגלי הדיכאון הקשים אני בן אדם א-ח-ר! וזה בכלל לא בשליטתי.

המשהו החיצוני הוא הדבר הנכון בשבילך. ובבקשה למענך ולמען משפחתך תלכי לטיפול שחלילה המצב לא יחמיר (כמו שקרה אצלי..).

ותדעי שלבעל מאד קשה לדעת איך להתייחס. מעולם הוא לא ראה את אשתו במצב כזה, והרבה פעמים הם חסרי אונים. באמת שהם רוצים לעזור! רק לא יודעים איך..

* האם עזבת את העבודה מרצונך? כלומר- בגלל המצב הלא פשוט?

לפעמים השפיות היא לצאת ולעבוד. זה קשה!! אבל זה מחייב אותנו להתלבש, לצאת מהבית  ולא לשקוע בדיכאון העמוק..

שולחת חיבוק גדול!

שתזכי להריון מבורך ומשמח.

ולידה קלה בשמחה!

מדיכאון אי אפשר לצאת בעזרת פסיכותרפיה ומח אחד. וגם לא באמצעות שיחות עם פסיכולוג לבד.... חייבים לשלב טיפול תרופתי. וכל עכבה בעיניין יכול רק להזיק...

החיים טובים ונפלאים. צריך לעשות שינוי תודעתי ולגשת לבורא עולם עם הרבה ענווה שכמו שיש אנשים עם סוכרת וחולי לב יש אנשים עם דיכאון. כל אחד והדפק שלו. ואם לוקחים את הטיפול התרופתי באהבה ובשמחה חיים חיים מלאים ושמחים אחר כך....

לי לקח חצי שנה עד שהתחלתי טיול תרופתי כי ניסיתי כל מיני דברים טבעיים ויכולתי לחסוך לי ולמשפחתי הרבה כאב. גם כשלקחתי כדורים והרגשתי מצויין הרגשתי כל כך דפוקה שאני צריכה לקחת כדורים כדי להיות שמחה. ורק כשהבנתי שזה חלק ממני והשלמתי עם מה שה' הביא לי התחלתי לחוש ממש משוחררת, בטוחה בעצמי ואוהבת את עצמי עם או בלי כדורים ולא מעניין אותי איך הבנתי שהחיים האלה נפלאים מידי בשביל לבזבז אותם על שטויות. אז הגעתי להשלמה... וב''ה היום אני מחכה אוטוטו ללדת את הילד השלישי שלנו...

הרבה ענווה, הרבה השלמה והכי חשוב לזרום גם עם הקשיים שה' נותן לנו. ואני מבטיחה לך... שאני הייתי עמוק עמוק בתוך הדיכאון...חצי שנה במיטה בלי אוכל, לרדת 10 קילו זה לא צחוק... והנה אני אחרי... זה עובר...

רק מבקשת שמי שלא חוותה את זה באמת שלא תגיב. חס ושלום לא רוצה לפגוע ומחילה אם חס ושלום פגעתי פשוט הדבר שהכי לא רציתי זה כדורים.... כי הפאדיחה ומה יגידו ואני ירגיש חולת נפש זה לא כמו אנטיביוטיקה... עברתי גם אני את התהליך הזה ותגובות נגד טיפול תרופתי ויותר שימוש בכוחות הוא לא  נכון ועלול להזיק. גם לקחת טיפול תרופתי וללכת לפסיכולוגית ולהגיע להשלמה ולחיים מלאי שמחה והתגברות על הטראומה דורש המון כוחות פנימיים.

בשורות טובות ושבת שלום לכולכן....

רק טוב לכולם.

טעות לחשוב שלרפואה האלטרנטיבית אין כלים להתמודד גם עם דיכאון קליני קשה.

יתכן שאם לא יודעים לאן לפנות כרגע, כדאי ללכת על כדורים פסיכיאטריים. במקביל כדאי למהר למצוא פתרון אלטרנטיבי, משום שכדורים אולי מאזנים אבל הם לא פותרים את שורש הבעיה ולא נוגעים בגורמים הנפשיים לדיכאון.

אני חוויתי דיכאון אחרי לידה ומח ואחד הציל אותי ואת משפחתי.

ממליצה בחום רב מאוד ללכת למח אחד לפני טיפול תרופתי.

(בזכות הטיפול בי - הלכתי ללמוד את זה בעצמי ואני רואה איך השיטה הניסית הזאת מצילה המון אמהות!!)

בהצלחה רבה מאוד!!

כשחווים דיכאון העולם מתמוטט. הכל מתמוטט. הילדים, הבעל, המשפחה הכל נעלם מול הדבר השחור הזה. כל היום את בוכה ל-ה', מתפללת והכל רע. אני גם פחדתי מטיפול תרופתי, היה לי מאד קשה עם הרעיון, מה יגידו עלי וכו'. אבל בעלי, ה' יברך אותו, נתן לי את הכוחות והיה איתי. הלכנו יחד לפסיכיאטרית שהמליצה לנו על בדיקת רוק גנטית בשם נוירופרמג'ן. הבדיקה הזאת היא בדיקה קלה (רק לוקחים קצת רוק) ואחרי חודש קיבלתי תשובה מדויקת של התרופה שמתאימה לי. השינוי במצבי היה דרמטי. לא האמנתי איך בדיקת רוק כל כך קטנה שינתה לי את החיים. אמנם זו לא בדיקה זולה, אבל זה היה שווה את זה - אנחנו כל היום קונות לבית, לילדים, לבעל. הפעם דאגתי לעצמי, לבריאות שלי והיום, ברוך ה', אני אחרי זה, ואף אחד לא חושב שאני משוגעת או מוזרה. וכמו שאמרת אנונימי - הרבה ענווה והרבה השלמה.

ולאו דווקא משהו חיצוני.

אני ממליצה לנסות "עוצמת הרכות" חפשי באינטרנט מידע.

ולפעמים אין ברירה אלא להשתמש במשהו חיצוני שיהיה מקפצה הלאה.

אז נחדש לך -

יש תחומים ברפואה האלטרנטיבית עם כוח ריפוי עוצמתי.

ויש לי יותר משמץ מושג - גם אני חוויתי דיכאון קליני אחרי לידה.

יש נשים שממש לא מתפקדות בבית, וגם לא יוצאות לכיף שלהן, אבל עדיין עובדות מחוץ לבית.

זה מקרה אחר לגמרי!

כאשר מדובר באישה שעזבה את כל העשייה בחייה, אז וודאי שצריך בדחיפות טיפול תרופתי!!

סורי!

צריך להתחיל עם טיפול תרופתי, ולהמשיך לטיפולים אחרים, הטיפולים הנ"ל יקצרו את משך זמן נטילת התרופה.

הטיפול התרופתי די מדשדש.

אני לא חוזרת בי.

יש תחומים רבי עוצמה בטיפול האלטרנטיבי. ומלבד מה שהם מטפלים בשורש הקושי, פניה זריזה לטיפול אלטרנטיבי עשויה למנוע את הנפילה לעומק הדיכאון.

מוכחים בתחום.

לא הייתי הולכת עכשיו לדברים כמו מח אחד או אחרים, למרות שביום יום הרגיל אני מאד בעדם.

ללכת מייד לפסיכולוג, ובמקרה הצורך לפסיכיאטר.

ולא לחכות!

בס''ד

אני בא מעולם הטיפול ובעצמי עובר פסיכואנליזה. אל תתני לכל מיני דעות קדומות למנוע ממך הזדמנות לצמיחה. הטיפול יכול להיות מאוד מאוד מועיל והמצב שאת מתארת דורת ההתייחסות רצינית. כמו שאמרו פה קודם, אך תלכי סתם לאנשים, תחפשי איש מקצוע רציני,

בעלך נשמע מאוד תומך, חשוב להקשיה=ב לעצתו

המון הצלחה בכל

קודם כל, עשי בדיקות גם: אולי זה לא דיכאון אלא מחסור בויטמינים או מינרלים. זה קל לבדוק ובד"כ קל לטפל - פשוט ליטול תוספי תזונה מתאימים ולא לאכול/לשתות דברים שמרקנים מאגרי אותם ויטמינים/מינרלים. כל רופא משפחה יתן לך הפניה לבדיקת דם בנושא.

אם הכול יצא תקין - אז בעלך צודק ועליך לפנות לפסיכיאטר, ואז עשי זאת, אל תחכי שמצב יחמיר.

יש דכאון בהריון שנובע מחולשת הגוף וחוסר בויטמינים או מהורמונים. הכרתי פסיכיאטר מקסים, מומחה לתחום הזה. מאד ממליצה לפנות אליו ולשמוע את חוות דעתו. לא כדאי לפחד לבדוק. בהחלט שווה בדיקה. הסבל הרבה יותר גרוע. שלחי לי הודעה ואשלח לך שם ומספר.   0527715030 יש עוד דרכים לעזרה. יש נשים רבות שסובלות מאותה בעיה ובעז"ה אפשר להרגיש טוב יותר במהרה אשמח לבוא לעזרתך.

הסבל שאת חווה  הוא קשה מאוד.

חבל שתמשיכי לסבול , רק בגלל "מה יגידו"  או רעיונות שונים של "התגברות עצמית" או ניסים.

אני ממליץ לך לפנות מיידית לרופא המשפחה שלך , על מנת שימליץ על המשך הטיפול.

יש היום תרופות מצוינות שמאזנות את  הסרוטונין במוח (כמו שכבר כתבו לך) או חומרים אחרים שיצאו מאיזון,

 והן יאפשרו לך לצאת מהדכאון , להפסיק את הסבל הנורא , ולתפקד.

חבל על כל יום של סבל.

אני מדבר מנסיון ומהכירות קרובה עם אנשים שסבלו מדכאון.

בהצלחה. רפואה שלמה.

ה' יתברך יהיה בעזרך!!

הלוואי הלוואי שמתוך ההיכרות הפתוחה עם המצב החדש, 

והיכולת לברר ולשנות-

תרגישי טוב יותר ותחזרי לעצמך!!!

בנוסף, חשוב לי להיות עוד דוגמא לנס דרך הטבע-

גם אני הייתי שם.

לכאבי הגדול.

לא בהיריון,

אבל עמוק במיטה, מתנתקת בהדרגה מהחיים,

ו...גם עם מחשבות החוצה מהעולם הזה...

ו-לא. אף אחד בעולם לא ידמיין שזה מה שעבר עלי, ורק לפני כ"כ מעט זמן...!!!

אני ניצלתי בעזרת טיפול תרופתי.

לא מצאתי בעצמי מספיק כוחות כדי להביא את עצמי לטיפול בשיחות, אבל כדורים היה קל יותר לקחת...

בגלל כל הסטיגמות והחשש הגדול מהעניין-

חשוב לי להשמיע את קולי-

כדור קטן אחד- מציל חיים!!!!!!!

מדהים כמה החיים יכולים להיות יפים כשהסרוטונין מאוזן במוח!!!!!

מצטרפת לקודמותיי עם הניסיון הכואב...

מי שלא חווה- לא יבין לעולם!!!

תבחרי את הדרך הנכונה לך,

תזכרי שתמיד אפשר לשנות/ לשלב...

והעיקר-

תהיי בריאה!!!

אני כבר לוקחת כמה חודשים ורואה שיפור. אך מאד מאד איטי וקשה..

(אחרי ש2 פסיכיאטרים המליצו על הכדורים ואף המינון הועלה..)

השיפור הוא אכן איטי והדרגתי והטיפול המוצלח ביותר הוא שילוב של טיפול תרופתי עם טיפול פסיכולוגי....

אני לא יודעת מאיה את בארץ אך ממליצה מאד מאד על ד''ר טלי וישנה פסיכיאטרית מעולה מגבעת שמואל. דתית לאומית. בעלת חסד. מקצועית, מסורה, יראת שמיים. אני אישית בזמנים הקשים הייתי מתקשרת רק כדי לשמוע את הקול המרגיע שלה.

אני אישית לקחתי כדור כמעט חודשים שלא עזר ואז החליפו לי כדור הרגשתי טוב ך לא מספיק והיא היתה חכמה לעשות לי שילוב של 2 כדורים שגרמו לי להרגיש ממש טוב איתם אני עד היום.....

ממליצה עליה בחום. אם עדיין עובר זמן ואינך חשה בטוב. הילחמי. לא מגיע לך להישאר כך... את פשוט צריכה ללכת שוב ושוב עד שימצאו את הכדור המתאים עבורך....

בשורות טובות.

(אחת האנונימיות הקודמות..)

א. צריך לתת לכדורים את הזמן. מאמינה שכשרשמו לך אותם אמרו לך את זה. אם אני זוכרת נכון- בין שבועיים לחודשיים. אבל אני לא בטוחה.

ב. באמת צריך לעקוב, ואם האפקט לא מספיק טוב- לשנות סוג/מינון, או לשלב. גם אני "משולבת" עם שני סוגים.

אני פחות ממליצה על טלי.. לדעתי פסיכיאטר דרך קופת החולים שלך יכול לעשות יופי של עבודה, ולא צריך להוציא על זה כל כך הרבה כסף...!!!

אני אכתוב את השקפתי בעניין, ולא כולם חייבים להסכים:

פסיכיאטר הוא רופא. צריך לזכור את זה. הן מצד זה שהוא לא אמור להיות איש טיפול בשיחות (ולכן כשהתחילו להמליץ לי על פסיכיאטרים "טובים"- הדגשתי שאני מחפשת אחד שיודע לזהות את הבעיה ולתת מענה. ישר ולעניין. לא אמורה להיות לו הכשרה או פניות למעבר לזה.), והן בשל העובדה שהוא עובד לפי בכמות ורשימת תרופות אחת מקובלת. זאת אומרת- כל הפסיכיאטרים ייתנו לך את אותו כדור בתור ניסיון ראשון לטיפול במה שאת מתארת, ומכאן והלאה- זה המשחק העדין שלך ושל הפסיכיאטר עם שינויים בתרופות ע"פ ההשפעה שלהן.

אז זה בהחלט התפקיד והזכות שלך לחזור ולתאר את ההרגשה, ולקבל טיפול שונה שיעזור לך להרגיש טוב יותר ולחזור לעצמך. אני מדגישה- לחזור לעצמך!!! כי כשנמצאים שם עמוק בחור השחור (כשאני הייתי שם לפחות..) אין שום אמונה שיש סיכוי שהאור יחזור להאיר.. שיהיה טוב... אני לא האמנתי. והמציאות מפתיעה אותי כל יום מחדש! לא רק שהסבל נעלם, אלא שבאמת יש טוב!!! והחיים פתאום באמת מאירים! כמו שכולם מסביבי אמרו פעם...

אז תעקבי, ותשני, ו"תלמדי" את הרופא שלך ואיך מדברים באותה שפה.

את יודעת הכי טוב איך את מרגישה ואיך היה פעם אחרת..

ותעבדו ביחד על מציאת הפתרון האידיאלי!!

ו..חשוב לי להדגיש! גם לתופעות לוואי של תרופות פסיכיאטריות יש פיתרון!! שילוב של כמה סוגים, במינונים מעט שונים- פותרים את הבעיה!! (שינה, תיאבון ועוד..) אבל זה התפקיד שלך לדסר על זה ולדרוש את איכות החיים שלך!!!

הצלחה רבה! תרגישי טוב!!!

באמת החור כ"כ שחור. שרק לראות מעט מן האור זו ברכה!

באמת אלך אליו שוב. האמת ש2 הפסיכיאטרים שהלכתי הם פרטיים. ואמשיך אצל אחד מהם כי ממש המליצו לי עליו. שמחת ועודדת אותי שזה לא רק שהסבל נעלם אלא יש טוב אמיתי.

מרגישה שאני לא מכירה בכלל את עצמי. הדיכאון התחיל לי עוד בהריון (בקטנה יחסית.. לא איבחנתי את זה) ולפני שנה וחצי ילדתי.. מה שאומר שאני כבר שנים בסיפור המדכא הזה..

בקיצור- אין לי מושג מי אני. ואיך זה להיות אמא נורמלית וכו'..

משתדלים לא להתייאש!

גם אצלי זה סיפור של שנים

אני זוכרת את עצמי מציינת כל כמה זמן לאנשים הטובים שהיו סביבי- "אני כבר 3 חודשים-חצי שנה-שנה-שנה וחצי??!?!?!!!!!!! סובלת!!!!". סיוט. ובאמת זר לא יבין זאת!!

ואני כל כך שמחה שאני כבר בצד המעודד!!!!!

החברות שהיו לצדי ואמרו כל הזמן שאני אצא מזה ושיהיה טוב- עזבי את זה שלא האמנתי להן. לא האמנתי שהן מאמינות בזה!!! מבחינתי לא היה שמץ של סיכוי שיוצאים מזה!!! לא הצלחתי לרצות אפילו שהכאב יפחת, כי לא האמנתי שיכול להיות טוב יותר. רציתי כל כך שהכל ייגמר.......

הבעיה שצריך רצון כדי לפעול לצאת מזה. זה כאילו אדם נכה בדבר מסויים ונוזפים בו שהוא לא פועל בתחום הזה (שהוא נכה בו) כדי לשפר את המצב...

כל כך כל כך קשה!!!!!

אני זוכרת שנתקלתי באנשים שהכירו אותי בחיים שלפני, והרגשתי שאני לא זו שהם הכירו. כמו שאת מתארת...

אבל (מסתבר) שבאמת באמת יכול להיות טוב!!!

אל תכעסי על עצמך על רגעים קשים. זה לא באשמתך!!

תדאגי שיהיו סביבך אנשים אוהבים שנעים לך עם צורת הדאגה שלהם, ושיעזרו לך לנשום כשקשה. שיחבקו אותך כשצריך. שיזכירו לך שאת אדם טוב שסובל. ושהם אוהבים אותך גם עכשיו! ושהם רוצים שיהיה לך טוב ומאמינים שהנה זה קורה!! 

תשתדלי להתרחק ממה שמקשה- אנשים, משימות... ותמצאי דרך להסחת דעת כשמחשבות מדכאות מגיעות...

וברגעים של אומץ ושביב של רצון- תנצלי אותם! לעשות כיף, וגם להתקדם בטיפול בעצמך!! 

זה סוחט, וצריך להתאושש אחרי כל צעד כזה... אבל זה שווה!!

ואמיתי!! וקורה!!!!!

אני תמיד אומרת לבעלי- שאם אצליח לצאת מזה כנראה כל אחד יכול לצאת מזה.

את מתארת את זה כ"כ מדוייק!אז אם עברת- אולי גם אני?

בנתיים אני גם מטופלת במוח אחד. זה נראה שזה יכול לעזור..

הלוואי ונזכה..!

כמה כנות, כמה אהבת ישראל, כמה חשיפה לטובת ניסיון עזרה למישהי אלמונית!

אשרי העם שאלו בנותיו!!

אם כואב לך הגוף בכאב שלא עובר כנראה שתלכי לרופא.

אם את בדיכאון שלא עובר כדאי שתלכי לממוחה שיכול לעזור לך.

חבל לסבול...

היום יש המון אפשרויות לטפל.

אין ממה להתבייש.

אם את מתביישת לכי למקום רחוק ממקום המגורים שלך.

בהצלחה !

אני חושב שהפתח הוא לא להאמין לכל מה שהראש מצייר לנו, לא להיות מוכן להאמין לו שזה כל התמונה, להאמין שיהיה טוב זה באמת אולי גדול מדי, אבל לא להאמין לראש שזה כל הציור זה נראה לי אפשרי.

חוץ מזה נראה לי חשוב להזיז את הגוף לעשות דברים ספורטיביים, לאכול כמו שצריך בעיקר להקפיד על חלבונים, לישון כמו שצריך אבל לראות שישנים כמו בני אדם הולכים לישון בזמן נורמלי וקמים בזמן נורמלי, לא ללכת לישון באמצע הלילה ולישון אחרי זה במשך היום (כל זה חוץ מהטיפול).

דבר נוסף אני מוסיף כאן שיר שליווה אותי שהייתי שם ברגעים שטיפה התחלתי לצאת מזה, שיר 'מחכה' של ריטה, מוזמנת לשמוע אותו-

יום אחד זה יקרה 
בלי שנרגיש, משהו ישתנה 
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו 
ולא יהיה ממה לחשוש. 

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד 
זה יבוא בטוח בעצמו 
כאילו היה שם תמיד 
וחיכה שנבחין בו 

וזה יבוא, אתה תראה 
הידיים הקפוצות יתארכו 
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל 
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל 
להיות שלם עם עצמו 

יום אחד זה יקרה 
בלי שנרגיש, משהו ישתנה 
משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו 
ולא יהיה ממה לחשוש 

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד 
זה יבוא בטוח בעצמו 
כאילו היה שם תמיד 
וחיכה שנבחין בו 

וזה יבוא, אתה תראה... 

וזה יבוא, אתה הרי יודע 
לא הכל יטלטל אותנו 
לא הכל יכה 
ומה שייפתח לנו 
מחכה

התלבטתי ממש אם לשלוח אבל בסוף החלטתי שכן.

שהייתי במצב הזה והייתי עמוק בדיכאון, חבר שלי הפנה אותי למשהי בירושלים שממש ממש עזרה לי, היא עושה את זה בשביל לעזור, היא בקושי מרוויחה על זה משהו. אם את רוצה שלחי לי מייל אני אשלח לך את המספר.

elb9876@gmail.com ודאי שאם תרצי ותשלחי אני אמחק את המייל אחרי שאשלח לך, אין לי שום רווח מזה, רק מתוך רצון לעזור.

תקשיבי לדבריו. הוא אוהב אותך ורוצה שיהיה לך טוב.

את בהריון! ואת לא מאושרת, אלא מדוכאת... משהו לא בסדר, את עצמך מבינה את זה.

לא יעזרו לך בפורום - זה יותר מידי רציני, ואסור להשאיר את המצב ללא טיפול - זה לא טוב לך, לא טוב לבעלך, לא טוב לזוגיות שלך, לא טוב לתינוקך. תחשבי, כמה קשה לבעלך לראות אותך ככה. תחשבי, האם את מתפקדת כבעלת הבית? כאישה?.. תחשבי, מה אמור להבין תינוקך כאשר הוא מרגיש שאת לא שמחה לו? שעצם קיומו גורם לך לדיכאון? נסי לחשוב, איך זה ישפיע עליו.

את בטח לא רוצה את כל אלה.

אז עשי את זה, תלכי לטיפול. תבקשי מבעלך שיקח לך תור ויביא אותך לרופא. אולי הוא לא מבין שקשה לך לארגן דברים ומחכה שתעשי זאת לבד.

רפואה שלמה ושנשמע בשורות טובות!

אבל גם לנו אין משפחה/ חברים שמסתדר לחגוג איתם ופשוט יצאנו לטייל!

בלי על האש ועם טיול שמותאם לקטנטנים והיה ממש כיף!

אולי תחשבו על כיוון כזה?

זה בכל מקרה מרגיש לבד

והעומס והעול שבהכנות וכל כך מעייף - נשאר...

חוץ מזה שחלק מהעניין של היום זה לעשות על האש ולא רצינו לאכזב את הילדים

אנחנו כל שבת בבית

כל חג בבית

אז גם ביום העצמאות להיות שוב בבית?

יש בזה משהו מאוד לא קל עבורי

ואני הכי אוהבת את הבית שלי

והמשפחה הגרעינית שלי היא כל חיי!!!

ועדיין יש בי רצון שהילדים שלי יחוו ילדות עם בני דודים ושבתות עמוסות וטיולים ומרחבים ועוד אנשים שהם לא רק אבא ואמא.

לשניה אני לא מתלוננת, מודה לה' על המשפחה המתוקה שלי, זה חסד!!!

פשוט אומרת שיש משהו מאוד בודד בלהיות בלי קהילה, בלי חברה לפרוק לה קצת, בלי משפחה עוטפת.

סה"כ אנחנו זוג צעיר...

תודה על ההבנה והרעיונות💜

מצד אחד המשפחה בחו"ל

מהצד השני משפחה מאוד קטנה, ההורים לא בעניין של לארח וגם לא לבוא אלינו (לצורך העניין היו היום בבית, פשוט נחו והמשיכו בשלהם)

והאחים הולכים לצד השני באופן קבוע (אפשר להבין אותם, יותר כיף שם )

מבחינת קהילה אין פה ממש קהילה קרובה

יש קהילה גדולה שכן יש שם אנשים שאנחנו מדברים איתם ונפגשים בבית כנסת וכאלה אבל לא מגיע לרמה של לעשות דברים ביחד וניסיתי לא פעם...

דווקא בגלל שאתם זוג צעיר כדאי להשקיע בלבנות קשרים שיתנו לכם את המעטפת והגיוון שאתם זקוקים להם.

זה לא קורה בבום, זו דרך, ולכן כדאי להתחיל אותה כדי שתקצרו פירות בהמשך.

זו האמת.

לא רוצים בשומרון/ בנימין

לא בלוד

מבחינת עבודה חריש לא מתאימה

ונראה לי שבזה סיכמנו את המקומות הקהילתיים...

לא?

יש הרבה קהילות בערים סביב בתי כנסת/גרעינים

אם אתם בעניין, הייתי מתאמצת לחפש

בכל עיר כמעט נראה לי שיש קהילות של משפחות דתיות צעירות.

פתח תקווה וגבעת שמואל למשל נחשבות לערים דתיות

אבל גם ברחובות, מודיעין וראשון לציון יש קהילות תוססות.

ואם את מחפשת ערים זולות יותר גם לא חסר.

גרעין כזה.

וזה לא מספיק קהילתי בשבילנו...

לא מחפשים רק אירועים בחגים ותפילה משותפת.

נשמע שזאת תחושה כללית שמכאיבה בחיים, ויום העצמאות רק מדגיש את זה יותר ומציף את החסר❤️‍🩹

ובכל זאת, מעלה נקודה למחשבה, נשמע שאת עובדת מאוד קשה "כדי לא לאכזב את הילדים" והגיוני שהילדים יהנו לא פחות מטיול, או אפילו מנגל עם צ'יפס ונקניקיות בלי סלטים מושקעים...

אנחנו נגיד לא עשינו על האש היום. טיגנו פלאפל ואכלנו עם פיתות, סלט וצ'יפס. זה כן עבודה אבל לא ברמה של לסחוב, לארגן, לשלם ולסיים עם הלשון בחוץ... וחוץ מזה הלכנו לפעילות שווה והילדים נהנו עד הגג.

אם מה שאתם עושים עכשיו לא עושה לכם טוב, אז ממש ממליצה לחשוב ביחד שנה הבאה עם ראש פתוח מה אפשר לשנות כדי שיהיה כיף ושמח למרות הנתונים המבאסים שאין משפחה וקהילה זורמת. ואם לכם יהיה טוב כנראה שגם הילדים יהנו. וגם אם בשנה הראשונה זה יהיה להם מוזר ויתאכזבו שחסר משהו משנים קודמות, זה דווקא יכול להיות להם לימוד טוב על גמישות בהתאם לתנאי החיים המשתנים.

אבל כמובן זו הרגשה אישית.

לארוז אוכל קליל, בלי הרבה הכנות, ולקחת את הילדים לטיול מרגיש לי מאוד משפחתי ולא בודד בכלל

כן מסייגת אחרי שקראתי עוד תגובות שלך שאצלנו שבתות וחגים כן מתארחים מדי פעם אז אין תחושת בדידות מתמשכת שמתווספת כל פעם...

חיבוק גדול!

זה מפריע לכם רק ביום העצמאות ואירועים כאלה או כל השנה?

כי אם כן אפשר אולי לנסות להתחבר לקהילה שקיימת בעיר/בישוב גם אם זה נגיד קצת רחוק לכם, או מסיבות מסויימות לא הכי טבעי.. עדיין שווה לדעתי להתאמץ.

אם אוהבים, קהילה זה דבר משמעותי 

כשחשבנו איפה לגור, השיקול הקהילתי היה כמעט הכי משמעותי..

אז אם זה משמעותי עבורכם, שווה להשקיע בשביל זה

(וגם בתוך קהילה לפעמים לוקח זמן להיכנס ולהרגיש חלק, לעשות סעודות משותפות.., במיוחד בקהילה גדולה. אבל הפוטנציאל קיים)

גם לי אין משפחה שבקשר איתה

וגם אין לי חברות בסביבה

וגם בכלל רק אחת ל..שנה מדברת עם חברה טובה מפעם

לא מזמינים אותנו והיו לי כל מיני חגים שנשארנו לבד

כולל  ליל הסדר

בעל מגויס ואין עם מי לעשות שבת בכלל

ולבד עם הקטנים - נכון זה בעיקר להיות בתפקיד ולתמרן סביב ולהעסיק ולהכין וכו

אבל עם הזמן רוצה לצאת מהמסכנות ולנסות לעשות מזה את ההכי טוב

משתדלת לצאת ולא להשאר בבית

וכן לחשוב מה כיף לילדים

ואז להיות פנויה לשה ולהשכיר לעצמי שזאת המטרה

אבל גם למצוא ביטוי למה ישמח אותי ..אפילו בקטנה

לא תמיד הולך

אבל את לא לבד

לא לכולם רק כיף

והרבה מאיתנו עובדים קשה כדי לזכות ל'כיף' הזה

ולפעמים כיף שעבדנו עבורו הוא יותר כיף ומוערך מסתם כיף שבא בקלות

ילדתי בשערי צדק

והעברתי המון המון שעות של צירים בלתי נסבלים במיון

כי לא הייתי פתיחה 4 אלא 3.5

לא נתנו לי חדר לידה עד שביקשתי אפידורל

אז חשוב לי לדעת דבר ראשון ששם יש סיכוי שיתנו גם אם אני פלא פתיחה 4 ולא רוצה עדיין אפידורל

וגם כמה נורא להעביר שם צירים במיון?

כי בשערי צדק זה היה מזעזע

וגם שהמיילדות (עברתי כמה וכמה עד שילדתי) יהיו אנושיות ומכבדות

ויקשיבו לי בלי להתנשא עליי

והרופאים כנ"ל

והמחלקה

איך זה בלי ביות? ואיך זה עם?

כמה יולדות בחדר?

כמה פרטיות?

כמה נותנים למלווה להיות איתי?

לגבי אפידורל לא לקחתי והכניסו אותי לחדר לידה הרבה לפני פתיחה 4 בשביל שתהיה לי מקלחת צמודה פרטית. לא ממש העברתי צירים במיון, העברתי קצת במחלקה ואז בחדר לידה. המיילדות היו מדהימות אחת, רופאים לא ממש פגשתי כי ב"ה הלידה הייתה טבעית ובלי סיבוכים, פגשתי רופא במיון ובפעם הבאה רק כשבאו לתפור. מי שפגשתי היה אחלה ממש, שאלו לפני כל דבר שעשו והסבירו מה עושים.

הייתי ביות מלא והיה מוצלח, כן התאכזבתי קצת מהמענה בנושא ההנקה, ציפיתי ליותר נוכחות של יועצות הנקה. רוב האשפוז שלי היה בשבת אז אולי בגלל זה והאחיות כן השתדלו לרוב לתת מענה בנושא. הייתי במחלקה החדשה שתיים בחדר חלק מהזמן אבל רוב הזמן היינו לבד, יש גם חדרים פרטיים לחלוטין, לא זכינו;) בכל מקרה החדר היה מהמם! נתנו לבעלי להיות איתי 24/7 וגם אמרו לי שלא שואלים את החברה לחדר אם אפשר כי זה זכותי כיולדת שיהיה לי מלווה (היא גם הייתה עם בעלה), כן אסור למלווים להתפנות בשירותים בחדר שזה לגמרי הגיוני.

נשמע טוב

הלכת לסיור לפני הפעם הראשונה שילדת שם?

ידעת כשהגעתם בדיוק לאן ללכת ?

איפה חונים?

אני מפחדת להיאבד שם  חחח

תבואי לחניון, תמצאי את המעליות ומשם לחדרי לידה.

ככה בלידה עצמה תדעי לאן ללכת.

אני גדלתי עם הנחה כזאת ששערי צדק מאין משכנעות לקחת אפידורל ולכן יש להם זמינות כל-כך גבוה של מרדימים. האם זה נכון? אני לא יודעת. ככה פשוט סיפרו לי כל השנים. שאם את רוצה אפידורל - לכי לשערי צדק. אם לא - עדיף את הדסה.

אחותי למשל יולדת רק בשערי צדק מהסיבה הזאת, מבחינתה לקבל אפידורל כבר בחניון. ולכן היא יולדת שם.

אני מעדיפה בלי אפידורל ולכן הולכת להדסה (בהדסה יש לתחושתי עוד פולסים, אבל הם כמובן משתנים. תלוי על איזה יום את נופלת, כמה עמוס, על איזה מיילדת יכו.

היו לי בהדסה שתי לידות,

לא הייתי הולכת למקום אחר. הייתי מרוצה מהכל. 

בהדסה הכניסו אותי לחדר לידה בפתיחה 3.5 ומיד נתנו אפידורל.

שע"צ שעות שעות עד שהגעתי לפתיחה 4 רק אז הכניסו לחדר ואז לחכות עוד שעתיים למרדים.

אבל אני קיבלתי בשעצ אפידורל בפתיחה 1

(לא חזרתי לבדוק... לא את שעצ ולא את האפידורל)

הכניסו אותי פעמיים לחדר לידה בפתיחה 3.5. גם בלי אפידורל.

במיון עצמו תלוי- בשלושת הלידות ביליתי במיון כמה זמן עד שנכנסתי לחדר לידה

בראשונה היה שבת והיה שקט, נתנו לי להיות שם במקלחת והיה ממש בסדר.

בשתי הלידות הבאות מצאנו פינה שקטה יחסית צמוד למיון להעביר בה את הצירים, גם היה בסדר .

מיילדות בעיניי זה עניין של מזל/סייעתא דישמיא- בלידה הראשונה היו לי 3, השתיים הראשונות היו דיי "פרווה" והשלישית כן הרגשתי תחושת התנשאות כמו שאת מתארת.

בשניה היא היתה בסדר אבל לא הייתי הרבה זמן בחדר לידה והיה צריל בסוף התערבות רפואית, אז היא לא ככ הרגישה לי דומיננטית.

בשלישית - מיילדות מדהימות גם במיון וגם בחדר לידה. ב"ה.

אשפוז-הייתי בזמן מלחמה עכשיו, אז אולי לא משקף- החדר היה מלוכלך, לקח זמן עד שהביאו לי כרית ושמיכה. היתה רק אפשרות של ביות (שמבחינתי זה היה טוב). הצוות ברובו היה נחמד. האוכל בסדר. היינו שתי יולדות בחדר. לא יודעת לגבי מלווה כי לא ניסיתי. בהצלחה בהחלטות

ומזל טוב

מקווה ממש שלא יתחיל עוד איזה מבצע בדיוק כשאצטרך ללדת

כי הבנתי שממש צפוף שם בזמן מלחמה

וגם כשזאת לידה ראשונה הם חושבים שיקח לך זמן אז נותנים להסתובב יותר.

אני בלידה ראשונה הגעתי בפתיחה 4 ואמרו לי להסתובב.

אבל זה לא היה כל כך נורא ביקשתי כדור פיזו ונתנו לי להיות במקלחת של המיון אז העברתי ככה את הצירים עד שהכניסו אותי לחדר לידה.

אם מעניין אותך לידה ללא אפידורל אז החדרי לידה הטבעים שם מהממים וגם המיילדות היו ממש מעולות.

בביות מלא 2 יולדות בחדר נתנו למלווה להישאר גם בלילה.

על הילד הראשון לא יודעת להגיד על הלידה כי ילדתי לפני שהגעתי לבי"ח. אבל אחכ ביקשתי ונתנו לי להיות בחדר לידה להוצאת השליה ולהתאוששות. והמיילדת הייתה סופר רגישה ועזרה לי עם הכול (במיוחד שאמא שלי לא הספיקה להגיעה אז היא ממש 'מלאה' את מקומה). 

השני, הלידה הייתה טובה. הכניסו אותי ישר כשהגעתי בפתיחה 5 לחדר לידה. עשו רק בדיקת פתיחה במיון אפילו לא מוניטור. לידת מיים טובה. מיילדת לא ממש בסגנון שלי אבל הייתה ממש בסדר גמור. נתנו חופשיות כמה שאפשר. בהתחלה קיבלו אותי 2 מיילדות כדי לתקתק את הקבלה מהר. קיצר, היה ממש טוב. 

והייתי עם שתיהם במחלקה ג בביות מלא. היה ממש טוב. נעים. שקט. אחיות טובות ונעימות (קצת ערביות, אבל הרוב לא). לא היה כמעט ערביות במחלקה. היינו 2 יולדות בחדר והיה ממש ממש טוב. 

היה איתי כל הזמן מלוות. ונותנים חופשי ביקורים. אם מפריע ליולדת השניה אפשר להיות בחדר אוכל הסמוך (הוא ממש קרוב) ויש שם ספות ואזור אירוח. 

האוכל בשפע. לא עפתי עליו. אבל אני בררנית מטבעי. הוא כן היה נחשב טוב. 

שעצ. לא ילדתי אבל בררתי עליו הרבה. לא רציתי בגלל העומס. בגלל שהם פחות בקטע של לידה טבעית. ובגלל העומסים (3 בחדר הרבה פעמים יכולים להיות במסדרון וגם בקבלה יכולים להתקע.)

לאחרונה.

מיון יולדות וחדר לידה יחס מדהים. הגענו גם בזמן רגוע יחסית.

האשפוז פחות. אבל לא יודעת מה קורה המקומות אחרים.

מוזמנת לשאול ספציפית..

הרבה יותר זורמים עם היולדת והמחלקה מקסימה

בעין כרם דרשו ממני להיות על המיטה והיתה סטודנטית ששאלה אותי שאלות באמצע הצירים. והמחלקה היתה לא משהו

מלא מלא ערבים שם? 🙈

ממש ממש לא הרגשתי שיש יותר ערבים ממקומות אחרים...

לי היה שם מעולה, הרבה יותר משעצ. בעין כרם לא ילדתי בכלל...

והייתי ממש ממש מרוצה!!

פשוט מהכל. מהמיילדות, מהאחיות במחלקה ( הייתי פעמיים בג' ופעם אחרונה בד' שהיא החדשה, אישית קצת יותר התחברתי לג דווקא) מהאוכל ובכללי מכל החוויה.

לא לקחתי אף פעם אפידורל ולא הגעתי לפני פתיחה 4 אז אין לי תשובות על השאלות... אבל בכללי מאוד ממליצה 

מבחינת היחס גם בחדרי לידה וגם במחלקות היה לי מעולה. ממש אנושיים, קשובים, מתחשבים. ממש כל מי שנתקלתי בו. לא זוכרת חוויה לא נעימה מהצוות.

בלידה השניה הורידו אותי לחדר לידה מהמחלקה כבר באיזה פתיחה 2.5 כי רציתי אפידורל (אשפזו אותי בנשים עם ירידת מים)

בלידה השלישית כן העברתי יותר זמן במיון אבל הכניסו אותי לחדר לידה בפתיחה 3.5.. לא חיכו עד לפתיחה 4.

מבחינתי המינוס זה התנאים במחלקה. יש מחלקה חדשה אבל בסוף רוב הסיכויים זה להיות במחלקות הישנות והתנאים שם קצת מבאסים. מקסימום 2 יולדות בחדר אבל החדרים ממש צפופים ואם את בביות מלא אז פשוט אין מקום. אם פותחים את הכורסא של המלווה זה כבר חצי נכנס בוילון של השותפה.

קיצור מבאס. 

תבקשו בחדר לידה, כבר באמצע הלידה להיות במחלקה החדשה.

תבקשו גם חדר פרטי - אני קיבלתי והיה מדהים ב''ה 

הבייבי היה צריך השגחה ובמחלקה ד' אין תינוקיה פעילה ואין אחיות. לכן הייתי במחלקה א'.

אני פחות נהניתי באשפוז

לאורך כל ימי האשפוז לא נבדקתי אפילו פעם אחת כי הייתי צמודה לבייבי שהיה בפגיה או בתינוקיה עם תמיכה נשימתית וניטור.

אז לא עלו בזמן על בעיות שהתפתחו אצלי....

אני הייתי כולי שקועה בבייבי ולא היה לי פניות לעצמי.

היתה איתי בחדר אישה מקסימה, אבל פעם אחת הגיעו לבקר אותה כל גיסותיה ובעלה והיתה שם חגיגה שלמה מעבר לשעות הביקור

ובכמה דקות שרציתי להכנס לשירותים ולהתאפס רגע על עצמי לפני שחוזרת לבייבי לא היה לי לאן להכנס כי בעלה בילה בשירותים..... (זמן רב מדי... ואחריו היה לא נעים להכנס......)

אז כבר פרצתי בבכי הסטרי והלכתי לאחיות והן פתאום נזכרו שאני קיימת....

במחלקה למטה זכור לי שיש הגבלה דיי קשוחה של ביקורים מעבר לעשות המופיעות.

הייתי במחלקה מייד בכניסה בצד ימין, קומת קרקע. לא זוכרת איזה אות.

חוויה ממש לא נעימה. כואב לי עלייך שעברת את זה. 

אמרו שאין מקום וזהו.

וחיבוק @אמהלה , נשמע נורא

את ה2 הראשונים בשערי צדק וה2 האחרונים בעין כרם.

עין כרם לוקח בגדול!!

בשערי צדק היה עמוס מאוד בכל פעם שהגעתי. לא היה חדרי לידה פנויים גם כשהייתי בפתיחה מלאה (בלידה הראשונה ילדתי בחדר מעבר כזה לזירוזים, בשנייה רק בפתיחה 8 הכניסו לחדר לידה ועד אז הייתי צריכה לחכות במיון כשכל הנשים ששם והבעלים שהלם צריכים לשמוע אותי מתמודדת עם הצירים עם המחיצות הפיציות..

היחס גם היה מאוד מושפע מהעומס. וחוויתי ממש זלזול מחלק מהצוות.

האשפוז היה מקסים ממש, בביות מלא במחלקה ג

לגבי עין כרם אפרט בהמשך. הילדים צריכים אותי..

בשני החידות היחס היה ממש מקסים. גם במיון וגם בלידה. מאוד מכבד, ישר הכניסו לחדר לידה, היו קשובים מאוד סביב התפרים

בביות מלא בג' היה לי צפוף מאוד.. לא היה מקום מעבר למיטה שלי והעריסה..  לא היה מאוד מאובזר מבחינת ציוד לתינוק, שירותים מאוד קטנים..

בביות מלא בד' היה מושלם, חדר לבד מרווח עם מיטה נפתחת, שידת החתלה ועוד.

בד' גם היה לי אירוע חירום רפואי שקורה אחרי לידה והצוות תפקד מדהים, ברגישות וביעילות. 

נהניתי מאוד מאוד מאוד

בפתיחה 3 כבר הכניסו אותי לחדר לידה (הייתי בלידה 9עילה שהתפתחה מהר)

בהמשך היום לי כמה סיבוכים, והם לא עזבו אותי!!! היו איתי רופא, מנהלת המשמרת והמיילדת והרגיעו אותי! היו ממש מסורים אלי

ממש מרגישה שהיו שליחים טובים

וממליצה ממש!

אם אחת זיהתה אותי, אשמח לדעת בפרטי 😀

העיקר שיהיה בשעה טובה!

בית חולים מצויין!! בפער על שערי צדק מניסיון בשתיהם

עין כרם מקצועי מאד ומאוד מאד נעים ומכבד

וגם הרבה יותר טובים עם לידות טבעיות

ילדתי שם במים והיה מדהים

אז לא ממש יודעת להגיד לגבי החדרים לידה

בשניהם האחיות שנתקלתי (ונתקלתי הרבה.. הייתי 4-5 ימים בכל אחד) היו מאוד נעימות ונחמדות

זכורה לי בשערי צדק דווקא רופאה שפחות היתה נחמדה כשבאה לבדוק אותי ומיילדת בניתוח עצמו שדיברה בטלפון תוך כדי

החדרים בעין כרם היו לי סבבה, אולי לא מרווחים אבל אפשר להסתדר (הייתי בביות מלא)

לא אהבתי את האוכל כל כך טבל לא כזה קריטי בעיניי. יועצת הנקה כן הגיעה אבל לא היתה מאוד יעילה להרגשתי

בשניהם בביות זה שתיים בחדר, נתנו לבעלי צמיד לישון איתי אבל יכול לביןת שאם היולדת השניה היתה מבקשת לא היו נותנים

אהבתי שהם מאוד מעודדים ביות מלא ולמרות שעברתי לידה קשה נתנו לי בלי בעיה וגם כשהתינוק היה בפוטו הביאו את הפוטו עד אלי לחדר והוא המשיך להיות איתי

עזרתן מאודד

וכבר לפני שבוע וחצי ראיתי ילדים מוכרים בצמתים

אנחנו בד"כ כן שמים דגלים על האוטו, השנה ספציפית לא כי שכחנו/ לא היה בחנויות במקום מספיק בולט כדי שנזכור לקנות.

מבחינת אבא שלי, מאז הגירוש קשה לו מאוד לתלות דגלים.

באותן חנויות ששנה שעברה כן היה?

אצלנו גם לא מכרו בצמתים, אבל כן שכנים עשו הזמנה מרוכזת וקנינו דרכם.

לק"י

אבל אתמול ראית דגל שהוא שילוב של ישראל וארה"ב😳

הזוי.

(לא יודעת מאיפה זה בא. אולי בעקבות המלחמה האחרונה שהיא בשיתוף עם ארה"ב. אבל בואו לא נגזים).

תמיד היה נראה לי לא קשור, דוקא השנה שהרגשצי שמי שהציל אותנו מהגרעין זה בכלל טראמפ ולא ביבי אמרתי לבעלי שבא לי לשים כזה ולא אחד רגיל בתור הכרת הטוב.

בסוף לא ראיתי כלום בחנות אז יצא שאין שום דגל חחח

אני תמיד שמה וממשיכה עם זה עוד הרבה אחכ עד שזה כבר מאבד צורה..

(או ששוברים לי את הדגל😐 קרה לי שנה שעברה)

יש שינוי שקורה,

לא בכל עיר (מודיעין עילית למשל קשה לי להאמין שהיה משהו)

אבל לפחות אצלנו בעיר, שהיא חרדית לגמרי ולא מעורבת - היו דגלים. אולי אלה של אורחים ולא תושביו העיר - אין לי מושג. בשבת אכלנו אצל חברים במרחק חצי שעה הליכה, בדרך ראינו שני רכבים במיקומים שונים. אולי התארחו שם. לא יודעת. 

מניסיון אישי

שני רכבים בעיר שלימה... עצוב.

הרבה פחות נהרס מדגל אמיתי..

השנה אישית לא הגענו לזה... תקופה כל כך עמוסה שפשוט שכחנו...

את לא מצליחה להבין את העומס הטכני והמנטאלי שהצטבר מהתקופה האחרונה?

את מעט הפניות השקענו ביום הזיכרון.

בבחינת טוב ללכת לבית האבל מללכת לבית המשתה. (ציטוט לא מדוייק)

ובכלל דגלים לרכב עפים בשניה.

נסענו בכביש ירושלים ת"א העמוס ובמשך זמן ארוך היינו כמעט הרכב היחיד עם דגל. מידי פעם עוד שניים שלושה . ממש הפתיע אותי .

רעש בנשימה אומר שהאוייר לא עובר בצורה חלקה. לפעמים יש לזה כל מיני השלכות, וחבל לסבול מזה.

נשמע כמו חסימה כלשהי: פוליפים/שקדים/מחיצת אף עקומה וכדו'...

אלרגיה מחמירה את החסימה,

מבינה שהייתם כבר אצל א.א.ג. ושלח לבדיקות נוספות אז נשמע שאתם על זה.

במקביל בינתיים טיפול באדים, עדיף חמים (מכשיר אדים/מקלחת חמה/כוס תה עדיף עם נענע, רק זהירות מכוויות).

ספריי של מי מלח גם יכול להקל.

לקחת בחשבון שאף סתום פוגע מאוד באיכות השינה, שינה עם ראש מוגבה יכולה לעזור.

כדאי אולי גם טיפול תרופתי נגד אלרגיה, אנטי היסטמנים וכדו אבל לברר עם רופא מה מתאים לגיל ולמשקל.

הבן שלי עם תסמינים קשים של שקד שלישי/חסימה אפית - בן 14 כיום וכבר שנים שהוא סובל

עשינו צילום ויצא שיש חסימה קטנה, עשה גם את הסיב אופטי ויצא בסדר כך שלא הומלץ על ניתוח רק לעקוב וקיבל ספריי לאף

הלכנו לפרטי רופא אנושי וטוב אז סומכים עליו , כך הבדיק  עברה בסדר גמור בשבילו

וגם, הייתי בטוחה מתיון אחוז שזה ניתוח כי מה הסיכוי, אבל לא...

אצלי הוא מטופל ביישור שיניים אז יתכן שיש קשר

האף אוזן גרון טוען שהסיבה אופטי יותר מדוייק

אבל היא לא הסכימה לעשות

רעשים בלתי נסבלים

לקחתי אותו לאף אוזן גרון אמר שיש סטייה במחיצה אבל לא משמעותית כרגע בשביל ניתוח

וגילו לו אלרגיה לקרדית האבק אז הוא מתמלא נזלת דיי מהר ברוב ימות השנה.

לא ישרה. מעט עקומה

גנטיקה מבעלי

אבל בעלי בסוף היה צריך ניתוח כי הוא גם שבר את האף אח"כ.

כמורה, אני רואה שכשיש תופעות קצת שוהות אצל ילדים זה לעיתים גורם לדחייה חברתית.

לכן הייתי ממש מזדרזת לטפל בעניין. מלבד העניין הרפואי שזה בטח מפריע לה יותר מאשר לכם. וזה גם גורם לשינה לא טובה וכו'

בהצלחה

בשורות טובות

בתור אמא ל3 בנים.

בטוחה שיש דברים מעבר.

וזה לא בא מוואקום ריק.

ועדיין💔

מקווה שתמצאו פתרון שמוסכם על שניכם בע"ה 

חמותי היא ממש סבבה

הבית שלה פשוט מאוד עמוס ולא מסודר

וזה מוציא אותי מדעתי קשה לי להתנהל שם בטח עם עוד שני ילדים

והסדר וניקיון חשוב לי מאודדד אני כל היום סביב זה

ובעיקר שהם גרים במקום לא וואוו קשה לנ ממש שאין לי לאן לצאת עם הילדים לסיבוב להתאוורר

וגם הדשא שיש להם עמוס בחפצים

הכל פשוט עמוס ומבולגן

אני בעיקר כל השבת עסוקה בלדמיין מה הייתי עושה פה מבחינת סדר וניקיון אם הייתי יכולה 😅

וגמני חושבת על זה עם הבן שלי…

בעיניי זה לא פייר בכלל כלפי הבעל, ההורים שלו וכל המשפחה לא להגיע.

לכן לדעתי נקודת המוצא צריכה להיות שהולכים.

ומפה לחשוב איך לעשות שיהיה לך יותר נעים.

אולי להביא חומר קריאה מעניין. אולי להכין כעזרה אוכל שאת אוהבת, אולי לתאם שתבואו עם גיסה שנחמד לך.

אבל לא לבוא בכלל באופן קבוע זה לא אופציה.

לדעתי.

אני לא מטילה ווטו זה ממש לא המצב

ותמיד משתדלת לדאוג שתגיע עוד גיסה שנחמד לי איתה

סתם מבאס שמפעם שהייתי הולכת בשמחה עכשיו זה כבר צריך לחשוב על זה

נ.ב

גרנו שם כזוג עשרה חודשים וזה בהחלט הוריד לי מהמקום 😅

אם הוא ישאר איתך ולא ילך לתפילות, אם תביאו נשנושים או מצעים משלכם אם מגעיל לך, אם תתכננו משהו כיפי לשישי בבוקר ותבואו דווקא יותר מוקדם אבל תכנסו לשבת מתוך חוויה כיפית ונחת.. לא יודעת אולי יש לך עוד רעיונות.

לפעמים גם לי קשה עם הצד שלו ואנחנו יושבים ומפטפטים על זה ותוך כדי שיחה צפה הנקודה שיושבת עליי כבד, ואז חושבים איך להקל.

אני לא מלאכית וקשה לי מאד עם חמותי, ואני משתדלת מאד ללכת כמה שיותר בימי חול בזמני חופש - לבוא בצהריים לצאת בערב. קשה לי שם שבתות. אבל מדי פעם שעושים מוצאים מה יכול להקל הפעם וככה באים

אם קשה לך עם החמות זה נשמע לי אפילו עוד יותר מאתגר

בעיקר משעמם לי שם ממש

נשמע שהקושי הוא סביב האירוח החומרי אצלה , והקשר האישי טוב.

אז אולי תזמיני אלייך, כך הקשר ישמר בתדירות שנעימה גם לבעלך, לך, לילדים.. וגם תהיי בבית המסודר שלך, עם גינה שנחמד לך לצאת איתה עם הילדים וכו

ויש לי גם תהיות אם אני עובדת מספיק יעיל בבית, כאילו אני יודעת שלא, ותוהה איך להתייעל....

באלי ללמוד מכאלה שיש להן נגיד רוטינות או על מיני שיטות

ברור שהגיוני.

את רגע אחרי לידה, המשפחה משנה צורה, לוקח זמן להתרגל ולהשתלט על המצב החדש.

ואצל הרבה זה ככה גם לא אחרי לידה, החיים עמוסים, ואין לי כוח להשתעבד לכביסות, למדתי לשתות קפה ולקרוא ספר גם מול ערימת כביסה. וסבבה לי ככה.

זה ממש יכול להכניס לקושי לתפעל את הבית.

אם זה בעיה ספציפית של כביסה, אפשר לחשוב על פתרונות נקודתיים. מתי במהלך הלוז אפשר להכניס? אולי הבעל או הילדים יכולים לעזור?

אבל רוצה הרבה יחס, אז חלק מהזמן אני גם חושבת ומשחקת איתה.

נראה לי שזה הגיוני לגיל לא?

גם בגלל כמות הילדים, גם בגלל הכוחות שלפעמים הולכים וכלים...

השלב שלך (מניחה שהגדול בילדים עוד לא מספיק גדול) באמת קשה, כי עוד אין עזרה ושותפות של הילדים.

בכל אופן, זה הזמן למצוא קיצורי דרך, גם במחיר של דברים לא מושלמים. אני למשל כבר מזמן ויתרתי על קיפול כביסה - פשוט מניחים בסלסילות בארון את הבגדים או במגירות. ואז גם ילדים צעירים יכולים לעשות את זה, בעיקרון... (עדיין יש לנו ערמות לא נורמליות, ומאז פסח למשל עוד לא הצלחתי להשתלט עליהן, אבל זה יחסית מאוזן)

ועם כל זאת -

כדאי לבדוק שאת במצב פיזי ונפשי טוב, כי לפעמים זה יכול להשפיע על התפקוד...

רק עם 2 ילדים וגם עם 1 לא הגעתי להכל...

הכביסה עוברת ממקום למקום

נראה לי אני אקח נערה שתקפל לי

אפשר לנצלש לכמה נהוג לשלם ?

ואני גרה ביישוב ממש פשוט.

מעניין, באיזה גיל הבנות שמקפלות?

ילדה בכיתה ה' לוקחת סביב 15

בתיכון סביב 25

שלישי שלי, ברוך השם ילד מאוד נוח יחסית ולא דורש הרבה ידיים ועדיין מרגישה שאני טובעת בערימות של כביסות אם זה קיפולים אם זה להפעיל אם זה כלים אם זה להכין צהריים או ערב . ובעבודה (אני עובדת בעבודה תובענית) עושה הכל תוך כדי ואחרי העבודה . ויצא לי מלא לחשוב על זה עכשיו בחופשת לידה איך לעזאזל הבית שלי מסודר גם כשאני עובדת כאילו אלוקים נותן כוחות של סוס … זה לא נורמלי בית זה משרה מלאה בית וילדים … אז בשילוב עם קריירה בכלל.

קחי טיפים ממני בתור אחת שהבית שלה מסודר כמעט תמיד אבל קחי מה שמתאים לך:

בכל יום אני ממיינת את הכביסה לצבעים , כלומר נדיר שהיא בסל, מבקשת גם מהילדים כשמורידים בגדים למקלחת שישימו פה שחור ופה לבן וכו. ככה תמיד יש לי את המכונה הבאה להפעלה בקלות.

משתדלת שכביסה לא תצטבר אבל כמובן שלקפל ישר מהמתקן זה חלום ואין זמן לזה אבל גם כשמצטבר יש לי איזה ערב בשבוע ששמה שעון אומרת אוקיי שעה מעכשיו מה שהספקתי הספקתי, לרוב שעה של קיפול מספיקה לערימה מפלצתית שמה לי ברקע בינתיים איזה שיעור תורה או פודקאסט (מחזירה לארונות למחרת רק שזה שנאת חיי להחזיר לארונות).

בכל בוקר מפשירה משהו (אם מתכננת להכין בשרי לא תמיד), הולכת על מתכונים קלים, קוביות חזה עוף בסיר, פרגיות עם סילאן, עוף בתנור, אורז וכו'.

וכן השעה 16 מגיעה לי בשניות כי כל זה קורה בין כל ההנקות והזמן בטן וכו וגם מנסה על הדרך טיפה לשבת לקרוא משהו או סתם לישון (לרוב יש לי לעצמי איזה 40 דק או שעה ). אבל ואבל גדול אני מאוד רוצה להוריד הילוך ולהבין שלא תמיד הבית חייב להיות מוזיאון כי הייתי רוצה יותר לקרוא ולנוח ומרגישה לפעמים שלא מצליחה לעשות את זה כשיש מה לעשות ותמיד יש מה לעשות . 

כשאתם ממיינים את הבגדים ב איפה אתם שמים אותם לפני הכביסה?

אני מכבסת כביסה בנפרד לתינוקת, כביסה צבעונית, כביסה כהה וכביסה לבנה וגם מגבות.

וחלק בסלי כביסה.

יש לי סלי כביסה שנערמים אחד על השני...אחד גדול ומעליו עוד שניים קטנים יותר. ואז ככה אני ממיינת לפי צבעים.

אבל מזמן כבר לא עשיתי ככה... הרבה פעמים אני פשוט לוקחת מכל הסלים מה שנראה לי צריך כביסה עכשיו. לפעמים אם יש לי יותר זמן אני ממיינת לערמות ואז מכניסה לפי סוגים/צבעים חזרה לסלים. 

העניין הוא לנהל את העומס ...

לא יודעת מה הלוז שלך...

דווקא קיפול כביסה אפשר לעשות בנחת על הספה כשהתינוקת משחקת לידך על משטח פעילות או משהו...

בכלל הכל תלוי איך התינוקת ,אם היא נותנת לך לעשות משהו או כל היום מעסיקה אותך.

בזמני שינה שלה תנסי לתקתק דברים שאי אפשר לעשות יחד איתה כשהיא ערה. כמו לבשל, ניקיון..

אם את חוששת לגבי זה שאת לא מרגישה בתסמינים כלשהם ,זה לא אומר כלום,לא מחייב ועוד בשלב כזה מוקדם. אם תורידי את השבועיים מחזור טהרה זה יוצא שבקושי את בהריון שבועיים, כלום זמן.

תעשי בדיקת דם בטא ותבדקי אחר שבוע את מצב העלייה שוב פעם.

בשורות טובות ומשמחות ובידיים מלאות בע"ה 

עד אז בעיקר עייפות גדולה, מצברוח לא יציב וזה..

ונהנית בינתיים מהזמן הרגוע;)

ובע"ה הכל יהיה בבריאות ובקלות!!

מתי זה התחיל, המוח כאילו מחק את כל התקופה הזו.

משערת שהביוץ היה לפני כ3 שבועות

יום רביעי - ביום של ליל הסדר היה קו ממש חזק אך לא כמו הבקרה ממש

ביום שישי לפני שבוע היה קו ממש חזק.- מיום שני היה חלש והתכהה , יום שישי בדקתי פעם אחרונה ואז כמו שאמרתי היה כבר קו משמעותי מאד.

מרגיש לי כזה חוסר ודאות שלא נותן לי לשמוח מההריון.

היו לו בעבר כמה הפלות / הריונות כימיים...

מרגישה חולשה קיצונית עייפות אבל אין הקאות.אולי קצת בחילות מדי פעם ממש בקטנה

2 ההריונות הראשונים התחילו בסחרחורת וחולשה מטורפת ובחילה של כמעט להקיא אבל לא הקאתי .

הריון שלישי בחילה מטורפת בלי סחרחורת, עוד לפני שגיליתי על ההריון.

הריון רביעי לא הרגשתי שום דבר מיוחד ,גיליתי במקרה כי לא קיבלתי ...

הריון חמישי תופעות מזעזעות של צרבת ,מלאות בחזה ..

אז לא רק משתנה מאישה לאישה אלא גם מהריון להריון .. לא חייב להקיא בהריונות 😜