*בננית*אני מדברת עם אבא שלי על החומר בדינים, הלכות כשרות בבשר וחלב, והוא מתחיל לשאול אותי על כל מיני דברים.
ואני כולי - 
- מה זה הדברים האלה?
ואז הוא מתחיל לדבר הלכית (על משקל גמרית) ואני כבר
אממ.. אבא.. איבדתי אותך
ואז הוא שואל איזה שאלה, ואני מסבירה לו שזה מאוד הגיוני שככה וככה
והנה זה מתחיל.
~התפלפלות התפלפלות~
~מלא ראשי תיבות~
ואני: "למאי נפקא מינה?" |לא בייניש?|
הוא מתחיל להסביר...
ואז אני: היי! זה בדיוק מה שאמרתי קודם!!
מסקנה: לדבר בבנאדמית מקצר תהליכים
מ.ש.ל.
פיתה פיתה
נפתלי הדגוזה תחיה בעצמה אמרה!
(בערך)
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
