למדת שיעור חשוב מתוך עצמך.

את רואה שמה שעשית בסוף הצליח יותר - אז כנראה שזה יותר טוב איתו, ממה שהציעה זו שעובדת איתך.

מי אמר שיש פעמים ש"חובה להראות שכועסים" (אגב, לא ציינת בן כמה הילד)?..

הוא הסביר יפה, שהוא לא יודע מה קורה איתו - את "שיקפת" לו מצוין את התחושה, דיברת איתו, וזה עבד.

אז תוכלי להמשיך איתו על הגל הזה. 

קודם כל, להציע בבקר מראש "מבצע".  שאת תשימי לב פעמיים ביום - באמצע ובסוף - אם הצליח לא להתפרץ (תגדירי לו על איזה התנהגויות מדובר, ובקצרה. וגם תגידי מה חיובי), ותתני לו משהו (אלי מדבקות - שכל כמה מקבלים פרס/כיבוד).

וגם תגידי לו שאם מרגיש שהצליח להתגבר על רצון להשתולל/להרביץ, שיבוא לספר לך.  אם יבוא - תשבחי אותו. תגידי לו שזה יעזור שבפעם הבאה כבר יהיה לו יותר קל, עד שבכלל כבר לא ירצה להתנהג כך (שתהיה לו בראש "סקיצה" מה אמור לקרות מזה..).

אם קורה ששוב מתפרץ, אפשר לעצור את זה - אבל לא בתור "אוייב". להגיד לו, הנה, אני עוזרת לך להתגבר על ההתנהגות הלא-טובה. אח"כ אתה תשמח על זה.

לא צריך "לכעוס" - אפשר להציב גדרים גם בהסברה והרגל.

זו ענ"ד.

צריך לעצור אותו - ולראות מה הכי יעזור לכך שזה לא יקרה להבא. שיפנים התנהגות מתוקנת. לפעמים לתפוס אותו ולדבר. לפעמים - אם רואים שזה חוזר ואמצעים אחרים לא עוזרים, אז אפשר לומר, למשל: כעת אתה לא יכול לצאת לחצר, כי הרבצת שם; זה לא בשביל לעשות לך רע, אלא כדי לעזור לך להתגבר על ההרבצות. שתרגיש שזה לא כדאי.

אבל האמת, אם את תתני אמון באופן  שבו התחלת - סביר שלא יהיה צורך. הרי המטרה היא לעזור לו גם להשתנות בכך. לא רק "עזרה ראשונה".  

וכמובן, לא לחכות עם תשומת הלב עד שהוא עושה משהו רע... לתת אותה גם בלי קשר. להתענין בו במשך היום, לשאול מה הוא משחק, להציע לו לעזור לו. זה גם גורם ליותר היענות כשיש צורך להעיר. את אשר יאהב.. - יוכיח.

לגבי ה"אגו" - זו שאלה לא-פשוטה. נסיון. גם הורים לפעמים מתמודדים איתה.

דבר ראשון, צריך לא להיבהל. לזכור שהוא ילד קטן. את צודקת במה שאת רוצה וזה גם לטובתו. תחשבי שכל מה שהוא אומר - זה בכלל בשפה אחרת, שנשמעת לך כמו המילים הללו. הוא מביע תיסכול, נסיון להשתחרר מתהליך ההגבלה שהוא גם לטובתו.  המילים שהוא אומר, זה לא כי הוא "חושב כך", אלא מנסה מה הכי "יועיל"...

לפעמים הכי טוב, זה לסובב קצת את הראש - לא מול הפנים שלו - ולחייך מה"לשון העשירה" של פַספוס כזה...

ואז זה באמת מצחיק - איך הוא אומר דברים בלי-קשר, העיקר בנסיון "להשתחרר" - וכבר קל יותר לדבר איתו. 

וגם הוא מרגיש, שאת בפאזה אחרת, זה עוזר לו לקבל ולהירגע מכח שיש מישהי שאינה נסחפת איתו, היא יציבה יותר. זה טוב גם עבורו.

ממה שקראתי נשמע שמדובר על ילד חכם וחמוד. זה לא אומר שקל איתו, אבל הוא מן הסתם (כמו כל ילד) לא רוצה להתנהג כך.

צריך לפתור את הבעיה מן השורש - לראות מה מציק לילד הזה, למה הוא כל הזמן מציק לילדים או מותח גבולות?

יש לו חברים? משעמם לו? יש לו איזה קושי רגשי או תחושתי?

גיל 5 זה עוד לא גיל שהם מבינים לגמרי את ההשלכות של מה שהם עושים, הם אולי כבר יודעים לדבר כמו מבוגרים, אך הם ילדים ונמצאים בעולם רגשי ודמיוני.

אני לא אומרת שלא צריך להעמיד אותו בגבול. אבל הוא צריך לדעת שאת איתו ולטובתו. להרגיש את זה ממש. שגם אם את שמה אותו בצד לכמה דקות - זה בגלל המעשה ושזו צריכה להיות התגובה, ולא בגלל שאת "לא אוהבת אותו", אלא את אוהבת אותו מאוד, אבל רוצה ללמד אותו גבולות של מה מותר ומה אסור.

בהצלחה!

את שואלת מה לעשות כשאת מרגישה שהעלבון האישי הוא שמוביל אותך ולא החשיבה החינוכית.

לדעתי, מעצם השאלה - עשית כבר את רוב הדרך.

אפשר להיות לכודים שנים במחשבה שאנחנו לכאורה פועלים רק למען טובת הילד, ואף פעם לא לעצור להקשיב לקול הפנימי שיודע מה אמת ומה אשליה. זה קורה לרבים. אשרייך שאת לא במקום הזה! אשרייך שאת מודעת, שאת כנה עם עצמך, שאת לא מפחדת להכיר במציאות כמו שהיא.

המודעות הזאת - היא העיקר. היא הבסיס להתקדמות.

ומה הלאה?

יש לי שני טיפים קטנים:

1) נסי לעשות תרגיל כזה - בזמן שהוא עשה משהו מאוד מכעיס, להתנתק מעצמך לשתי דקות. תבטיחי לעצמך שעוד שתי דקות תחזרי להיות את, ותחשבי את המחשבות שלך ותרגישי את הרגשות שלך. רק לשתי דקות תהיי הוא. תדמייני שאת הילד הזה, תראי את העולם דרך המשקפיים שלו, תרצי את מה שהוא רוצה (פתאום תרגישי מאוד חזק מה הוא רוצה!), תחווי או מה שהוא חווה עכשיו, בסיטואציה איתך. כשתחזרי להיות את, להיות המבוגר הסמכותי בסיטואציה, איכשהו תהיי פחות מעורבבת עם זה. תהיי יותר ממוקדת למה שנכון וכדאי עכשיו.

2) תרגיל מעשי פשוט: כשאת מאוד כועסת עליו, נסי להסתכל עליו ממרחק. כאילו לעשות "זום אאוט" - לראות לא רק את הפה שיורק, או הידיים שמרביצות, או כל אזור אחר בגוף שלו שהיית ממוקדת בו - אלא את כולו בבת-אחת. גם זה עושה איזה סוויץ' בהתייחסות.

אלה טיפים לזמן אמת. חוץ מזה בעיניי חשוב להנכיח כמה שיותר ביום יום את הידיעה הכללית שלך, שהאגו דורש את שלו. לפרוט אותה למטבעות קטנים. הנה, זה קרה הפעם. מה שאמרתי בסיטואציה הזאת לא בא ממקום טהור כמו שניסיתי להציג. לא באשמה! מאוד מאוד חשוב - לא מתוך אשמה! אשמה רק תשבש את כל התהליך. הרגש שלך נורמלי וטבעי, ובעזרת הילד הזה ה' מזמן לך הזדמנות פז לצמיחה, לעבודת מידות. אין כאן עניין לאשמה. פשוט להתבונן, לשים לב, להיות מודעת. מעוד פעם ועוד פעם שמחדדים את המודעות, מלטשים את היכולת להתעלות מעל הרגשות האלה.

לאט לאט. זה שיעור לחיים שלמים

אם הצלחת ככה לשנות פאזה ולדבר אתו במקום להיכנס אתו למקום של מאבקי כוח זה אומר עלייך הרבה מאוד. 

מה שהגננת אמרה נכון - הדיבורים המטיפים האינסופיים שלנו הם "מכבים" את ההקשבה של הילד, ונותנים לו עוד דלק להמשיך במעגל של מאבק כוחות. כשהוא בתוך התקף זעם בלתי נשלט ויש צורך להגן על שאר הילדים או עליך מפניו, באמת צריך להחזיק אותו (ולהתעלם מיריקות, קצת רוק לא הרג אף אחד, אבל כן לחבק אותו בצורה שהוא לא יכול להרביץ) בשקט. בלי להגיד כלום. הוא יירגע יותר מהר ככה, מאשר אם הוא יקבל את הדלק של התגובות שלך. אפשר להגיד לו פעם אחת "אני רואה שקשה לך עכשיו לשלוט במה שאתה עושה אז אני מחבקת אותך עד שתרגע" אבל זהו! 

אם אפשר להגיע אליו רגע לפני שהוא מתחיל להשתולל - כשאת רואה שהוא על הסף - זה הכי טוב. ואז אפשר לתווך בדיבורים. לבדוק מה הרגיז אותו. לבדוק מה הילד השני בסיטואציה חושב שקרה. עם הילדים שלי אני לפעמים אפילו רק חוזרת על מה שהם אמרו באזני הצד השני "דני אומר שמאוד הרגיז אותו שאתה משחק עם האוטו וגם הוא רוצה. איך אתה חושב שאפשר לפתור את זה?" אם מאוחר מדי והוא כבר משתולל, אין מה לדבר עד שהוא נרגע. אחרי שהוא נרגע אפשר לעשות את אותה שיחה שעשית בפעם השניה, ואפילו לפתח אותה יותר. אם הוא אמר שהוא לא יודע מה קורה לו - וזו באמת תשובה מדהימה ברמת המודעות העצמית שבה - אפשר לשאול אותו "אתה מצליח לזכור מה קרה ממש לפני שהתחלת להרביץ? משהו עצבן אותך? או העציב אותך? אולי רצית משהו שהיה למישהו אחר? או אולי רצית שהילד ההוא ישחק איתך?" ככה יהיה לך וגם לו יותר ידע על מה מצית אותו. אפשר לעשות איתו משחק תפקידים - הרגיז אותך שדני לקח לך את המכונית? בוא נראה, אני אהיה דני ואקח לך את המכונית ובוא נחשוב מה אפשר לעשות אם זה יקרה שוב. לא פתרון קסם, אגב. אפשר לחזור על "פתרונות אפשריים מקובלים אחרים" 1,354,227 פעמים ועדיין באותו רגע הילד יאבד את האשתונות, אבל זה נותן לו כלי אפשרי לתגובה אחרת. 

לגבי האגו שמתערב - הורים כל הזמן מתמודדים עם זה! כי כשזה הילד שלך, בנוסף לכעס על זה שילד בן חמש "מנצח" אותך, נוספת קופת שרצים שלמה של רגשות. מה, הילד שלי מתנהג ככה??? מה זה אומר עלי כהורה? מה זה אומר על העתיד שלו? אם הוא מדבר ככה עכשיו, איך הוא ידבר אחר כך למורים בבית הספר? למפקד בצבא? אני לא צוחקת, זה באמת עובר בראש במידה מסויימת. דווקא ממקום של גננת יותר קל להיות מנותק מהצד של האגו. אני נלחמת בעניין הזה כל הזמן. מה שבהתהוות אומרת זה יפה וגם אני אנסה את זה. לפעמים עוזר לי להזכיר לעצמי שאני המבוגר והוא הילד. האחריות להתנהגות נאותה עלי. לפעמים עוזר לי להתמקד במה אני מנסה להשיג כאן. במקרה של ילד, נגיד, שצייר על הקירות, המטרה לא להוציא את כל העצבים על הקירות המלוכלכים על הילד, ולשחרר ככה כעסים, אלא המטרה שהקיר יהיה נקי. ואז זה עוזר לי יותר להתמקד בפתרונות, ופחות להתפוצץ מעצבים. 

זה לא תמיד קל לצאת מעצמנו בזמן עימות או כעס ולגרום לעצמנו לחשוב ולפעול אחרת.

רק הערה- אני לא חושבת שזה נכון לומר לילד "בבקשה  תבוא אלי". את לא מבקשת, את קובעת. אתה בא אלי. ברגע שאת מוסיפה בבקשה- את נותנת לו אפשרות לסרב..

הרגיש את הטוב שבו.

יש סבירות שההתנהגויות שלפני כן מביעות איזו מרירות/תסכול - והנה רואה את הנעימות שיש בתחושת הטוב שבו.

כעת תנסי להעביר את זה למישור יום-יומי. להתייחס מפעם-לעם, להתענין. "לחברֵת" בינו לאחרים, כלומר - להציע משחק ביחד ולשים לב איך זה מתנהל, להדריך. להרגיל בכך שמקבלים אותו טבעי והוא את החברים, מסתדרים. 

דבר כזה יכול להשפיע על כל ההמשך - מהלך אחר לגמרי ממה שהיה הולך בלי זה. יכול לפעמים לחסוך צרות לְשנִים.

תחושת חשיבות ומיוחדות.

ילד שזקוק לזה - או שיקבל, או שייקח בכח.

יקבל-ע"י העצמה חיובית "איזה ציור צבעוני ציירת!! וואו!"  "אני ממש מופתעת! אספת את המשחק ככ" מהר!" , "איזו חולצה יפה לבשת היום" וכיוב'.

ייקח - ע"י מה שהוא עשה וגרם בכח לכולם להסתכל עליו, ולך-להיות מחוברת אליו. בכח.

עוד לא אמא, ולא מנוסה בהמון מצבים כאלה ב"ה.

אבל, יש ילדים שכאשר הם "מבולבלים", כפי שהוא בעצמו הגדיר זאת, דיבורים רק מערערים אותם ומבלבלים אותם עוד יותר.

יש לו כנראה הרבה רעש עכשיו בראש.הרבה קולות סותרים שהוא מנסה להקשיב להם ולסדר אותם.

((ובכלל, אולי יש גם רעשים חיצוניים-- טוב לו בגן? אולי משהו קורה בבית?))

כשאת, בנוסף להכל, "חופרת" לו, אולי זה רק מרעיש לו הכל יותר, וגורם לתותחים שאצלו בפנים לרעום חזק יותר. 

הוא במלחמה עם עצמו כרגע, וצריך שקט כדי להירגע.

זו דעתי הקטנה.

אח"כ כשנרגע, או למחרת, באמת ניתן לתת לו שמו"ס, בסבר פנים יפות ובנחת, אבל לא תוך כדי "ההתקפה" שקורית אצלו בפנים.

הרבה הצלחה! את נשמעת גננת מקסימה וקשובה!

פה באישי אם תירצי.\

מזמן לא נתקלתי בכזו אישיות מדהימה!

עשית בחכמה רבה. וממש יצא לי דמעות מהעינים!!

מאחלת שתמשיכי בעבודתך בקודש, במיוחד הילד הזה שבזכותך ישתנה לבלי הכר!!

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=9197&cat_id=4430

הילד המתפרץ - פתיחה לסדרה "הילד שבר את הכלים" 

ערוץ מאיר.ד"ר אבולעפיה.

למרות שנראה שכשרון חינוכי ושליטה עצמית גבוהה מאד כבר קיימים.

אבל אולי יוסיף. 

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות