למדת שיעור חשוב מתוך עצמך.

את רואה שמה שעשית בסוף הצליח יותר - אז כנראה שזה יותר טוב איתו, ממה שהציעה זו שעובדת איתך.

מי אמר שיש פעמים ש"חובה להראות שכועסים" (אגב, לא ציינת בן כמה הילד)?..

הוא הסביר יפה, שהוא לא יודע מה קורה איתו - את "שיקפת" לו מצוין את התחושה, דיברת איתו, וזה עבד.

אז תוכלי להמשיך איתו על הגל הזה. 

קודם כל, להציע בבקר מראש "מבצע".  שאת תשימי לב פעמיים ביום - באמצע ובסוף - אם הצליח לא להתפרץ (תגדירי לו על איזה התנהגויות מדובר, ובקצרה. וגם תגידי מה חיובי), ותתני לו משהו (אלי מדבקות - שכל כמה מקבלים פרס/כיבוד).

וגם תגידי לו שאם מרגיש שהצליח להתגבר על רצון להשתולל/להרביץ, שיבוא לספר לך.  אם יבוא - תשבחי אותו. תגידי לו שזה יעזור שבפעם הבאה כבר יהיה לו יותר קל, עד שבכלל כבר לא ירצה להתנהג כך (שתהיה לו בראש "סקיצה" מה אמור לקרות מזה..).

אם קורה ששוב מתפרץ, אפשר לעצור את זה - אבל לא בתור "אוייב". להגיד לו, הנה, אני עוזרת לך להתגבר על ההתנהגות הלא-טובה. אח"כ אתה תשמח על זה.

לא צריך "לכעוס" - אפשר להציב גדרים גם בהסברה והרגל.

זו ענ"ד.

צריך לעצור אותו - ולראות מה הכי יעזור לכך שזה לא יקרה להבא. שיפנים התנהגות מתוקנת. לפעמים לתפוס אותו ולדבר. לפעמים - אם רואים שזה חוזר ואמצעים אחרים לא עוזרים, אז אפשר לומר, למשל: כעת אתה לא יכול לצאת לחצר, כי הרבצת שם; זה לא בשביל לעשות לך רע, אלא כדי לעזור לך להתגבר על ההרבצות. שתרגיש שזה לא כדאי.

אבל האמת, אם את תתני אמון באופן  שבו התחלת - סביר שלא יהיה צורך. הרי המטרה היא לעזור לו גם להשתנות בכך. לא רק "עזרה ראשונה".  

וכמובן, לא לחכות עם תשומת הלב עד שהוא עושה משהו רע... לתת אותה גם בלי קשר. להתענין בו במשך היום, לשאול מה הוא משחק, להציע לו לעזור לו. זה גם גורם ליותר היענות כשיש צורך להעיר. את אשר יאהב.. - יוכיח.

לגבי ה"אגו" - זו שאלה לא-פשוטה. נסיון. גם הורים לפעמים מתמודדים איתה.

דבר ראשון, צריך לא להיבהל. לזכור שהוא ילד קטן. את צודקת במה שאת רוצה וזה גם לטובתו. תחשבי שכל מה שהוא אומר - זה בכלל בשפה אחרת, שנשמעת לך כמו המילים הללו. הוא מביע תיסכול, נסיון להשתחרר מתהליך ההגבלה שהוא גם לטובתו.  המילים שהוא אומר, זה לא כי הוא "חושב כך", אלא מנסה מה הכי "יועיל"...

לפעמים הכי טוב, זה לסובב קצת את הראש - לא מול הפנים שלו - ולחייך מה"לשון העשירה" של פַספוס כזה...

ואז זה באמת מצחיק - איך הוא אומר דברים בלי-קשר, העיקר בנסיון "להשתחרר" - וכבר קל יותר לדבר איתו. 

וגם הוא מרגיש, שאת בפאזה אחרת, זה עוזר לו לקבל ולהירגע מכח שיש מישהי שאינה נסחפת איתו, היא יציבה יותר. זה טוב גם עבורו.

ממה שקראתי נשמע שמדובר על ילד חכם וחמוד. זה לא אומר שקל איתו, אבל הוא מן הסתם (כמו כל ילד) לא רוצה להתנהג כך.

צריך לפתור את הבעיה מן השורש - לראות מה מציק לילד הזה, למה הוא כל הזמן מציק לילדים או מותח גבולות?

יש לו חברים? משעמם לו? יש לו איזה קושי רגשי או תחושתי?

גיל 5 זה עוד לא גיל שהם מבינים לגמרי את ההשלכות של מה שהם עושים, הם אולי כבר יודעים לדבר כמו מבוגרים, אך הם ילדים ונמצאים בעולם רגשי ודמיוני.

אני לא אומרת שלא צריך להעמיד אותו בגבול. אבל הוא צריך לדעת שאת איתו ולטובתו. להרגיש את זה ממש. שגם אם את שמה אותו בצד לכמה דקות - זה בגלל המעשה ושזו צריכה להיות התגובה, ולא בגלל שאת "לא אוהבת אותו", אלא את אוהבת אותו מאוד, אבל רוצה ללמד אותו גבולות של מה מותר ומה אסור.

בהצלחה!

את שואלת מה לעשות כשאת מרגישה שהעלבון האישי הוא שמוביל אותך ולא החשיבה החינוכית.

לדעתי, מעצם השאלה - עשית כבר את רוב הדרך.

אפשר להיות לכודים שנים במחשבה שאנחנו לכאורה פועלים רק למען טובת הילד, ואף פעם לא לעצור להקשיב לקול הפנימי שיודע מה אמת ומה אשליה. זה קורה לרבים. אשרייך שאת לא במקום הזה! אשרייך שאת מודעת, שאת כנה עם עצמך, שאת לא מפחדת להכיר במציאות כמו שהיא.

המודעות הזאת - היא העיקר. היא הבסיס להתקדמות.

ומה הלאה?

יש לי שני טיפים קטנים:

1) נסי לעשות תרגיל כזה - בזמן שהוא עשה משהו מאוד מכעיס, להתנתק מעצמך לשתי דקות. תבטיחי לעצמך שעוד שתי דקות תחזרי להיות את, ותחשבי את המחשבות שלך ותרגישי את הרגשות שלך. רק לשתי דקות תהיי הוא. תדמייני שאת הילד הזה, תראי את העולם דרך המשקפיים שלו, תרצי את מה שהוא רוצה (פתאום תרגישי מאוד חזק מה הוא רוצה!), תחווי או מה שהוא חווה עכשיו, בסיטואציה איתך. כשתחזרי להיות את, להיות המבוגר הסמכותי בסיטואציה, איכשהו תהיי פחות מעורבבת עם זה. תהיי יותר ממוקדת למה שנכון וכדאי עכשיו.

2) תרגיל מעשי פשוט: כשאת מאוד כועסת עליו, נסי להסתכל עליו ממרחק. כאילו לעשות "זום אאוט" - לראות לא רק את הפה שיורק, או הידיים שמרביצות, או כל אזור אחר בגוף שלו שהיית ממוקדת בו - אלא את כולו בבת-אחת. גם זה עושה איזה סוויץ' בהתייחסות.

אלה טיפים לזמן אמת. חוץ מזה בעיניי חשוב להנכיח כמה שיותר ביום יום את הידיעה הכללית שלך, שהאגו דורש את שלו. לפרוט אותה למטבעות קטנים. הנה, זה קרה הפעם. מה שאמרתי בסיטואציה הזאת לא בא ממקום טהור כמו שניסיתי להציג. לא באשמה! מאוד מאוד חשוב - לא מתוך אשמה! אשמה רק תשבש את כל התהליך. הרגש שלך נורמלי וטבעי, ובעזרת הילד הזה ה' מזמן לך הזדמנות פז לצמיחה, לעבודת מידות. אין כאן עניין לאשמה. פשוט להתבונן, לשים לב, להיות מודעת. מעוד פעם ועוד פעם שמחדדים את המודעות, מלטשים את היכולת להתעלות מעל הרגשות האלה.

לאט לאט. זה שיעור לחיים שלמים

אם הצלחת ככה לשנות פאזה ולדבר אתו במקום להיכנס אתו למקום של מאבקי כוח זה אומר עלייך הרבה מאוד. 

מה שהגננת אמרה נכון - הדיבורים המטיפים האינסופיים שלנו הם "מכבים" את ההקשבה של הילד, ונותנים לו עוד דלק להמשיך במעגל של מאבק כוחות. כשהוא בתוך התקף זעם בלתי נשלט ויש צורך להגן על שאר הילדים או עליך מפניו, באמת צריך להחזיק אותו (ולהתעלם מיריקות, קצת רוק לא הרג אף אחד, אבל כן לחבק אותו בצורה שהוא לא יכול להרביץ) בשקט. בלי להגיד כלום. הוא יירגע יותר מהר ככה, מאשר אם הוא יקבל את הדלק של התגובות שלך. אפשר להגיד לו פעם אחת "אני רואה שקשה לך עכשיו לשלוט במה שאתה עושה אז אני מחבקת אותך עד שתרגע" אבל זהו! 

אם אפשר להגיע אליו רגע לפני שהוא מתחיל להשתולל - כשאת רואה שהוא על הסף - זה הכי טוב. ואז אפשר לתווך בדיבורים. לבדוק מה הרגיז אותו. לבדוק מה הילד השני בסיטואציה חושב שקרה. עם הילדים שלי אני לפעמים אפילו רק חוזרת על מה שהם אמרו באזני הצד השני "דני אומר שמאוד הרגיז אותו שאתה משחק עם האוטו וגם הוא רוצה. איך אתה חושב שאפשר לפתור את זה?" אם מאוחר מדי והוא כבר משתולל, אין מה לדבר עד שהוא נרגע. אחרי שהוא נרגע אפשר לעשות את אותה שיחה שעשית בפעם השניה, ואפילו לפתח אותה יותר. אם הוא אמר שהוא לא יודע מה קורה לו - וזו באמת תשובה מדהימה ברמת המודעות העצמית שבה - אפשר לשאול אותו "אתה מצליח לזכור מה קרה ממש לפני שהתחלת להרביץ? משהו עצבן אותך? או העציב אותך? אולי רצית משהו שהיה למישהו אחר? או אולי רצית שהילד ההוא ישחק איתך?" ככה יהיה לך וגם לו יותר ידע על מה מצית אותו. אפשר לעשות איתו משחק תפקידים - הרגיז אותך שדני לקח לך את המכונית? בוא נראה, אני אהיה דני ואקח לך את המכונית ובוא נחשוב מה אפשר לעשות אם זה יקרה שוב. לא פתרון קסם, אגב. אפשר לחזור על "פתרונות אפשריים מקובלים אחרים" 1,354,227 פעמים ועדיין באותו רגע הילד יאבד את האשתונות, אבל זה נותן לו כלי אפשרי לתגובה אחרת. 

לגבי האגו שמתערב - הורים כל הזמן מתמודדים עם זה! כי כשזה הילד שלך, בנוסף לכעס על זה שילד בן חמש "מנצח" אותך, נוספת קופת שרצים שלמה של רגשות. מה, הילד שלי מתנהג ככה??? מה זה אומר עלי כהורה? מה זה אומר על העתיד שלו? אם הוא מדבר ככה עכשיו, איך הוא ידבר אחר כך למורים בבית הספר? למפקד בצבא? אני לא צוחקת, זה באמת עובר בראש במידה מסויימת. דווקא ממקום של גננת יותר קל להיות מנותק מהצד של האגו. אני נלחמת בעניין הזה כל הזמן. מה שבהתהוות אומרת זה יפה וגם אני אנסה את זה. לפעמים עוזר לי להזכיר לעצמי שאני המבוגר והוא הילד. האחריות להתנהגות נאותה עלי. לפעמים עוזר לי להתמקד במה אני מנסה להשיג כאן. במקרה של ילד, נגיד, שצייר על הקירות, המטרה לא להוציא את כל העצבים על הקירות המלוכלכים על הילד, ולשחרר ככה כעסים, אלא המטרה שהקיר יהיה נקי. ואז זה עוזר לי יותר להתמקד בפתרונות, ופחות להתפוצץ מעצבים. 

זה לא תמיד קל לצאת מעצמנו בזמן עימות או כעס ולגרום לעצמנו לחשוב ולפעול אחרת.

רק הערה- אני לא חושבת שזה נכון לומר לילד "בבקשה  תבוא אלי". את לא מבקשת, את קובעת. אתה בא אלי. ברגע שאת מוסיפה בבקשה- את נותנת לו אפשרות לסרב..

הרגיש את הטוב שבו.

יש סבירות שההתנהגויות שלפני כן מביעות איזו מרירות/תסכול - והנה רואה את הנעימות שיש בתחושת הטוב שבו.

כעת תנסי להעביר את זה למישור יום-יומי. להתייחס מפעם-לעם, להתענין. "לחברֵת" בינו לאחרים, כלומר - להציע משחק ביחד ולשים לב איך זה מתנהל, להדריך. להרגיל בכך שמקבלים אותו טבעי והוא את החברים, מסתדרים. 

דבר כזה יכול להשפיע על כל ההמשך - מהלך אחר לגמרי ממה שהיה הולך בלי זה. יכול לפעמים לחסוך צרות לְשנִים.

תחושת חשיבות ומיוחדות.

ילד שזקוק לזה - או שיקבל, או שייקח בכח.

יקבל-ע"י העצמה חיובית "איזה ציור צבעוני ציירת!! וואו!"  "אני ממש מופתעת! אספת את המשחק ככ" מהר!" , "איזו חולצה יפה לבשת היום" וכיוב'.

ייקח - ע"י מה שהוא עשה וגרם בכח לכולם להסתכל עליו, ולך-להיות מחוברת אליו. בכח.

עוד לא אמא, ולא מנוסה בהמון מצבים כאלה ב"ה.

אבל, יש ילדים שכאשר הם "מבולבלים", כפי שהוא בעצמו הגדיר זאת, דיבורים רק מערערים אותם ומבלבלים אותם עוד יותר.

יש לו כנראה הרבה רעש עכשיו בראש.הרבה קולות סותרים שהוא מנסה להקשיב להם ולסדר אותם.

((ובכלל, אולי יש גם רעשים חיצוניים-- טוב לו בגן? אולי משהו קורה בבית?))

כשאת, בנוסף להכל, "חופרת" לו, אולי זה רק מרעיש לו הכל יותר, וגורם לתותחים שאצלו בפנים לרעום חזק יותר. 

הוא במלחמה עם עצמו כרגע, וצריך שקט כדי להירגע.

זו דעתי הקטנה.

אח"כ כשנרגע, או למחרת, באמת ניתן לתת לו שמו"ס, בסבר פנים יפות ובנחת, אבל לא תוך כדי "ההתקפה" שקורית אצלו בפנים.

הרבה הצלחה! את נשמעת גננת מקסימה וקשובה!

פה באישי אם תירצי.\

מזמן לא נתקלתי בכזו אישיות מדהימה!

עשית בחכמה רבה. וממש יצא לי דמעות מהעינים!!

מאחלת שתמשיכי בעבודתך בקודש, במיוחד הילד הזה שבזכותך ישתנה לבלי הכר!!

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=9197&cat_id=4430

הילד המתפרץ - פתיחה לסדרה "הילד שבר את הכלים" 

ערוץ מאיר.ד"ר אבולעפיה.

למרות שנראה שכשרון חינוכי ושליטה עצמית גבוהה מאד כבר קיימים.

אבל אולי יוסיף. 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....