בלעכס.
שונאת-שונאת-שונאת ושוב שונאת לרקוד.
למה מכריחים אותי לזוז במקהלה כמו פינגווין?? ועוד בשיר בשפת הזולו
איכסה פיחסה בלעכס.
לא רוצה לרקוד על הבמה.
באתי למקהלה,
לא לחוג זומבה!!!!
בלעכס.
שונאת-שונאת-שונאת ושוב שונאת לרקוד.
למה מכריחים אותי לזוז במקהלה כמו פינגווין?? ועוד בשיר בשפת הזולו
איכסה פיחסה בלעכס.
לא רוצה לרקוד על הבמה.
באתי למקהלה,
לא לחוג זומבה!!!!
חה
סויעללחת
גם לך היו השטויות האלה? 
אל תסבלי מזה בכוח...
תשלימי עם זה כמה שיותר מהר כדי שתוכלו גם להנות מזה
היה שיר אחד שממש היו קטעי ריקוד. יצאתן בזול.
חוץ מזה שאני מזכירה לך שעזבתי את המקהלה. אני לא דוגמא למישהו שהשלים עם השטויות שלה...![]()
היינו צריכות לשיר באנגלית וזה יותר עצבן אותי!!
בעע.
היום ההופעה!!!
אין לי כוח אליה!

מחר אני צריכה לשמור על הילדים.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)