אבל בכ"ז לדעתי חשוב לזכור לפעמים כשלוחצים מידי ורוצים "להרגיש", דווקא אז זה עלול להעלם..

ודבר נוסף, ככל שמתרגלים יותר, להביע אהבה וחמימות (גםאם היא בהתחלה לא רצונית) מרגישים יותר..

בהצלחה

אני בת 15, ובת בכורה במשפחה. מאז ומתמיד אימא שלי ואני לא הפגנו אהבה זו לזו, אין לי מושג מדוע. שתינו אוהבות אחת את השנייה מאוד, אבל אין כמעט מגע פיזי, חיבוקים/ נשיקות.. לפעמים זה קצת צובט לי. הבנתי שזה קורה במשפחות רבות.

יכול להיות שזה קשור בכלל לגיל שלה, ולעצם העובדה שהיא בכורה?

לקטנים יותר קל בד"כ להביע חיבה ואהבה. אל הגדולים, ובמיוחד לבכורים, מתייחסים לפעמים כאל בוגרים, כמעט שווים לנו, והרבה יותר קשה להביע כך אהבה בצורה מתפרצת.

(כותבת מהחוויות האישיות שלי. אין לי כ"כ עצות כרגע, רק בתור נקודת כיוון למחשבה).

שהתחילה מלנשק את הילדה בלילה כשהילדה ישנה. לאט לאט החסימה נעלמה.

בס"ד

נסי להתבונן בה טיפה יותר,

כשהיא עושה דבר שאת שמחה בו, להתעכב על הרגע הזה, ולתת לעצמך להתענג ממנו.

כשהיא אומרת משהו חכם, או מתחשב,

בכל גילוי של דבר טוב שהיא עושה לא להעביר הלאה, אלה לעצור ולתת לרגע הזה לפתוח את לבך.

בדרך כלל חלק מהאהבה זה תענוג שאנו חווים מלהתבונן
(בעיקר פנימית ומחשבתית, מלשון בינה, אבל גם בעיניים) באהוב,
וכשנותנים את הרגע הזה של התענוג זה מציף.
הרבה פעמים הבכורות שלנו נראים לנו מובנים מאליהם, שהם חכמים, מוצלחים, עוזרים וכ',
ובלחץ של הזמן והמטלות אנו לא נותנים את הרגע הזה שמניע אותנו מהרגש אל המעשה.

וכמובן גם להחמיא לה, ולומר לה שאת אוהבת אותה.

עוד דבר שיכול לעזור זה רגע לפני שאת פונה אליה, לחשוב על כמה שאת אוהבת אותה.
הפניה עצמה תהייה יותר אוהבת ורכה. כדי לבטא את מה שקיים בנו אנו צריכים לתת לזה זמן ומקום...

(וכל זה בלי עצות מעשיות ממש כי לא  ראיתי שכתבת מה הגיל שלה) 

בס"ד

ובע"ה תתחילי ממגע יזום, ותראי כבר לבד כמה שזה כייף
וגם אפשר להצמיד לזמנים, למשל את מסיימת לסרק אותה, מחמיאה לה נותנת נשיקה.
(גם תוך כדי  הסירוק אפשר ללטף וכ')

בקבלת פנ ים כשהיא באה לבית, אם זה לא זמן לחוץ מידי גם כשאתן נפרדות בבוקר,

וכמובן נשיקת לילה טוב

וזה שהילדה צריכה יותר ממה שהרגשת טבעי מלכתחילה-

לא אומר שיש לך בעיה אובייקטיבית כל שהי לתת לה תשומת לב,

אלא  שזה לא היה במודעות, ובאופן הכי טבעי הצורך שלך במגע,
 כאשר יש כמה קטנים מתמלא הרבה יותר מהר מאשר אצל מי שזקוק למגע ממך...

כייף לשמוע שהכול טוב, רק תכניסי את המגע לרוטינה שלך איתה, וזהו בע"ה.

היא עוד ממש קטנה, וזו הזדמנות מצויינת לשפר את הקשר.

אני החלטתי לומר לילדים שאני אוהבת אותם, וזה לא היה טבעי לי, כי אלי לא דיברו ככה.

היום בכל פעם שמדברים על 'אהבה' ('אמא, את אוהבת קטשופ?') אני שואלת "אתה יודע מה אני הכי אוהבת?" (והם יודעים מצויין...) או שאני פשוט אומרת "אני אוהבת אותך!". וזה לא משנה אם הילדים האחרים שומעים, הם יודעים שלהם אני אומרת את אותו הדבר.

ובגיל הזה טוב להתרגל להחזיק ידיים, כי זה מצויין גם בגילאים גדולים, ואחר כך קשה יותר להתחיל.

בהצלחה!

גם לי היה סוג של דיכאון אחרי לידה

מאד עזר לי ללכת לטיפול עם עצמי ועם הילד בחדר סנוזלן בירושלים. חדר רב תחושתי ששיחרר אצלי ואצל הילד משהו וגרם לי להרגיש פתאום את מלוא עוצמת הקשר האמיתי בינינו והחסימה נפתחה.

היה לי סוג של דיכאון שגרם שהקשר הבסיסי הטבעי עם הילד נפגע. אמנם הרגשתי את זה רק שהילדים הבאים נולדו.

משהו בבסיסיות הזאת של המגע הקרוב איתו שהיה טבעי כ"כ עם הבאים אחריו, היה יותר עצור. וכמו שאמרתי החדר הזה שיחרר את זה לגמרי וב2 פגישות.

אגב החדר הזה הוא חויה  לילד   בפני עצמה 

בס"ד

יכול להיות שבשבילה זו דרך להשיג תשומת לב של אימא.

הבינוני שלי גם היה פעם אומר אמירות כאלו,

רק לא תמיד ממש ישיר, (גם) לפעמים הוא היה אומר :"למה הבאת לו (כל דבר החל ממתק וכלה בנשיקה) ולי לא?"

והייתי עונה בהתאם להקשר.  לפעמים :"כי הוא ביקש, רוצה גם? תבקש יפה אני אתן לך"
ופשוט (או לא כל כך פשוט) בסבלנות ובהתמדה ללמד אותה להביע את הצרכים והרצונות שלה,

באופן שיהיה לך יותר כייף להעניק לה אותם.

 האמת אותי אישית זה היה מאד מאד מרגיז וממש עבדתי קשה כדי להחליף את המילים שהתגלגלו על לשוני,

למה שאמרתי בפועל... אבל זה משתלם. זה מול האמירות העקיפות.

וכשהוא היה אומר לי ישיר, הייתי לפעמים צוחקת, כי זו בדיחה מצחיקה, ואם הוא היה מתעקש הייתי אומרת :"אותך אני לא אוהבת? אבל איך אפר לא לאהוב ילד חמוד מתוק פשוש ( וכ' וכ' כל אחת ואוצר המילים שלה ) כמוך??" וזה תוך עדי ליטוף וכ'.  את יכולה לנסות לברר מאיפה התחושה שלה נובעת, אם יש סיבה, כי לפעמים ילדים יכולים להיתפס לאיזה עניין ששולי מבחינתך, ולהסיק מזה מסקנות, ואם אין דבר כזה, אז לא להתרגש מהאמירה הזאת, אלא להמשיך הרעיף אהבה ולא דווקא בזמן שהיא אומרת, אלא באופן כללי, ולא כדי לרצות אותה, אלא כי את באמת אוהבת אותה .

בהצלחה

ועוד תרגיל שממש ממש עוזר, 
להקדיש בכל יום חמש דקות של חשיבה חיובית על הילדה,
על כמה שהיא מתוקה, ובטוחה בעצמה, וכמה שאת אוהבת אותה, והיא יודעת זאת.

כשאנו כאימהות חושבות חיובי על הילדים שלנו זה פועל המון.

(אימא זה בינה, בינה זה כוח המחשבה וההתבוננות,

וזה פשוט עוזר להוציא מהכוח אל הפועל את הטוב הטמון בהם.
וכן בחשיבה לא חיובית חלילה...)

את זה את לא תשארי אדישה. היא גוררת אותך למגרש שלה, ואת משתפת פעולה ומנסה לרצות אותה. את צריכה לא להלחץ ממה שהיא אומרת לך, בעומק היא לא מתכוונת לזה. בספר "קורות בתינו" של רחל ארבוס אפשר לקרוא על זה. הרעיון הוא להקדים ולתת לה, לשמור על זה שאת היוזמת. היא צריכה ללמוד להיות מקבלת. עכשיו היא לא יודעת לקבל, היא רק לוקחת (בכח) וזה לא יכול להביא לסיפוק.

עכשיו ב"ה בשלבי ריפוי..

וכ"כ חוששת שזה ישפיע על הקשר איתה!

בתת מודע אני מאשימה אותה שהיא זו שגרמה לי זאת. במיוחד שהקשר שלי איתה לא משו..

הלוואי ומוח אחד יעזור לזה..

לכתוב לה- "אני אוהבת אותך"

על המחברת, על הסנדוויץ', על היד (!) בכל מקום אפשרי.

היא תשיב לך ואת תיפתחי.

וגם היא...

אם היא עוד לא יודעת לקרוא, הסבירי לה שציור לב=אני אוהבת אותך והציפי בלבבות...

כך אני עושה עם הילדים שלי...

הבן שלי אומר לי - ציירת לי לב כי את אוהבת אותי...

אני מציירת להם עם הקטשופ על השניצל, עם הקצפת על העוגה, על הטוסט והסנוויצ'ים, עם מדבקות ובציורים והם כבר מצפים לזה ומחזירים בחזרה...

זה התחיל אצלי דווקא מצד הבת שלי שלא אהבה שמחבקים אותה...אז חיפשתי דרך אחרת להביע אליה אהבה...והיום ב"ה בלע"ה היא אומרת "אני אוהבת אותך" ומצמידה חיבוק ונשיקה...

מקווה לאמץ כששלי יהיו טיפל'ה גדולים..

מציע לכתוב כל יום שלושה דברים יפים שראית בה היום (ואם תשמרי את הכתוב, תוכלי לעשות רשימה של דברים יפים שיש בה).

ובמקביל, לכתוב רשימה של שלושה דברים שעשית בשבילה, דברים שהעצימו את היחד שלכם (לא דברים טכניים, אלא דברים כמו הקדשת זמן לשיחה איתה, קניית משהו מיוחד עבורה, כתיבת פתק וכדו').

ודבר אחרון - לא להיות כל הזמן "עם האצבע על הדופק", ולבדוק אם יש התקדמות. אחרי כמה שבועות ואולי אף פחות מזה, אני מניח שתבחיני בשינוי.

לי באופן אישי זה מאוד עוזר (ופתיחת השרשור עוררה בי רצון להתחזק בזה).

אני בת

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....