אבל בכ"ז לדעתי חשוב לזכור לפעמים כשלוחצים מידי ורוצים "להרגיש", דווקא אז זה עלול להעלם..

ודבר נוסף, ככל שמתרגלים יותר, להביע אהבה וחמימות (גםאם היא בהתחלה לא רצונית) מרגישים יותר..

בהצלחה

אני בת 15, ובת בכורה במשפחה. מאז ומתמיד אימא שלי ואני לא הפגנו אהבה זו לזו, אין לי מושג מדוע. שתינו אוהבות אחת את השנייה מאוד, אבל אין כמעט מגע פיזי, חיבוקים/ נשיקות.. לפעמים זה קצת צובט לי. הבנתי שזה קורה במשפחות רבות.

יכול להיות שזה קשור בכלל לגיל שלה, ולעצם העובדה שהיא בכורה?

לקטנים יותר קל בד"כ להביע חיבה ואהבה. אל הגדולים, ובמיוחד לבכורים, מתייחסים לפעמים כאל בוגרים, כמעט שווים לנו, והרבה יותר קשה להביע כך אהבה בצורה מתפרצת.

(כותבת מהחוויות האישיות שלי. אין לי כ"כ עצות כרגע, רק בתור נקודת כיוון למחשבה).

שהתחילה מלנשק את הילדה בלילה כשהילדה ישנה. לאט לאט החסימה נעלמה.

בס"ד

נסי להתבונן בה טיפה יותר,

כשהיא עושה דבר שאת שמחה בו, להתעכב על הרגע הזה, ולתת לעצמך להתענג ממנו.

כשהיא אומרת משהו חכם, או מתחשב,

בכל גילוי של דבר טוב שהיא עושה לא להעביר הלאה, אלה לעצור ולתת לרגע הזה לפתוח את לבך.

בדרך כלל חלק מהאהבה זה תענוג שאנו חווים מלהתבונן
(בעיקר פנימית ומחשבתית, מלשון בינה, אבל גם בעיניים) באהוב,
וכשנותנים את הרגע הזה של התענוג זה מציף.
הרבה פעמים הבכורות שלנו נראים לנו מובנים מאליהם, שהם חכמים, מוצלחים, עוזרים וכ',
ובלחץ של הזמן והמטלות אנו לא נותנים את הרגע הזה שמניע אותנו מהרגש אל המעשה.

וכמובן גם להחמיא לה, ולומר לה שאת אוהבת אותה.

עוד דבר שיכול לעזור זה רגע לפני שאת פונה אליה, לחשוב על כמה שאת אוהבת אותה.
הפניה עצמה תהייה יותר אוהבת ורכה. כדי לבטא את מה שקיים בנו אנו צריכים לתת לזה זמן ומקום...

(וכל זה בלי עצות מעשיות ממש כי לא  ראיתי שכתבת מה הגיל שלה) 

בס"ד

ובע"ה תתחילי ממגע יזום, ותראי כבר לבד כמה שזה כייף
וגם אפשר להצמיד לזמנים, למשל את מסיימת לסרק אותה, מחמיאה לה נותנת נשיקה.
(גם תוך כדי  הסירוק אפשר ללטף וכ')

בקבלת פנ ים כשהיא באה לבית, אם זה לא זמן לחוץ מידי גם כשאתן נפרדות בבוקר,

וכמובן נשיקת לילה טוב

וזה שהילדה צריכה יותר ממה שהרגשת טבעי מלכתחילה-

לא אומר שיש לך בעיה אובייקטיבית כל שהי לתת לה תשומת לב,

אלא  שזה לא היה במודעות, ובאופן הכי טבעי הצורך שלך במגע,
 כאשר יש כמה קטנים מתמלא הרבה יותר מהר מאשר אצל מי שזקוק למגע ממך...

כייף לשמוע שהכול טוב, רק תכניסי את המגע לרוטינה שלך איתה, וזהו בע"ה.

היא עוד ממש קטנה, וזו הזדמנות מצויינת לשפר את הקשר.

אני החלטתי לומר לילדים שאני אוהבת אותם, וזה לא היה טבעי לי, כי אלי לא דיברו ככה.

היום בכל פעם שמדברים על 'אהבה' ('אמא, את אוהבת קטשופ?') אני שואלת "אתה יודע מה אני הכי אוהבת?" (והם יודעים מצויין...) או שאני פשוט אומרת "אני אוהבת אותך!". וזה לא משנה אם הילדים האחרים שומעים, הם יודעים שלהם אני אומרת את אותו הדבר.

ובגיל הזה טוב להתרגל להחזיק ידיים, כי זה מצויין גם בגילאים גדולים, ואחר כך קשה יותר להתחיל.

בהצלחה!

גם לי היה סוג של דיכאון אחרי לידה

מאד עזר לי ללכת לטיפול עם עצמי ועם הילד בחדר סנוזלן בירושלים. חדר רב תחושתי ששיחרר אצלי ואצל הילד משהו וגרם לי להרגיש פתאום את מלוא עוצמת הקשר האמיתי בינינו והחסימה נפתחה.

היה לי סוג של דיכאון שגרם שהקשר הבסיסי הטבעי עם הילד נפגע. אמנם הרגשתי את זה רק שהילדים הבאים נולדו.

משהו בבסיסיות הזאת של המגע הקרוב איתו שהיה טבעי כ"כ עם הבאים אחריו, היה יותר עצור. וכמו שאמרתי החדר הזה שיחרר את זה לגמרי וב2 פגישות.

אגב החדר הזה הוא חויה  לילד   בפני עצמה 

בס"ד

יכול להיות שבשבילה זו דרך להשיג תשומת לב של אימא.

הבינוני שלי גם היה פעם אומר אמירות כאלו,

רק לא תמיד ממש ישיר, (גם) לפעמים הוא היה אומר :"למה הבאת לו (כל דבר החל ממתק וכלה בנשיקה) ולי לא?"

והייתי עונה בהתאם להקשר.  לפעמים :"כי הוא ביקש, רוצה גם? תבקש יפה אני אתן לך"
ופשוט (או לא כל כך פשוט) בסבלנות ובהתמדה ללמד אותה להביע את הצרכים והרצונות שלה,

באופן שיהיה לך יותר כייף להעניק לה אותם.

 האמת אותי אישית זה היה מאד מאד מרגיז וממש עבדתי קשה כדי להחליף את המילים שהתגלגלו על לשוני,

למה שאמרתי בפועל... אבל זה משתלם. זה מול האמירות העקיפות.

וכשהוא היה אומר לי ישיר, הייתי לפעמים צוחקת, כי זו בדיחה מצחיקה, ואם הוא היה מתעקש הייתי אומרת :"אותך אני לא אוהבת? אבל איך אפר לא לאהוב ילד חמוד מתוק פשוש ( וכ' וכ' כל אחת ואוצר המילים שלה ) כמוך??" וזה תוך עדי ליטוף וכ'.  את יכולה לנסות לברר מאיפה התחושה שלה נובעת, אם יש סיבה, כי לפעמים ילדים יכולים להיתפס לאיזה עניין ששולי מבחינתך, ולהסיק מזה מסקנות, ואם אין דבר כזה, אז לא להתרגש מהאמירה הזאת, אלא להמשיך הרעיף אהבה ולא דווקא בזמן שהיא אומרת, אלא באופן כללי, ולא כדי לרצות אותה, אלא כי את באמת אוהבת אותה .

בהצלחה

ועוד תרגיל שממש ממש עוזר, 
להקדיש בכל יום חמש דקות של חשיבה חיובית על הילדה,
על כמה שהיא מתוקה, ובטוחה בעצמה, וכמה שאת אוהבת אותה, והיא יודעת זאת.

כשאנו כאימהות חושבות חיובי על הילדים שלנו זה פועל המון.

(אימא זה בינה, בינה זה כוח המחשבה וההתבוננות,

וזה פשוט עוזר להוציא מהכוח אל הפועל את הטוב הטמון בהם.
וכן בחשיבה לא חיובית חלילה...)

את זה את לא תשארי אדישה. היא גוררת אותך למגרש שלה, ואת משתפת פעולה ומנסה לרצות אותה. את צריכה לא להלחץ ממה שהיא אומרת לך, בעומק היא לא מתכוונת לזה. בספר "קורות בתינו" של רחל ארבוס אפשר לקרוא על זה. הרעיון הוא להקדים ולתת לה, לשמור על זה שאת היוזמת. היא צריכה ללמוד להיות מקבלת. עכשיו היא לא יודעת לקבל, היא רק לוקחת (בכח) וזה לא יכול להביא לסיפוק.

עכשיו ב"ה בשלבי ריפוי..

וכ"כ חוששת שזה ישפיע על הקשר איתה!

בתת מודע אני מאשימה אותה שהיא זו שגרמה לי זאת. במיוחד שהקשר שלי איתה לא משו..

הלוואי ומוח אחד יעזור לזה..

לכתוב לה- "אני אוהבת אותך"

על המחברת, על הסנדוויץ', על היד (!) בכל מקום אפשרי.

היא תשיב לך ואת תיפתחי.

וגם היא...

אם היא עוד לא יודעת לקרוא, הסבירי לה שציור לב=אני אוהבת אותך והציפי בלבבות...

כך אני עושה עם הילדים שלי...

הבן שלי אומר לי - ציירת לי לב כי את אוהבת אותי...

אני מציירת להם עם הקטשופ על השניצל, עם הקצפת על העוגה, על הטוסט והסנוויצ'ים, עם מדבקות ובציורים והם כבר מצפים לזה ומחזירים בחזרה...

זה התחיל אצלי דווקא מצד הבת שלי שלא אהבה שמחבקים אותה...אז חיפשתי דרך אחרת להביע אליה אהבה...והיום ב"ה בלע"ה היא אומרת "אני אוהבת אותך" ומצמידה חיבוק ונשיקה...

מקווה לאמץ כששלי יהיו טיפל'ה גדולים..

מציע לכתוב כל יום שלושה דברים יפים שראית בה היום (ואם תשמרי את הכתוב, תוכלי לעשות רשימה של דברים יפים שיש בה).

ובמקביל, לכתוב רשימה של שלושה דברים שעשית בשבילה, דברים שהעצימו את היחד שלכם (לא דברים טכניים, אלא דברים כמו הקדשת זמן לשיחה איתה, קניית משהו מיוחד עבורה, כתיבת פתק וכדו').

ודבר אחרון - לא להיות כל הזמן "עם האצבע על הדופק", ולבדוק אם יש התקדמות. אחרי כמה שבועות ואולי אף פחות מזה, אני מניח שתבחיני בשינוי.

לי באופן אישי זה מאוד עוזר (ופתיחת השרשור עוררה בי רצון להתחזק בזה).

אני בת

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות