עשית טעות חמורה.

כשהוא יחזור - תגידי לו, פשוט וברור:  אתה זוכר שאמרתי לך בבקר שאמא הולכת ולא חוזרת?  תדע שזה לא נכון ולא התכוונתי. אמא אף פעם לא הולכת. אני סתם התרגזתי ואמרתי. לא התכוונתי באמת. אמא אף פעם לא הולכת - לא משנה איך שתתנהג".

אם יש צורך, תחזרי על זה שוב.  להזכיר מה שהיה - להגיד שזה לא נכון ולא התכוונת גם אז, ושזה סתם שטויות - אף פעם אמא לא עושה דבר כזה.  לגמור עם זה עוד היום.

אח"כ תעקבי - יש סיכוי שזה יעבור מיד.

אם משום מה תראי משהו מדאיג מעבר להיום בנושא הזה - תתייעצי עם פסיכולוג/ית ילדים.  מעריך שלא יהיה צורך.

לגבי מה שאת חושבת שהוא "אוהב רק את אבא ולא אותך" - זה הכל שטויות. למרות שההרגשה שלך מובנת.

תדעי שזה לא נכון. נקודה.  הוא אוהב גם אותך - הוא רוצה שאבא יקח אותו. זה יכול להיות מהרבה סיבות. אין לכך כל קשר ליחס אלייך.

ותדעי, כמה שתכניסי לך לראש יותר את הדבר הזה, ואדרבה - תחייכי ותשמחי שהוא אוהב את אבא שלו - למרות שקצת קשה - ותמשיכי לשחק איתו וכו, אבל לא בתחושה פנימית שאת צריכה "לקנות אתו", אלא סתם בתור אמא - 

אז גם הוא ירגיש שאת לא "מחזרת אחריו", ויתייחס אלייך בהתאם.

ומה שלא תראי היום - תראי עוד כמה זמן.

יחס זה בפנים. אוהב אותך, אוהב את אבא שלו. זהו.

בדיעבד - את יכולה לראות מהדבר הנורא שאמרת היום ותגובתו, כמה את חיונית בשבילו.  הוא תופס כמובן-מאליו שאמא נמצאת בשבילו. וזה בריא לילד בגיל זה.

הוא מעדיף הרבה פעמים את אבא על פנייך, דווקא מכיוון שאת נמצאת איתו כל היום ומשקיעה בו, ובעלך הרבה פחות.

אותך הוא מקבל כמובן מאליו, אבל את אבא הוא צריך לבקש ולדרוש, כי אם לא - הוא אולי לא יקבל אותו וממנו.

אין כאן עניין של אהבה בכלל. הוא אוהב את שניכם באותה מידה, רק נותן תשומת לב רבה יותר למי שלא נותן לו מספיק תשומת לב - קרי, אבא.

ויכול להיות שזה גם קשור לתופעות גיל שנתיים - מעין מרד כזה, מעין בדיקת גבולות - לאמא אכפת אם אני מעדיף את אבא על פניה? אבא שם לב לזה שאני רוצה אותו איתי?

אז את אמא מצוינת, ואת יכולה "להוכיח" לו שאכפת לך ממנו מאוד, תמיד ובכל מצב! 

מרגיש חוסר נוכחות של אביו, ולכן "דורש" אותו.

זה שהוא איתך כל היום זה מקסים, אבל הוא חייב "לחוש" גם את אביו, ולכן הוא מקצין זאת כדי לקבל צומי מאבא.

כך לפחות הרגיש לי מקריאה בין השורות בהודעתך.

נשמע שהוא רוצה את אבא כי יש לו חסכים באבא..

מה עושים?

מדברים עם אבא על זה שהילד זקוק לאהבתו.

ולגבי המשפט שאמרת-

להגיד לו אתמול אמא התבלבלה ואמרה שהיא הולכת וכו,

אבל זה לא נכון

אמא אף פעם לא תעזוב אותך, ואוהבת אותך.

כל פעם שנראה שיש לו פחד נטישה תזכירי שאת אוהבת ולא עוזבת..

זה ממש לא מראה על אהבה/ חוסר אהבה למישהו מסוים...

כמו שכבר אמרו, יכול להיות שדווקא בגלל שהוא נמצא איתך הרבה, אז הוא דורש גם את אבא,

ויכול להיות שזו סתם תקופה.

בכל מקרה, את חייבת להבין שזה ממש לא קשור לאהבה או לשנאה!!!

ולשמוח שהילד דורש את הקרבה לאבא שלו!!!

כשלי היו זמנים כאלה- השתדלתי באמת לספק לילדה את הצורך בדמות המועדפת,

וכשזה לא היה אפשרי- להגיד בצורה מאד ברורה ורגועה- 

אני יודעת שאתה מאד אוהב שאבא נועל לך נעליים, 

אבל היום אמא נועלת כי ......

ומיד לנעול בלי דיבורים מיותרים.

בזמנים שזה לא משנה, את יכולה לשאול אותו מי הוא מעדיף שיעשה לו משהו,

וכך ידע שיש זמנים כאלה וזמנים כאלה...

לגבי מה אמרת לו- אין צורך לזעזע ילד בגיל כזה....

במיוחד אם תסתכלי על זה ממבט אחר, זה ממש לא מהצד שאת רואה את הדברים...

ומצטרפת לקודמי, שמאד חשוב לדבר איתו על זה ולהבהיר לו בצורה מאד ברורה

שזה ממש לא נכון!!! ואמא תמיד נשארת ותמיד חוזרת!!!

אני לא יודעת לגבי זיכרון ממשי,

אך אין ספק שרשמים מהגיל הזה נטמעים עמוק בנפש של הילד.

יש השפעות על איך הילד חווה את העולם מגיל מאוד מאוד צעיר.

וגם מה שלא - זה לא הענין, אלא שאלו קומות בסיס בילד, גם אם לא זוכר אח"כ באופן פורמלי.

כמו שנותנים תזונה שמתאימה לגיל הזה ועליה נבנה ההמשך - כך גם כאן. הרי ברור למשל שילד אינו יכול להתקיים בלי חום אנושי בגיל הזה ובגיל צעיר ממנו.. אז זה לא משנה מה "יזכור" אח"כ בשכל שלו, זו ממש קומת בסיס.  וגם היחס של האבא, בונה אצלו משהו שעל גביו נבנה ההמשך.  ובהמשך - אפשר לראות על ילד את הבנין הבריא ללא חסרים מיותרים, גם אם לא רואים את הבסיס של הבנין שנמצא "מתחת לקרקע" ומחזיק אותו..

יעשה צומי לאבא

אחיין שלי העדיף אותי בצורה קיצונית על פני שני הוריו גם יחד.

ואגב אותו אחיין היה לו תקופה שכנראה היה חסר לו הדמות האבאית והוא מצא אותה לפעמים אצלי.

אבל בסוף הכל עובר. גם בני הבכור תמיד רוצה עם אבא (באוטובוס, ובכל מקום אחר) אבל בולט הקשר לו עם אמו וד"ל

אני ראיתי יותר משרשור אחד על העניין שהילד מעדיף מישהו על פני אימא.

אני חושבת שמאוד חשוב שנזכיר לעצמנו שאנחנו המבוגרים, והוא - הילד. 

כמבוגרים אין שום מקום להיפגע מאיך שילד מתייחס אלינו. זו לא האחריות של הילד לבנות אתנו מערכת יחסים טובה! זו האחריות הבלעדית שלנו, במיוחד בגילאים כאלה. אני לא רואה מקום להיות נעלבת ופגועה. אנחנו לא בתחרות "את מי הילד אוהב יותר". לי יש את מערכת היחסים שלי עם הילד שלי, ולבעלי יש את מערכת היחסים שלו אתו, ולסבתא שלו יש את מערכת היחסים שלה אתו, ולגננת את שלה וכן הלאה, וכל עוד מערכת היחסים טובה בייסודה, אז כל מערכות היחסים האלה חשובות לילד, וטוב שיש לו אותן. 

הבן שלי העדיף במשך שנים את בעלי עלי, ועד היום (בן עשר) הוא לא מוכן להיראות אתי בחברת החברים שלו, ועם אבא שלו זה פחות מפריע לו. אני מבינה את הצביטה הראשונית ("מה? אתה מתבייש בי???? איך אתה מעז להתבייש באמא שלך????) אבל רואה בזה משהו שצריך להתגבר עליו. לי יש את המקום שלי אצלו, ולבעלי יש מקום אחר. 

לילד אין אחריות ואין תפקיד לספק להורים שלו אהבה. בעניין הזה האחריות והתפקיד הם חד כיווניים. אם זה אחרת זה הופך את הילד להורה קטן, וזה יכול להיות הרסני. מותר לילד לשנוא מדי פעם את ההורים שלו (זה כמעט בלתי נמנע), מותר לו לכעוס על ההורים שלו, מותר לו להעדיף פי מאה את חברתה של הדודה האוהבת שלו מאשר את חברת הוריו - כי הוא ילד. ואם נוכל לקבל את זה בלי מלודרמה הוא יוכל להיות ילד עד הסוף, ולגדול בסוף להיות מבוגר.

סתם אני מעלה תהייה - אם את חשה מין תחרות סמויה על תשומת הלב של הילד - אולי זה מתבטא בעוד דברים, שבהם יש תחרות על המקום במשפחה בין הבעל לאישה. זה לא בהכרח דבר נורא ואיום. זה טבעי, אבל כדאי להציף את זה ביניכם בזהירות ולבנות מתוך כך קומה נוספת בזוגיות שלכם, בה כל אחד מוצא את מקומו וביחד יש משפחה מושלמת.

לא קראתי את התגובות האחרות. 

קחי את זה בנחת. זה דבר ממש נורמלי בגיל הזה. וזה ממש עובר.

גם אצלי הילדים בסביבות הגיל שהם מפסיקים לינוק עד גיל 4-5 הם בקטע של רק אבא. 

רק אבא ילביש אותי, רק אבא יספר לי סיפור, רק אבא ירגיע אותי אחרי שנפלתי... לפעמים זה באמת מחרפן.

במיוחד שאת קמה בלילה מותשת לגמרי לראות למה הוא בוכה, והוא צועק לך בפרצוף "אבא!" וזורק לך את הבקבוק שהכנת לו בעיניים טרוטות בפרצוף או משהו כזה...

לפעמים זה באמת מעליב, ואני רואה את זה אצל ילדים מהרבה משפחות. לכן זה נראה לי דבר טבעי וכנראה גם חיוני בהתפתחות של הילד. אולי זה השלב שבו הם מבינים שאמא היא חלק נפרד מהם. כל ההריון היינו ממש חלק מהם, אח"כ בהנקה וכו' בשנה הראשונה אמא והילד הם בלתי נפרדים. אמא היא האוכל, החום, הביטחון, כל מה שהוא צריך. ואז פתאום הוא גודל והוא רוצה להיות עצמאי. אולי עצמאי כמו אבא. אבל יש את אמא שצמודה אליו כל הזמן, הוא לא יכול להיות ישות נפרדת באמת, אם לא ירחיק קצת את אמא ממנו.

ואז הוא רוצה פתאום רק את אבא. אבא הוא דמות חזקה ואוהבת בפני עצמה. לא מישהו שהוא חלק בלתי נפרד ממנו. חלק שלא נותן לו להיות בעל זהות עצמאית. חלק שמזכיר לו כל הזמן (בתת מודע כמובן) שלפני רגע הייתם ישות אחת.

הרבה פעמים אבא גם נמצא איתם פחות שעות ביום לכן הם רוצים יותר למצות איתו את הזמן.

כשאני רואה את התופעה הזאת אצל הילדים שלי (כשאני לא מעוצבנת כבר כמובן.) אני אומרת לעצמי, ב"ה שיש להם כזה אבא טוב להדבק אליו. אני מבינה למה הם אוהבים אותו הרי גם אני אוהבת אותו .

אני זכיתי לגדול עם אבא רק עד גיל 3, (הוא נהרג) אז לפעמים אני פשוט מקנאה וגם שמחה בילדים שלי שגודלים בצורה בריאה עם אבא אוהב...

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....