עשית טעות חמורה.

כשהוא יחזור - תגידי לו, פשוט וברור:  אתה זוכר שאמרתי לך בבקר שאמא הולכת ולא חוזרת?  תדע שזה לא נכון ולא התכוונתי. אמא אף פעם לא הולכת. אני סתם התרגזתי ואמרתי. לא התכוונתי באמת. אמא אף פעם לא הולכת - לא משנה איך שתתנהג".

אם יש צורך, תחזרי על זה שוב.  להזכיר מה שהיה - להגיד שזה לא נכון ולא התכוונת גם אז, ושזה סתם שטויות - אף פעם אמא לא עושה דבר כזה.  לגמור עם זה עוד היום.

אח"כ תעקבי - יש סיכוי שזה יעבור מיד.

אם משום מה תראי משהו מדאיג מעבר להיום בנושא הזה - תתייעצי עם פסיכולוג/ית ילדים.  מעריך שלא יהיה צורך.

לגבי מה שאת חושבת שהוא "אוהב רק את אבא ולא אותך" - זה הכל שטויות. למרות שההרגשה שלך מובנת.

תדעי שזה לא נכון. נקודה.  הוא אוהב גם אותך - הוא רוצה שאבא יקח אותו. זה יכול להיות מהרבה סיבות. אין לכך כל קשר ליחס אלייך.

ותדעי, כמה שתכניסי לך לראש יותר את הדבר הזה, ואדרבה - תחייכי ותשמחי שהוא אוהב את אבא שלו - למרות שקצת קשה - ותמשיכי לשחק איתו וכו, אבל לא בתחושה פנימית שאת צריכה "לקנות אתו", אלא סתם בתור אמא - 

אז גם הוא ירגיש שאת לא "מחזרת אחריו", ויתייחס אלייך בהתאם.

ומה שלא תראי היום - תראי עוד כמה זמן.

יחס זה בפנים. אוהב אותך, אוהב את אבא שלו. זהו.

בדיעבד - את יכולה לראות מהדבר הנורא שאמרת היום ותגובתו, כמה את חיונית בשבילו.  הוא תופס כמובן-מאליו שאמא נמצאת בשבילו. וזה בריא לילד בגיל זה.

הוא מעדיף הרבה פעמים את אבא על פנייך, דווקא מכיוון שאת נמצאת איתו כל היום ומשקיעה בו, ובעלך הרבה פחות.

אותך הוא מקבל כמובן מאליו, אבל את אבא הוא צריך לבקש ולדרוש, כי אם לא - הוא אולי לא יקבל אותו וממנו.

אין כאן עניין של אהבה בכלל. הוא אוהב את שניכם באותה מידה, רק נותן תשומת לב רבה יותר למי שלא נותן לו מספיק תשומת לב - קרי, אבא.

ויכול להיות שזה גם קשור לתופעות גיל שנתיים - מעין מרד כזה, מעין בדיקת גבולות - לאמא אכפת אם אני מעדיף את אבא על פניה? אבא שם לב לזה שאני רוצה אותו איתי?

אז את אמא מצוינת, ואת יכולה "להוכיח" לו שאכפת לך ממנו מאוד, תמיד ובכל מצב! 

מרגיש חוסר נוכחות של אביו, ולכן "דורש" אותו.

זה שהוא איתך כל היום זה מקסים, אבל הוא חייב "לחוש" גם את אביו, ולכן הוא מקצין זאת כדי לקבל צומי מאבא.

כך לפחות הרגיש לי מקריאה בין השורות בהודעתך.

נשמע שהוא רוצה את אבא כי יש לו חסכים באבא..

מה עושים?

מדברים עם אבא על זה שהילד זקוק לאהבתו.

ולגבי המשפט שאמרת-

להגיד לו אתמול אמא התבלבלה ואמרה שהיא הולכת וכו,

אבל זה לא נכון

אמא אף פעם לא תעזוב אותך, ואוהבת אותך.

כל פעם שנראה שיש לו פחד נטישה תזכירי שאת אוהבת ולא עוזבת..

זה ממש לא מראה על אהבה/ חוסר אהבה למישהו מסוים...

כמו שכבר אמרו, יכול להיות שדווקא בגלל שהוא נמצא איתך הרבה, אז הוא דורש גם את אבא,

ויכול להיות שזו סתם תקופה.

בכל מקרה, את חייבת להבין שזה ממש לא קשור לאהבה או לשנאה!!!

ולשמוח שהילד דורש את הקרבה לאבא שלו!!!

כשלי היו זמנים כאלה- השתדלתי באמת לספק לילדה את הצורך בדמות המועדפת,

וכשזה לא היה אפשרי- להגיד בצורה מאד ברורה ורגועה- 

אני יודעת שאתה מאד אוהב שאבא נועל לך נעליים, 

אבל היום אמא נועלת כי ......

ומיד לנעול בלי דיבורים מיותרים.

בזמנים שזה לא משנה, את יכולה לשאול אותו מי הוא מעדיף שיעשה לו משהו,

וכך ידע שיש זמנים כאלה וזמנים כאלה...

לגבי מה אמרת לו- אין צורך לזעזע ילד בגיל כזה....

במיוחד אם תסתכלי על זה ממבט אחר, זה ממש לא מהצד שאת רואה את הדברים...

ומצטרפת לקודמי, שמאד חשוב לדבר איתו על זה ולהבהיר לו בצורה מאד ברורה

שזה ממש לא נכון!!! ואמא תמיד נשארת ותמיד חוזרת!!!

אני לא יודעת לגבי זיכרון ממשי,

אך אין ספק שרשמים מהגיל הזה נטמעים עמוק בנפש של הילד.

יש השפעות על איך הילד חווה את העולם מגיל מאוד מאוד צעיר.

וגם מה שלא - זה לא הענין, אלא שאלו קומות בסיס בילד, גם אם לא זוכר אח"כ באופן פורמלי.

כמו שנותנים תזונה שמתאימה לגיל הזה ועליה נבנה ההמשך - כך גם כאן. הרי ברור למשל שילד אינו יכול להתקיים בלי חום אנושי בגיל הזה ובגיל צעיר ממנו.. אז זה לא משנה מה "יזכור" אח"כ בשכל שלו, זו ממש קומת בסיס.  וגם היחס של האבא, בונה אצלו משהו שעל גביו נבנה ההמשך.  ובהמשך - אפשר לראות על ילד את הבנין הבריא ללא חסרים מיותרים, גם אם לא רואים את הבסיס של הבנין שנמצא "מתחת לקרקע" ומחזיק אותו..

יעשה צומי לאבא

אחיין שלי העדיף אותי בצורה קיצונית על פני שני הוריו גם יחד.

ואגב אותו אחיין היה לו תקופה שכנראה היה חסר לו הדמות האבאית והוא מצא אותה לפעמים אצלי.

אבל בסוף הכל עובר. גם בני הבכור תמיד רוצה עם אבא (באוטובוס, ובכל מקום אחר) אבל בולט הקשר לו עם אמו וד"ל

אני ראיתי יותר משרשור אחד על העניין שהילד מעדיף מישהו על פני אימא.

אני חושבת שמאוד חשוב שנזכיר לעצמנו שאנחנו המבוגרים, והוא - הילד. 

כמבוגרים אין שום מקום להיפגע מאיך שילד מתייחס אלינו. זו לא האחריות של הילד לבנות אתנו מערכת יחסים טובה! זו האחריות הבלעדית שלנו, במיוחד בגילאים כאלה. אני לא רואה מקום להיות נעלבת ופגועה. אנחנו לא בתחרות "את מי הילד אוהב יותר". לי יש את מערכת היחסים שלי עם הילד שלי, ולבעלי יש את מערכת היחסים שלו אתו, ולסבתא שלו יש את מערכת היחסים שלה אתו, ולגננת את שלה וכן הלאה, וכל עוד מערכת היחסים טובה בייסודה, אז כל מערכות היחסים האלה חשובות לילד, וטוב שיש לו אותן. 

הבן שלי העדיף במשך שנים את בעלי עלי, ועד היום (בן עשר) הוא לא מוכן להיראות אתי בחברת החברים שלו, ועם אבא שלו זה פחות מפריע לו. אני מבינה את הצביטה הראשונית ("מה? אתה מתבייש בי???? איך אתה מעז להתבייש באמא שלך????) אבל רואה בזה משהו שצריך להתגבר עליו. לי יש את המקום שלי אצלו, ולבעלי יש מקום אחר. 

לילד אין אחריות ואין תפקיד לספק להורים שלו אהבה. בעניין הזה האחריות והתפקיד הם חד כיווניים. אם זה אחרת זה הופך את הילד להורה קטן, וזה יכול להיות הרסני. מותר לילד לשנוא מדי פעם את ההורים שלו (זה כמעט בלתי נמנע), מותר לו לכעוס על ההורים שלו, מותר לו להעדיף פי מאה את חברתה של הדודה האוהבת שלו מאשר את חברת הוריו - כי הוא ילד. ואם נוכל לקבל את זה בלי מלודרמה הוא יוכל להיות ילד עד הסוף, ולגדול בסוף להיות מבוגר.

סתם אני מעלה תהייה - אם את חשה מין תחרות סמויה על תשומת הלב של הילד - אולי זה מתבטא בעוד דברים, שבהם יש תחרות על המקום במשפחה בין הבעל לאישה. זה לא בהכרח דבר נורא ואיום. זה טבעי, אבל כדאי להציף את זה ביניכם בזהירות ולבנות מתוך כך קומה נוספת בזוגיות שלכם, בה כל אחד מוצא את מקומו וביחד יש משפחה מושלמת.

"הכל סובב את האשכנזים". 

תקראי קצת את פורום "אנשים רגישים מאוד" פה באתר, ותראי אם את רואה הקבלות לסיטואציה שלה. זה לא אומר שהיא בקטגוריה כי קטונתי מלאבחן. רק שזה שווה בדיקה.

לא בטוח שמעבר למסגרת אחרת יפתור את הבעיה.

כתבת שהיא בכיתת לקויות למידה. היא עברה אבחונים מקיפים? האם יש לכם הדרכת הורים?

לצערי אין לי המלצה ספציפית על מקום לימודים, אבל כדאי קודם לבדוק לעומק מה היא צריכה.

בהצלחה!

על ידי @מתואמת .

כתבת שהיא בדיכאון, אם כן האם פגשה פסיכיאטר? האם מטופלת על ידי פסיכולוגית ובמידת הצורך בטיפול תרופתי?

זה לפני מחשבה על מסגרת, וגם כתבת שהיא בכיתות ל''ל, האם היא באמת ל''ל או שזה היה המענה היחיד שהיה ואולי כדאי לעבור למסגרת סל אישי בקוד 57 (במידה ויש אבחון פסיכיאטרי) ולקבל מענה מותאם עבורה

בס"ד

אתם נשמעים הורים מדהימים. שה' יאיר לכם הכי בקרוב שיש!

לפעמים זה שלב כזה שהן עוברות. מתבגרות זה סופר מאתגר בעולם של היום. תלכו לפסיכיאטר, עדיף פרטי. תאבחנו (אל תמהרו עם כדורים. אפשר אולי להתחיל עם כדורים קלים כמו פריזמה, זה מה שאנחנו עושים) ותעשו הערכת מסוכנות, תשקלו אולי אפילו אשפוז במוסד מאזן (ככה אני קורא לזה למרות שהם האמיתי זה מוסד פסיכיאטרי) לתקופה קצרה אם הפסיכיאטר ימליץ על זה והכי חשוב, אל תפלו לדיעות קדומות. זה רק יכול להזיק.

ב"ה מטופלים ומלווים ע"י אנשי מקצוע טובים

ועם תרופות .

הרגשנו שהיא צריכה ביהס יותר טיפולי בשבילה

אחרי התייעצויות

אבל במחשבה שניה אנחנו עוצרים את המירוץ לחיפוש אחרי מוסד והעברת דירה בתוך כדי שנת לימודים

גם בגלל שזה כיתה ח

וזה אמצע שנה .

זה יהיה מאתגררר ובאמת כמו שכתבו פה לא בטוח שיעזור במשהו. .אנחנו בכיון של לשלם לה סייעת בכיתה הקטנה

אם לא נצליח להשיג סייעת לכיתה קטנה.

ולצערי לא הצלחנו לקבל קצבה מהביטוח לאומי

הגשנו לבד ועשינו ערעור עם עורך דין ולא זכינו.

וזה ממש מבאס כי אנחנו מוציאים עליה אלפים אלפים

אבל העיקר שכל ההשקעה תעזור לה ותצמיח אותה. מתפללים על זה מאוד במקרה שלנו.

ואגב, מכירה מתמודדים שעלו על דרך המלך והיום כל כך רגישים לאחר, שהם מטפלים או עוסקים בנתינה ברמות מדהימות ובכלל אנשים עם עוצמות.

בהצלחה לכם משפחה יקרה.

לאיזה סוג מסגרת ממליצים?

קודם כול, מחזק אתכם על כך שאתם מוכנים לעשות שינוי משמעותי בשביל הבת שלכם. ❤️ הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוגית חינוכית או לפסיכיאטרית ילדים ונוער, ולבדוק מסגרת שמשלבת כיתה קטנה עם מענה רגשי וטיפולי לאורך היום, ולא רק התאמות לימודיות. כדאי גם לפנות לשירות הפסיכולוגי־חינוכי ולמחלקת החינוך ברשות המקומית כדי לברר אילו מסגרות מתאימות לה. אל תמהרו לעבור דירה לפני שבודקים שיש מסגרת מתאימה בפועל. מאחל לכם שתמצאו מקום שבו היא תרגיש בטוחה, מובנת ושייכת, ושתוכל להתחיל לפרוח בקצב שלה. 🙏

בית ספר לבנות עם קשיים נפשיים. מקום נדיר מהיכרות אישית עם אחת הבנות. ויש את הפנימיה בדולב . פוסט אישפוזית. מקום טוב.

הלב יוצא אליכם. ❤️ אולי כדאי לפנות לעמותות ולארגונים שמתמחים בנוער בסיכון ובבריאות הנפש, ולבקש הכוונה למסגרת חינוכית טיפולית לבנות דתיות, עם כיתה רגשית וליווי מקצועי צמוד. הייתי מתחיל גם דרך פסיכולוגית חינוכית והרשות המקומית, כדי לבדוק מסגרות מתאימות בכל הארץ. חשוב שהבת שלכם תהיה שותפה לתהליך, בלי לחץ, ושתרגיש שמחפשים מקום שבו יראו אותה ויבינו אותה — לא רק את הקשיים שלה. מאחל לכם מכל הלב שתמצאו את המקום שבו היא תוכל להרגיש בטוחה, להתחבר ולפרוח. 🙏

הפורום הזה לא פעיל

(יש נטיה ידועה בפורומים של ערוץ 7 לא להיצמד לכותרת הפורום ולא לנהל שרשורים ודיונים בנושא שלשמו נועד הפורום)

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...