אבל לשבת ליד תינוק וללטף אותו במיטה כשהוא רוצה לבוא אליך זה סתם מציק לתינוק. עדיף לצאת מהחדר אחרי טקס שינה לתת לתינוק לבכות כשהוא לבד מאשר לשבת שם לידו (זה כאילו מחזיקים לו משהו מול הפרצוף. רוצה? לא תקבל.)

לגבי הבינונית. אני הייתי שוכבת לידם בגיל הזה עד שנרדמו. הייתי מפהקת כדי להדביק אותם באוירת שינה. ואפשר גם איזו בובה רכה שהיא תקשר אליה לשכב איתה.

יש דווקא ספר שמאד מעודד את זה, לצערי לא זוכרת את שמו.

אצלי ילדים ישנים קרוב אלי, או צמוד, עד גיל שנה בערך, וגם אחר כך נשארים בחדר הורים. כשהם גדולים והם בחדר שלהם, מדי פעם הם באים לישון איתנו. לא רואה בזה שום פסול. זה עושה להם טוב, וגם לי, הרבה פעמים. למרות שלפעמים גם לא מתחשק, אבל תמיד אפשר להגיד לילד שעכשיו לא.

אין צורך להרדים ילדים במיטת ההורים. זה יוצר תלותיות מוגזמת.

אנחנו הנחנו במיטה, ואחרי טקס שינה קצר יצאנו. הילד בוכה קצת או קצת יותר מקצת ונרדם. תוך זמן קצר נעלמות בעיות השינה.

הבכור, שעשינו איתו את הטעות האומללה הזאת והשארנו אותו לבכות במיטה "קצת או קצת יותר מקצת" התרגל די מהר להירדם לבד, אבל בשנים הבאות הגלגל התהפך, והיום הוא יעשה הכול כדי לא להישאר לבד בחדר - זה מפחיד אותו! כשהאחים הטנים שלו כבר מזמן עברו את הקטע הזה.

אני נורא מתחרטת שאימצנו את השיטה המנוכרת הזאת.

אבל להבנתי החששות שלכם מתחושות פחד ואובדן וכו' הם חששות רחוקים מאוד, ואפשר בקלות לחפות עליהם ביחס עשיר ומלא בשאר היום (וגם בהסברה בעת ה"נטישה" כביכול במילים שהילד יבין את משמעותן או לפחות את האינטונציה שלהן). 

ולגבי חשש החנק - זה חשש רחוק שברחוקים. באופן טבעי אם אכן ילד משתנק מבכי זה מפסיק את פעולת הבכי כי אין חמצן, וממילא זה מהווה מנגנון הגנה טבעי שהלחץ לא ממשיך, ואחרי השתנקות של שבריר שניה הכל חוזר לתקנו.

לעצם העניין ברור שככלל צריך להיענות לבכי של הילד כי בזה הוא קורא לנו למשהו, אבל כהורים חובתנו להפעיל שיקול דעת, ולפעמים לא להיענות. בדיוק על זה נאמר שחינוך מתחיל מגיל אפס. וגם בגיל קטן ילד צריך לדעת שלפעמים בקשותיו לא מתמלאות ושההורים החכמים, הכל-יודעים, האוהבים והאחראים עלי - הם יודעים למה. הוא בהתחלה בוכה וצועק, אבל בד"כ תוך זמן קצר מבין שזה לא זה, ו"מקבל עליו את הדין".

ילד שבגיל שנה נענו לצעקותיו על הליכה לישון, בגיל שלוש ידרוש משהו אחר וגם את זה יקבל, ובגיל 13 עלול להמשיך לצפצף על ההורים ולנסות לשלוט בהם בדברים חמורים הרבה יותר.

עם זאת, כאמור, חייבים לפצות על אותה מידה קטנה של "קשיחות" (שמאל דוחה) בהרבה יותר אהבה ואמפתיה (ימין מקרבת).

והעיקר - היחס בין ההורים לילד לא נבנה באירוע חד פעמי אלא במכלול של מערכת יחסים שלימה סביב השעון וסביב השבוע.

כתבת בתגובה שלך:

"ילד שבגיל שנה נענו לצעקותיו על הליכה לישון, בגיל שלוש ידרוש משהו אחר וגם את זה יקבל, ובגיל 13 עלול להמשיך לצפצף על ההורים ולנסות לשלוט בהם בדברים חמורים הרבה יותר."

אני רוצה להגיד משהו לגבי המשפט הזה-

אני מרגישה שלפעמים החשש מכך שאנחנו עלולים לגרום לילד להיות מפונק ברמה שכל דבר שהוא ירצה הוא ישיג על ידי בכי שלא נוכל לעמוד מולו, גורמת להורים ללכת לקיצוניות השנייה- לגרום לילד לבכות גם שכן אפשר להיענות לבקשות שלו.

אני רק רוצה להגיד שזה ממש לא חייב להיות כך. יש גם דרך אחרת.

הדרך שאני מאמינה בה (בלי הרבה ניסיון משלי, אבל על פי ניסיון של נשים שגידלו ילדים ועלה בידן...) היא להיענות לילד כל עוד אפשר - טכנית ונפשית (גם בלילה- ולכאן אני לא רוצה להיכנס כרגע, וגם סתם בכל מיני בקשות במשך היום- טיול שהילד רוצה לשנות את המסלול, החלפת בגד סתם כך באמצע היום ועוד כל מיני דברים שלנו נראים לגמרי לא הגיוניים), אבל כשאי אפשר (או טכנית, או שאני לא אעמוד בזה)- אז באמת אי אפשר, ואז גם אם הילד יבכה אני אדע שאין לי אפשרות לקבל את בקשתו (כמו שאי אפשר לטוס לאמריקה עכשיו פתאום)- ואז אני אבין אותו, ואגיד לו שהייתי כל כך רוצה לעזור לו לעשות מה שהוא רוצה, אבל באמת שאני לא יכולה. ובד"כ ילד מבין ומקבל הרבה יותר בקלות כשהוא קולט שזה באמת, ולא רק כי אני לא רוצה להיכנע לו.

והמסר שילד מקבל בגישה כזו הוא הכי חשוב- שאני באמת איתו, ובאמת לטובתו, וכל עוד אני יכולה- אני אעשה הכל בשבילו.

אבל דרך האמצע לא עוברת רק לפי דברים ש"אי אפשר לעשותם" ברמה של לטוס לאמריקה פתאום. הילד ידע שאנחנו איתו ובשבילו גם אם לא ניענה לתביעותיו מסיבות הגיוניות כלשהן, סיבות חינוכיות, סדר יום, צרכים רגשיים של ההורים ושל האחים, ועוד הרבה דברים שגרמו לנו מלכתחילה לא לרצות את מה שהוא דורש.

בשמחה איענה לבקשות גם אם לא תכננתי את זה בעצמי. לא צריך להיות חלילה קיר אטום. אבל אם יש לי סיבה משמעותית כלשהי (ואני מדגיש - כלשהי!) אז אני לא חייב להיענות, והילד יסתדר עם זה מצויין, ויתחנך להתחשבות, למשמעת, לקבלת עול, בצד זה שיקבל גם פינוק חום ואהבה במקומות הנכונים.

אני מסדרת את החדר, מחזירה ספרים למקום, בגדים צעצועים- הכל למקום, ותוך כדי זה שרה להם שירים רגועים... הם יודעים שאני שם, לפעמים הם מבקשים חיבוק קצר, אני משגיחה עליהם- אבל אסור לרדת מהמיטות... אחרי שהם ישנים אני יוצאת..

וגם, באופן מפתיע, בסביבות גיל שנה הדבר היחיד שהרדים את הגדול זה קלטות של הרב קרליבך... ושום דבר אחר... ואז בשבת היינו בצרות

"הכל סובב את האשכנזים". 

הגיוני שהיא באמת מפחדת..

מעבר לכל שיטות הניחום ווהרגעה, כדאי גם, בזמן רגוע כמובן, לדבר בהיגיון ולהסביר בשפה שהילדה מבינה שאין ממה לפחד.

וכל ילד הוא שונה.

יש ילדים שברגע שהם מתחילים לישון לילה שלם הם ימשיכו בזה עד 120 ויש ילדים שלא.

יש ילדים שנכון לתת להם לבכות כמה דקות ולהתעקש על כך שישנו במיטה שלהם,

ויש ילדים שנכון לתת לישון עם ההורים בצורה זו או אחרת.

אין שום כללים בדבר הזה.

יש לי שלוש ילדות וכל אחת שונה בהרגלי השינה שלה. אחת באה אלינו המון באמצע הלילה, אחת אף פעם לא ועוד אחת- בדרך כלל לא אבל מדי פעם באה ללילה או שניים וזהו.

נראה לי הכי נכון זה להרגיש עם עצמך מה טוב לך ומה טוב להם. לזכור שבסך הכל הם קטנים. לא מדובר על ילד בן חמש, שש, אלא באמת על קטנים.

לנסות לחשוב מה הצורך האמיתי שלהם ומה הוא רק ענין של הרגל שחשוב לך (או לא) להקנות,

להציב לעצמך את הגבול של עד כמה את יכולה "לסבול" ילדים במיטה שלך ולחשוב על פתרונות בענין. (יש כאלה ששמים מזרון על הרצפה בחדר ההורים וככה הילד בא בשטק, ישן ומקבל את תחושת הבטחון שהוא צריך בלי להעיר ובלי לתפוס מקום במיטת ההורים)

לחשוב על פתרונות יצירתיים איך ליצור אווירת שינה נעימה בלי צרחות- לשים לו שירים? לשבת לידו ולהחזיק יד?

ובעיקר- לזכור שזה לא ימשך לנצח..

הרי בגיל חמש עשרה הוא לא יצרח כשהוא ילך לישון, אפילו לא בגיל שבע.

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.