בס"ד
עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על עצמינו?
אם דבר שאני רואה בצבעים מסוימים רואה עיוור צבעים בצבע אחר
החושים נורא מוגבלים
ומבוטאים אצל כל אחד כדי שיוכל לתפוס את העולם
אבל אין לנו דרך לעמוד אם כולם תופסים את העולם באותה צורה
או רק קוראים להכל באותם מילים
כלומר
אם הכלי שלנו להבנת המציאות היא תפיסה חושית
עד כמה אנחנו יכולים לקרוא לדבר הנתפס ידיעה?
אולי הכל בחזקת אמונה
ועד כמה ברור לנו ששווה להאמין בחושים
אנחנו תופסים את המציאות כברירת מחדל?
|מבולבל מעט מעצמו|
|מניח את המוח בצד|
|הולך לו לדלג בשדות|
)בס"ד
סוּבְּייקטיביות היא התבוננות מזווית ראייה מסוימת, אישית, שאינה מתבססת רק על העובדות אלא על מחשבות,רגשות ותחושות הקשורות לסובייקט, לפרט. את הסובייקטיביות נהוג להנגיד לאובייקטיביות.
הסובייקטיביים טוענים כי לא ניתן להתעלם מעולמו הפנימי של הסובייקט, וכי גם לרגשותיו ולהסתכלותו הייחודית האישית יש חשיבות מכרעת בהסתכלות על העולם
(מויקי)
בס"ד
הרי גם עיוור צבעים, זה לא שהאור שמגיע לעיניים שלו שונה מהאור שמגיע לשלך, אלא רק שהעיניים שלו מעבדות את המידע שהגיע אליהן באופן שגוי, או שהמוח שלו מפרש את המידע המועבר מהעיניים לא נכון.
וכן על זה הדרך בכל שאר המקרים. יש דרך אחת נכונה לקלוט את המציאות, ויש דרכים שגויות. בין אם בעקבות מום פיזי, כמו עיוורון צבעים, ובין אם בעקבות חינוך לקוי, מוסכמות חברתיות שגויות או בחירה גרועה של האדם עצמו.
בס"ד
כמעט הוספתי את המשפט "ואת כל השונים כבר גירשנו או הפכנו לכמונו", אבל אז ניסחתי הכל מחדש וכבר לא היה לי לאן להכניס את זה.
בכל אופן, כמו שכתבתי שם, יש אמת אחת. גם אם היא נמצאת בידי הרבים, וגם אם בידי המיעוט. והאמת היא הנכון.
בס"ד
עד כמה האמת כוללת את הפרטים הקטנים של מה היא צורה ומה הוא צבע?
בס"ד
והתפקיד שלנו כאן הוא לענות עליה.
עד הסוף. האמת צריכה להכיל מענה לכל שאלה באשר היא.
בס"ד
ואתה תופס דבר אחר
איך נדע מי הצודק?
בס"ד
זה כל העניין.
אחרת ההיסטוריה היתה נגמרת כבר מזמן מזמן.
בס"ד
כי אנחנו לא יכולים לעמוד אותה
אז מה החשיבות של אמת?
חשיבה שלא מולידה מעשה
היא ריקה
וככה גם אמת
בס"ד
אבל ההשפעה מתבררת אחרי כשמאוחר מדי.
מסופר שקיסיג'ר שאל את ראש ממשלת סין ג'ואו אנלאי האם לדעתו המהפכה הצרפתית היתה מאורע חיובי והוא אמר שמוקדם מדי לדעת. אז אני לא לוקח את זה לקיצוניות כזו, אבל בהחלט בכיוון.
בס"ד
מצד אחד אתה אומר שהתפקיד שלנו הוא לברר מה היא האמת היחידה שלפיה מתקיים העולם (שאלה מצויינת )
ואז אתה אומר שאין דרך לדעת מה היא האמת (לא נדע )
לפי זה יש לנו תפקיד שאין לנו דרך למלא
ושבעצם זה גם טוב שאנחנו לא יודעים מה האמת כי "זה כל העניין.
אחרת ההיסטוריה היתה נגמרת כבר מזמן מזמן."
ואם זה טוב שאין לנו דרך לדעת את האמת
אז למה האמת חשובה?
כשאין לנו דרך לתפוס משהו
יש לנו 2 דרכי התמודדות
או להקטין אותו למושגים שלנו וממילא לפספס חלק ממנו כך שהוא לא מושלם
ואז גם ההגדרה שלנו לאמת מוחלטת היא חסרה
או להתעלם ממנו
ובכל מקרה אין דרך לאדם להתנהל לפי האמת
ויוצא שאין לאמת המוחלטת השלכה על המעשים
גם לא עכשיו
וגם לא בעתיד
בס"ד
התפקיד שלנו הוא לברר את האמת. איפה נמצא אותה, זו שאלה מצויינת.
עכשיו, סוף ההיסטוריה הוא דבר טוב. יש הקוראים לזה 'ימות המשיח'. ו'כל העניין' זה לא בהכרח דבר טוב. אלא שזה כל העניין שבגללו אנחנו מסתבכים פה.
וכעת לדיון עצמו:
אם אני מגיע למסקנה אחת, ואת לאחרת- יש לכך הסבר פשוט. אחד מאיתנו טעה. אולי שנינו. הסיבה לטעות היא אחת משתיים. או חוסר בנתונים, או היסק שגוי. לכן, אפשר להשוות את הנתונים שעמדו לכל אחד, ואפשר להשוות את דרכי ההיקש.
יכול להיות שנגלה שאת ידעת משהו שאני לא, ולכן אני אקבל את דעתך. אבל יכול להיות שנגלה שאת קיבלת משהו כנתון, ואני קיבלתי את ההפך, וכשנגלה את זה עדיין נתווכח על השאלה מהי המציאות, מה שימנע ממנו להגיע למסקנה.
הדברים רק מסתבכים כשמגיעים לשלב שבו כל אחד מסיק מסקנות מהנתונים שבידיו. יכול להיות שיתברר שהסקת מסקנה מסויימת בדרך שגוייה, ולאחר הסבר קצר את תביני מה הבעיה ותקבלי את דעתי. אבל יכול להיות גם, וזה הגורם לרוב המחלוקות, שכל אחד מאיתנו יחשוב שהסקת המסקנות שלו נכונה, והשני פשוט פחות חכם ולכן הוא לא מבין את זה.
לכן, הדרך היחידה להגיע למסקנה האמיתית היא לסמוך על החכמים ביותר. ופה טמונה המלכודת- כל אחד חושב שהוא החכם ביותר.
ולכן יש פתרון. והוא, אם כולנו נעבוד גם על החכמה שלנו, וגם על הגאוה שלנו. אולי בסוף נצליח להגיע לאמת.
וזה מתקשר למה שנאמר בהמ הראשון, שכל אחד, בין אם הוא היחיד ובין אם הוא הרוב, צריך לשאוף לכך שכולם יקבלו את דעתו. כי אדם בריא חושב שהוא צודק. מן העבר השני הוא צריך להיות קשוב לדעות אחרות, כי עדיין הוא צריך לתת מקום לאפשרות הקטנה שהוא טועה.
בס"ד
אז עכשיו אתה אומר שיש דרך לדעת מה האמת
ושטעות נעוצה ב-1.חוסר בנתונים 2.הסקה שגויה
אני מוסיפה נתונים שגויים כסיבה נוספת ועיקרית ביותר
בעיה היא שכדי לברר בין שתי דעות
אפשר לקבל את זה שאין בידי את הנתונים שנצרכים
יהיה לך קשה יותר להגיד שההסקה שגויה
כי כל אחד יטען על השני שמסיק בצורה לא נכונה
וממילא שוב לא נגיע לתשובה
ובבעיה השלישית שהוספתי
נצטרך להעמיק ולהתווכח על נתונים בסיסים
(כמו שכתבתי באחד ה-המים אנחנו מבסיסים את הדעות שלנו על פי מושגי בסיס שלאו דווקא נכונים)
וככל שאנחנו נוגעים בבסיס יותר קשה למצוא את הנכון
כך שאין באמת דרך לבירור
מה שנורא הגיוני
אין דרך למוח מוגבל להגיע לתפיסה מוחלטת
ושוב לא יכול להיות שיהיה מוטל עלינו תפקיד שאנחנו לא מסוגלים לבצע
וזהו
התחלתי להסתבך בתוך עצמי
עדיף שאקרא בבוקר ואחשוב מחדש
בס"ד
אבל אני די בטוח שאני צודק.
כנראה שזה שמשהו קשה לא אומר שהוא בלתי אפשרי.
ז"א- ביחס למציאות עצמה באופן המעשי, באופן התודעתי- ידיעה ופתיחות לדבר עליון, אבל "בשקט" לך דומיה תהילה....
כל הכבוד לה!
למרות שלא קראתי את זה.
כשפתחת את הדלת, כבר ידעת שאסור היה לך לפתוח אותה.
איך ידעת?
כי על הרצפה היה מונח מכתב בכתב ידך.
במכתב היה כתוב:
"אם אתה קורא את זה, נכשלת."
נכשלתי במה?
בלפתוח את הדלת.
אבל אם כתבתי את המכתב לפני שפתחתי את הדלת, איך ידעתי שאפתח אותה?
כי כבר היית כאן.
מתי?
מחר.
איך אפשר להיות כאן מחר?
זו בדיוק השאלה ששאלת כשמצאת את המכתב בפעם הראשונה.
איזו פעם ראשונה?
הפעם שבה עדיין האמנת שיש פעם ראשונה.
למה הפסקת להאמין?
כי בכל חדר שמצאת היה מכתב נוסף.
ומה היה כתוב במכתב הבא?
"אל תשאל מי כתב את המכתבים."
אז שאלת?
כמובן.
ומה גילית?
שהשאלה עצמה היא המלכודת.
איך שאלה יכולה להיות מלכודת?
כי ברגע שאתה שואל "מי כתב את המכתבים?", אתה מניח שמישהו כתב אותם.
אז אולי אף אחד לא כתב אותם?
אם כך, מאיפה הם הגיעו?
אולי מהעתיד.
אבל מי בעתיד כתב אותם?
אולי אתה.
אם אני כתבתי אותם, למה אני מזהיר את עצמי?
ממה אתה מנסה להגן על עצמך?
לא יודע.
אז למה המשכת לקרוא?
כי במכתב האחרון היה כתוב:
"החדר הבא יכיל את התשובה."
והוא הכיל?
כן.
מה הייתה התשובה?
שהחדר הבא יכיל את התשובה.
אז מעולם לא מצאת תשובה?
מצאת אלפי תשובות.
למה אתה קורא להן תשובות?
כי כל אחת מהן פתרה את השאלה הקודמת.
אז למה המשכת?
כי כל תשובה יצרה שאלה חדשה.
ומה הייתה השאלה האחרונה?
למה אני עדיין ממשיך לפתוח דלתות?
ו... מה התשובה?
...
למה אתה חושב שאני מספר לך את הסיפור הזה?
כי גם אתה עומד עכשיו מול דלת.
והשאלה האמיתית היא לא מה יש מאחוריה.
השאלה היא:
מי הניח שם את הידית?
ואם כבר שאלת את זה —
למה הנחת שמישהו בנה בכלל את הדלת?
הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!
היום יש תהיות.
למה אני קוראת הודעות מפעם
למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה
למה אני מרגישה שהכל עליי
למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)
למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות
איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה
למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו
למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו
למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי
למה החיים כאלה עליות וירידות
ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים
לא תמיד, אבל לפעמים כן
למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה
איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי
אני זוכרת שהיו הרבה יותר
ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם
מעניין
אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא
למה הפסיקו לייצר נוקיה208
למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208
למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן
ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר
אפילו בנות מפה שפעם היו לי
מה שלומך?
ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.
ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא
למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא
למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה
אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה
אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא
אני רוצה להיות עצמאית
אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב
מספיק לי די והותר מה שעובר עליי
והעומס הזה שמגיע
מכל מיני סיפורים שקורים מסביב
עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור
עד שהבנתי שהוא ברור
אסור לי להיות שם יותר מידי
ואני מוגבלת
אני יכולה להיות נחמדה
להתעניין בשלום
להביא משהו נחמד אם מסתדר לי
אני לא יכולה לתת את הבית שלי
או את האוכל שלי
או את הלב שלי
וזה גם לא יעזור
עכשיו צריך להתפלל
ואיפה אני ואיפה להתפלל
ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם
אבל יש לי תפקיד
כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי
הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים
הוי טאטע רחמים עלינו
אנחנו רוצים להתפלל
חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן
מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור
בקיצור גאולה עכשיו
זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו
ובלי הנחת של אביגייל
אנחנו רוצים בית דוד
מהר עכשיו אין זמן לחכות
חיכינו מספיק אביגייל
טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו
ותן לנו שמחה!
משהקוראים לזה מובחנות
אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית
אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית
צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.
מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.
אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.
אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.
לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.
כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?
אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.
ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה
אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה
להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר
כי לחשוב עליה בלי יכולת לעזור זה קשה
ולעזור זה לא אפשרי
אז מה נותר?
להתפלל
והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין
ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם
ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.
ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.
אולי, אני לא יודעת.
בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי 
חחח
איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.
זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.
(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")
לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.
בסדר
אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.
אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.
הדבר הכי חשוב.
אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.
צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.
לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.
והוא אמר לי תודה רבה.
יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.
כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה
ואשריכם לגמרי כמו שנאמר
אבל
לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי
ואם האדם הזה הוא אישה אז כן
צריך לומר תודה גם אם זו אישה
עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה
(למעט שבועות? אולי)
אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו
וואו
אשריך לגמרי
והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ
אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא
להבדיל בין החיים, כן.
(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)
הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?
אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.
זה חרא
דחוף!!!! ההגנה הזאת תוקעת לי את הטלפון...
אח"כ אם זוכרים אותך
