בסביבות גיל חמש. (הילדים שלי התחילו עוד קודם, כי בגן דיברו איתם על זה...)

אם היא מדברת ומבינה, את יכולה להסביר לה על זה בקטן, ובפשטות.

שצריך שיחה יזומה בנושא (כמו לדבר עם ילדה גדולה על מחזור) אלא מדי פעם כשעולה משהו- מתייחסים אמונית, למשל- שומעים לא עלינו על מישהו חולה- אנחנו מתפללים עליו/אומרים לה' תודה... ממש ככה בזרימה של החיים, שהבית יהיה חי אמונה, לא שיחה כזו מסודרת...

מנסיוני ראיתי אצל צאצאי [ילדים ונכדים] שיש כאלה שהאמונה ב-ה' מופיעה אצלם באופן טבעי מגיל רך מאוד -- וזה נשאר כך לתמיד. אך יש כאלה שלא רק שזה לא קורה להם באופן טבעי אלא ששום שיחות והסברים לא משפיעים עליהם. [ולא מדובר בילדים  שרוצים לעשות "דווקא"].

זאת שאלה גדולה מאוד -- איך אפשר להקנות אמונה לבן אדם? אפילו הגישה הראציונאלית "לא יתכן שמשהו יתקיים אלא אם כן מישהו יצר אותו. אם יש שולחן, בוודאי היה נגר שיצר אותו, אז איך יתכן שיצירה כ"כ גדולה וכל כך משוכללת כמו העולם -- לא נוצרה ע"י מישהו, כלומר הקב"ה?" -- לא עוזרת. בן אדם כזה יגיד לך -- "אני לא יודע לענות על הטיעון הזה אבל זה לא אומר שהטיעון הזה מוביל לתשובה שיש מציאות ה', כי אם כך, מי ברא את הקב"ה? כרגע, התשובה היא רגשית. "אני מרגיש שהקב"ה קיים ושהוא ברא את העולם וכל מה שיש בו."

אגב, גם התשובה החילונית המקובלת שהבריאה נעשתה באופן ספונטאני כתוצאה מה"מפץ הגדול", לא עונה על שום שאלה. וכי -- מה גרם ל"מפץ הגדול"? המדענים החילונים אינם יודעים.

אין מנוס מהמסקנה שגם עצם השאלה הזאת, שהיא השאלה הכי חשובה שעומדת בפני האדם, וחוסר יכולתו לענות עליה במונחים ראציונאליים, מוכיחה את אפסותו של האדם.

משהו עמוק בפנים שתפקידנו כהורים הוא לגלות בעצמנו ובילדינו. ושוב- זה מתוחזק ע"י הדוגמה האישית שלנו, באיך שאנו מדברים, מתייחסים לתורה, לה', לתפילה, להכל...

לא צריך להגדיר זמן מסויים, יש פעמים שהם פתאום מתחילים לדבר על זה.

בדרך כלל בגן 3 הם לומדים ספר בראשית אז מדברים איתם על זה, וכמו שאמרו מעלי כשיש איזו מחלה לא עלינו להתפלל לה'.

ואני לא מקפידה במיוחד רק אם אכלנו בשרי אז לא לאכול מיד אלא לחכות קצת ולשטוף את הפה

אני מחכה לבן שלי מספר שעות לפי גילו. זאת אומרת לבן ש לבוש  אני מחכה ש לוח שעות ,  לבן הארבע אני מחכה ארבע שעות. בהצלחה!

לעניות דעתי , בעקבות התעסקות יתרה בעניין מציאות ה' וכו', אין צורך לדבר עם הילדים על זה בצורה שבלונית, קרי -יש אלוקים בשמים (או בכל מקום אחר) והוא שומר ומגן עלינו..

ההכרה במציאות עליונה זה משהו הרבה יותר פשוט ממה שחושבים ולכן לילדים קל יותר לקבל את זה שיש מישהו/משהו שדואג לו..

אני חושב שהרעיון של התפילה צריך להיות ניכר יותר בבית -שהבית ידבר אמונה, ז"א שכשמישהו חולה ואין יותר מידי מה לעשות- הילדים רואים את אמא מתפללת והם מבינים לבד מה היא עושה.. לא צריך להסביר להם יותר מידי.. הם מכירים בכך בעצמם.

עצם ההבטה במעשה הזה מביא את הילד לידי הכרה שיש משהו מעבר למציאות המוחשית, וזה מספיק ביחס לגילו, הוא יתחיל לשאול על זה שאלות.

אם זה לא התעורר ממנה,

ותעוררי את זה במאולץ זה יכול לגרור תהייה, אינסוף שאלות לא ברורות, וחוסר הבנה בתשובות שתפסקי לה.

ולגבי בשר וחלב- היא מן הסתם מבינה מהו מאכל בשרי ומהו חלבי. את יכולה להסביר לה שצריך לחכות קצת בין אכילה לאכילה.

לא חייבים 6 שעות כמובן, אבל שיורגש שיש עניין להמתין בין לבין.

כמו בכל דבר ברגע שמתפתחת הבנה, אפשר להתחיל לחנך לזה

במתינות ובנחת

אני ממש לא מסכימה עם מה שנכתב כאן. בגיל 3 הילדה לא תשאל אינסוף שאלות ולא תישאר תוהה וחסרת הבנה.

אני חושבת שבגיל הזה היא פשוט סופגת את מה שאת, ולא שייך כל כך לדבר על זה כי זה לא מעניין אותה (אלא אם כן היא שאלה בעצמה). ובכלל, זה משהו שבד"כ עולה תוך כדי שיחה. אין צורך ליזום במיוחד, אפשר להכין מראש הסברים שמתאימים להבנה של ילד קטן, ולהשתמש בזה כשזה מתבקש במהלך שיחה.

מצד שני, אם תעלי את הנושא זה לא יכול להזיק. אם היא לא בשלה, היא פשוט תתעלם ותמשיך הלאה. אם זה ממש בוער לך את תמיד יכולה לנסות, והיא תקלוט כשתהיה בשלה...

יכול להיות שזה באמת עניין של בשלות ובגן שנה הבאה ידברו איתה על זה וזה יתפתח שם.

תודה רבה לכל העונים עזרתם לי מאוד

הק"בה אמור להיות נוכח במציאות שלנו אנחנו אומרים: ב"ה ,מתפללים, ישתבח שמו,ועוד...... וזה נטמע בילדים באופן טבעי אין צורך בשום צורה יזומה או מלאכותית לדבר, אלא אם הילד מעלה את הנושא ,לתת תשובה מענין השאלה ובע"ה הכל יהיה בסדר 

בס"ד

ב"ה, בע"ה, צרך להתפלל ש.., ה' ישמור, תודה לקל, וכ' וכ'-

אלו אזכורי ה' שאנו מזכירים בלי סוף במהלך היום,

גם בנוכחות הילדים.

זה מקום ראשון שהילדים מתחילים לספוג אמונה, כשהם מסתכלים עליינו.

מעבר לכך לראות את אימא מתפללת, או מדליקה נרות שבת,
או שמה מטבע לצדקה בצירוף לחישה של תפילה, הילדים רואים, קולטים, סופגים.

מעבר לזה כמובן לומדים פרשת שבוע, מספרים סיפורי צדיקים.

כדאי לפני שהילדה מתפללת, לומר לה "עכשיו אנו מתפללות לה', ומחברות את הלב שלנו לה',

כדי שכל היום נהייה קשורות אליו". (אגב מומלץ לומר זאת גם לעצמינו לפני שחרית..)

בהדלקת נרות שבת אם היא כבר מדליקה, אז לפני ההדלקה, ואם עוד לא אז בזמן שאימא מדליקה

לקרוא לה, ולומר שעכשיו זה זמן מיוחד שאפשר לבקש מה' כל מה שרוצים,
ושתעמוד לידך ותתפלל במילים שלה, 

כל הנ"ל ועוד הרבה מעבר, בונים ומטפחים את האמונה של הילד הרך בבורא עולם.

שיחות על אחדות ה', וניסיונות להגדירו-

ושאין לו דמות הגוף וכ'- לא נראה לי שצריך ליזום לפני שהילדה שואלת.

אמנם אני עדיין בחורה, אבל גננת שנים ארוכות

ודודה לאחיינים מתוקים.

ילדים מבינים הכל הכל מהרגע שהם נולדים

הנה בן של חברה טובה בגיל הזה (3) אומר לה:

"יש לי בוירא עוילם יכול הכל"

ולמה? כי כל פעם שהוא רוצה משהו היא מבקשת איתו יחד מהבורא כל יכול!

ומודה לו וכו'

בס"ד

פעם אחת כאשר בני הגדול היה בגיל שנתיים וחצי,
(והיו לי כבר עוד שניים) הייתי צריכה בדחיפות לשטוף את הבית.

החמוד סירב להישאר בחדרו וכל הזמן הסתובב לי בין הרגליים,

כשכלו כל הקיצים וההסברים, שמתי אותו בלול של אחד הקטנים,כי הוא עדיין לא ידע לטפס ולצאת משם.

תוך כדי הסברתי לו :"אני מאד מצטערת, בקשתי ממך לא להסתובב בזמן שאני שוטפת,
זה מסוכן, אתה יכול ליפול וכעת תחכה כאן שאני אסיים".

היא התיישב בלול, ניסה להעסיק את עצמו,
ולפתע כשאני עוברת ליד החדר אני שמועת אותו קורא בקול

"ה' בבקשה תוציא אותי מכאן!!"

הצצתי, ואני רואה אותו עומד בלול, אוחז ב"סורגים" כמו בסורגים של כלא, מביט לשמיים ומבקש
"אני לא רוצה יותר להיות כאן, בבקשה בבקשה ה' תוציא אותי!"

כצפוי, נשברתי. הוצאתי אותו, ואמרתי שה' שמע בקול תפילתו...
(אגב עד היום ב"ה (גיל עשר) הוא מרגיש שה' שומע בקול תפילתו,

הרבה פעמים אומר "התפללתי לה' ש.. וזה קרה בדיוק כמו שבקשתי.." וכ'.

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.