"מתאכזבת, כועסת, מתפרצת ובוכה".. אז קודם כל, מחבקים ומנחמים - ואח"כ מנסים בשפה שהיא מבינה, לראות מה היא רוצה. ומסבירים בנחת מה שייך ומה לא, ומה החלופות האפשריות. סבלנות.. מדברים בנחת - והיא תרכוש אמון.

אתמול היא עמדה חצי שעה ליד החלון ומררה בבכי כי לא יצא לנו לטייל בחוץ(קצת בעייתי כשאני חייבת להוציא את כולם בחום כזה)וכואב לי עליה וכואב לי שיש המון דברים שאני לא יכולה לקיים ובכלל אני נהיית חסרת אנרגיה וסבלנות עם המטבוליזם המחורבן הזה.

ותשתדלי להתגבר במידת האפשר.

אם היא עומדת ובוכה, אפשר "להזדהות" ולהגיד לה שכעת חם - ונלך פעם אחרת. לשאול מידי פעם אם כבר נרגעה, אם רוצה לשתות משהו - העיקר שתרגיש שאת "איתה". הברירה אינה "כניעה" כשאינך יכולה, או "אסרטיביות".. אלא חום ואהבה, ולא להתייסר יותר מידי אם אינך יכולה בפעל לנהוג כפי שרצתה. זה קורה לכל אמא. העיקר שהיא מרגישה שיש יחס אוהב ורצון להיטיב. וגם זה שהיא רואה שאמא גם אוהבת וגם לא נבהלת מידי מהבכי, למרות ההשתתפות בצערה, גם זה די טוב עבורה..

כי זה מתחבר לשיחה שהיתה לי היום עם מכרה שדיברה איתי בין היתר שאני לא צריכה ככ להחמיר עם עצמי.

הבעיה שהם לא ממש יצאו החוצה כבר 3 חודשים כי לא הייתי שם לצאת איתם ואם אני לא שם אז...

פשוט המדריכת הורות מדברת כל הזמן על שצריכים להיות אסרטיבים ולשים גבול בעוד אני באמת יותר נוטה לדעתך למה לא באהבה וברוך?אבל אולי כרגיל במקום אהבה אני מתרככת מידי ולא מספיק תקיפה.

ה"מדריכת הורות" מבלבלת בין שני מושגים. לדעת לשים גבול - זה נכון. אבל זה לא קשור ל"אסרטיביות", לפחות איך שנתפסת הקונוטציה שלה. אפשר באהבה רבה, ובאמפתיה, להגיד לילד שאמא לא יכולה כעת - ובוא נעשה משהו אחר, למשל.  גם אדם מבוגר מעדיף שאם צריך לומר לו שאי אפשר משהו, יגידו את זה בנעימות והבנה, גם כשאומרים לגמרי בהיר שאי אפשר.

דבר שני, באמת לא לצאת החוצה כ"כ הרבה זמן - זו בעיה. אז אפשר אולי לצורך הבילוי הנקודתי הזה, לבקש איזו נערה יהודיה אמינה, שתיקח אותם קצת, כמובן במקומות בטוחים בלבד.

אפשר להתחשב ביכולת שלך - ויחד עם זה, לדאוג ש"פונקציונאלית", יהיה להם את האפשרות למה שצריכים. לא או שאת עושה מה שבאותו רגע לא יכולה, או שלא נעשָה כלל ואת עם מצפון..

לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהיא התרגלה לאלכוהליסטים,מסוממים,סכיזופרנים וכו אז בסוף שלפתי את המרגיע האולטימטיבי-הסרט שהיא אוהבת.

אין,אלי אף אחת לא תבוא.

אין לי וזה בידיוק אחד הדברים שבעלי מונע ממני  מפני שהוא לא ממש מבין מה ילדים צריכים אלא רק שאפשר להכאיב לי ולהחליש אותי כשהוא מונע ממני לתת לילדים מה שהם צריכים.

"תבוא אלייך". אלא מישהי שתיקח אותה. אולי תמורת תשלום מועט.

מה שהתכוונתי היה שמצד אחד תתחשבי בעצמך אם אינך יכולה להוציא אותם, ואל תחושי רגשות אשמה - ועם זה לדאוג שלמעשה יוכלו לקבל את זה במידת האפשר. כמו הדוגמה שמישהי תצא איתם קצת.  ואולי תבקשי בנחת ממי ש"מטפל" בענין, להסביר לבעלך את החשיבות שיוכלו לצאת, וששוה להשקיע בזה כמה דולרים..

הצלחה. כמה שפחות לעסוק במירמור - גם אם יש לו סיבות טובות - יותר בריא..

הוא לא מבין למה ילדים צריכים לצאת החוצה לפארק או למקומות אחרים כמו שהוא לא מבין למה ילדים צריכים תזונה נאותה,בית מסודר,בגדים,צעצועים,הוא לא אדם רע,פשוט מין פיגור התפתחותי שהרי אף אחד לא לימד אותו כשהיה צעיר ובגילו הוא כבר לא רוצה לשנות.

היא כבר החליטה שהילדים אולי יהיו אצלו אז אני לא ככ יודעת אם יעזרו פה הסברים,אולי מקסימום אם היא תסכים להסיע אותנו לפארק באיזור אבל זה מסובך.

רק מה קורה כשזו הילדה שלך שאתה רואה רק כמה שעות רק פעמים בשבוע?

ומי יודע מה אומרים לה?אולי שאני לא אוהבת אותה או לא אכפת לי או שאני לא מסוגלת לדאוג לה?

אני יכולה להאשים את הילדים שכשהם באים להורים שלהם אז באופן טיבעי הם רוצים להתפנק?

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....