"לא תוכל להתעלם". הבת שלך זקוקה לנחמתך והגנתך. הקב"ה תכנת את העולם כך שילדים בני שנה עוד יהיו בחסות הוריהם, ולא אמורים 'להסתדר לבד' (האמת היא שאפילו בגילי, צמד המילים הזה משרה עליי עצב, ותחושת בדידות גדולה).
אז לנחם - ללא ספק, ודאי. אבל לדעתי גם להגן.
איך להגן? זה תלוי בתחושת הלב. סך הכול הסיטואציה די מורכבת - גם הבת שלך, גם החברה-האמא, ואני לא יודעת אם ועד כמה הפעוט השני מעורב בעניין; אני לא חושבת שיש מישהו שיכול להרגיש את מהלך הדברים שם יותר טוב ממך.
אם נראה לך שזה מתאים ומסתדר עם כל הדמויות הפועלות, הכי טוב בעיניי לנסות להידבר ישירות עם הילדונת הפוגעת. סך הכול גם היא עוד קטנטנה וזקוקה להדרכה. יכול להיות שהיא תגיב טוב אם תיגשי אליה בחיוך, ברוך, ותלמדי אותה "ככה זה לא נעים לקטנה, תראי, הנה, ככה מלטפים. או! את רואה איך היא מחייכת עכשיו? איזה כיף לה שילדה גדולה וטובה כמוך משחקת איתה!"
אם את מרגישה שזה לא מצב מתאים לזה, שזה לא יעבוד טוב, או שהחברה שלך תראה בזה פגיעה בסמכותה או משהו (שוב, לא מכירה את הנפשות הפועלות) - אז לשחרר את הצד של הילדה הגדולה - מה לעשות, היא לא באחריותך ולא נוכל לתקן את כל העולם - אבל עדיין בהחלט להגן על הקטנה שלך.
ושוב זה לשיקולך, על פי הנסיבות בשטח - האם יש אפשרות כשאת רואה שהמכה מתקרבת להרחיק את הקטנה ולא לאפשר לזה לקרות? האם יש אפשרות לשמור על מרחק כל הזמן?
אם נראה לך שהמצב הוא כזה שאין שום דרך למנוע את המכות, לעניות דעתי עם כל הצער צריך לוותר על חברתם. אין לקטנה שלך מי שיגן עליה חוץ ממך, אלייך היא נושאת עיניה שתשמרי עליה כל עוד אין לה יכולת לעשות זאת בעצמה.
אני ממליצה מאוד שגם באפשרות הקיצונית-יחסית הזאת, של הפסקת המשחק המשותף, תקפידי לא לפגוע בחברתך. היא האחראית לחינוך ילדיה - ואת האחראית לחינוך ילדייך. הכול מתוך כבוד הדדי ואהבה.
בהצלחה!
