את לא האמא היחידה שמתמודדת עם זה. לגמרי לא..

פעם שמעתי בחיוך- שכשהתינוק יוצא, יוצא איתו גם שק של מצפון ורגשות אשמה.

אני חושבת שצריך לדעת להרפות ולבטוח בה'.

הקב"ה שלח את הנשמה היקרה הזאת דרככם לעולם. אתם דואגים לה, מטפלים בה כפי יכולתכם. אך אל תשכחי- היא בידי ה'.

זה דורש הרבה ענוה ושפלות. להבין שלא הכל ביכולתנו.

את נשמעת אמא מדהימה ומסורה מאד! 

ותשמחי בכל הטוב שאת נותנת לילדה שלך.

אם הילדה מקבלת מכה חלילה- זה גם רצון ה'. אין אפשרות להיות עם הילדים באופן טוטאלי ומוחלט.
ובגלל שאני חוששת לא אשאר איתה ערה לילה מרוב פחדים ודאגות..

יש את ההשתדלות הבסיסית שאנו יכולות לעשות.

אך ב"ה שלא הכל בידנו!

לביתך!! אני מקנאה בך כי אני, ב"ה אמא לכמה ילדים ומרגישה שחוקה בקטע הזה...

אני חושבת שעם הזמן, הניסיון ועוד ילדים-מגיעים לאיזון, ומבינים מתי באמת אני לא בסדר ומתי אני בן אדם וטועה כי אני לא מלאך, ומתי זה ממש בסדר מצידי...

אבל תפנימי טוב טוב שאת אמא מקסימה, האמא הכי טובה למתנה שה' נתן לך מתוך אמון בך,

וגם אם טעית- אף ילד לא מת מבכי ,או מלחכות עוד 5 דקות למטרנה.

יש טעויות שהן סבירות ויש שצריך להיזהר, כמו נפילה מהמיטה, שזה נפוץ על אף שצריך להיזהר. את לא הראשונה ולא האחרונה שזה קורה לה...בהצלחה יקרה!!!

בנחת!

אמא יקרה,

עוד לא נולד תינוק עם מתכון ביד איך ומתי ומה בדיוק להאכיל, וכיצד להתנהג עמו.

כמו שתארת בדיוק ילדים גדלים הכי טוב שבעולם! מה ששם אותך במקום של "האמא הכי טובה בעולם".

גם כשבני ישראל יצאו ממצרים, והקב"ה נשא אותם על כנפי נשרים, משה לא תמיד ידע מה לעשות, ככה גדלים, הקב"ה עושה זאת בכוונה כדי שנלמד להתמודד עם קשיים, אתגרים וכל מיני דברים שבוודאי יקרו לנו על פני כדור הארץ.

תמשיכי לזרום, אם את עייפה, התינוק המתוק שלך ימתין קצת, מותר לך לנוח. הוא בוכה כדי שתדעי שהוא רעב, ואת נחה עוד קצת כדי שהוא ידע לדחות סיפוקים...

בהצלחה רבה

ילדים זה שמחה, והרבה שמחה, חבל לקלקל אותה עם רגשי אשמה!

אבא

להסתכל על המצבים האלה כעל חלק נורמלי מהגדילה ומהחיים בכלל, לא כעל תקלה ובעיה. 

תודה רבה לכולכם

קראתי אמרה יפה:

להורים מושלמים יגדלו ילדים בינוניים.

ילד גדול מתוך הקשיים וההתמודדויות הנורמליות שלו.

וגם את.

זה נומרלי, במיוחד אצל ילד בכור.

תנסי להיות אמא טובה כמו שאת, כמו שטוב לך, אל תיכנסי למסלול של 'למלא לה את כל הצרכים' כי לעולם לא תצליחי.

את גם לא אמורה להצליח.

זה הנורמלי.

אגב, את מכירה את הספר 'צומת הדרורים'? (חיה הרצברג)

אם לא, שווה לך להכיר.

את כותבת "לפי תפיסתי התפקיד של אמא הוא למלא את כל הצרכים, הרגשיים, הפיזיים והנפשיים של הילדים שלה"

אני רוצה לשתף אותך שקראתי את זה והרגשתי שיתוק, פחד מקפיא.

האם יש איזו שהיא משימה בעולם שאוכל למלא אם אני באה אליה מראש בתפיסה שהתפקיד שלי הוא לעשות את כולה בשלמות, ללא דופי?

למשל, אני יושבת להכין עבודה ללימודים. האם אצליח לכתוב ולו חצי עמוד ראשון אם התפיסה שלי היא שהעבודה חייבת להיות כלילת השלמות?

או - אני לומדת לסרוג. האם אני אצליח ללמוד אם מראש אני בתפיסה שהסריגה חייבת להיות יפהפיה, שימושית, אחידה ללא פשרות?

אפילו צעד ראשון לא אצליח לעשות ככה.

מדרגה גבוהה מדי גורמת שלא נוכל אפילו להתחיל לטפס. נישאר תקועים במקום. זה לא עובד ככה.

לתפיסתי זה גם טוב מאוד שזה לא עובד ככה, כי ככה לא רק הילדים שלנו (שעליהם אדבר בהמשך) אלא גם אנחנו מרוויחים המון. אני מאמינה שהקב"ה נותן לנו את הילדים המתוקים האלה גם כברכה בשבילנו. שנצמח, שנבנה בנו את היכולות שלנו ונגיע למקומות שלא היינו מגיעים בלי ההתמודדויות שההורות מזמנת לנו.

הורות, כמו זוגיות, היא הזמנה לעבודת מידות אינסופית, מסלול עולה שהקב"ה זימן לנו בתוך גן פורח עם נוף יפהפה (כי מה יותר מעשיר וממלא את הלב מלגדל ילדים?), שיהיה לנו טוב על הלב לטפס בו.

אם היית מראש בפסגה, בשביל מה לך כל המסלול?

איזו עבודה את רוצה להשאיר לך לעולם הזה, אם היית אמורה להיות מושלמת מראש?

ובקשר לקטנטונת שלך, ולשאר הנשמות הטהורות שעוד יבואו בע"ה: אחת המתנות הכי טובות שאת יכולה לתת לה זו דוגמה אישית לקבלה עצמית באהבה.

אהבה בחסד, כמו שהקב"ה אוהב אותנו: לא בגלל, לא בזכות, לא בתנאי כלשהו, אלא זרם קבוע של אהבה שמחיה את הגוף ואת הנפש, מתנת חינם מה' אלינו. כך את רוצה להשפיע אהבה על הילדונת שלך, נכון?

כדי להשפיע אהבה בצורה כזאת, את צריכה להשפיע על עצמך אהבה בצורה כזאת.

ואהבת לרעך *כמוך* - כמו שאתה מסוגל לאהוב את עצמך.

תתייחסי לעצמך כמו אמא טובה ומחבקת. לא בביקורת של מה עשיתי ומה לא עשיתי ולמה - בדיוק כמו שאת לא רוצה לגדל את בתך באווירה כזאת - אלא בדאגה כנה ומסורה: איך אני מרגישה? האם אני זקוקה למשהו? האם קשה לי? איך אפשר לעזור?

מלאי את עצמך באהבה, והאהבה תאיר ממך החוצה. הבת שלך רק תרוויח.

וכשיש לך טעויות קטנות פה ושם? תמיד מותר להתנצל אוי מתוקה, אני מצטערת, לא שמתי לב שאת רעבה. הנה אמא תיתן לך אוכל...

כך את מלמדת אותה לא להתייחס לטעויות קטנות כסוף העולם, ומאידך גם לא להתכחש להן. פשוט לראות אותן בפרופורציה הנכונה.

אגב, כשכתבתי את משפט ההתנצלות פתאום נזכרתי בהתנצלות של משה רבנו, על פי חז"ל:

"אמרו רבותינו כשהיה משה רבינו ע"ה רועה צאנו של יתרו ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסוח, כיון שהגיע לחסוח נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל"

הנה, דוגמה למנהיג אמיתי!

חזקי ואמצי.

לא בראייה ביקורתית ומחמירה אלא מתוך אהבה וסבלנות. לא חשבתי על זה ככה, תמיד חשבתי שההתייחסות שלי אל עצמי צריכה להיות שונה מההתייחסות אל שאר משפחה, אבל עכשיו אני מבינה שזו טעות, שרק מה שבא באמת מבפנים הוא אמיתי ויכול להתקיים. תודה רבה על כל התשובות, זה מאוד מחזק

יש ספר שנקרא "צומת הדרורים". ספר מומלץ באופן כללי.

 יש שם קטע שדן ב"מהי אמא"?

והנה הציטוט: "ואני אומר לך, שאמא היא מי שאומרת 'מה' כאשר הילד מהחדר השני קורא "א-מא!". אמא- רק להיות. בלי לנהל, בלי לארגן, בלי קשר למה שאת עושה, אם את בכלל עושה משהו.

הילדים בחדר בונים בלגו, את במטבח קוראת ספר ושותה כוס תה. הם יודעים שאת שם. אין ביניכם שום דיבור עכשיו, שום התעסקות משותפת, רק ידיעה הדדית של יחד כזה, של עצם הקיום".

יש בדברים האלה הרבה אמת. לא סתם השכינה מכונה "אמא". כי מה שהיא עושה זה "לשרות". השכינה שורה. פשוט נמצאת. ובזה מעלתה.

אז נכון שיש לנו המון תפקידים והרבה מהצלחת הילד ואושרו תלויים בנו. אבל קודם כל יש כאן, בבסיס, משהו שטוב שנזכור אותו בין כל התפקודים והתסכולים.

ועוד נקודה אחת: מי שלא עושה לא טועה. מי שלא מתחתן אין לו בעיות בזוגיות ולמי שאין ילדים אין בעיות בגידול ילדים ובחינוכם. מי שעושה, ומי שב"ה יש לו ילדים, ועושה הרבה מאוד- בוודאי שיטעה לפעמים. איך אפשר שלא?

אבל למרות שק רגשות האשמה שיש לנו (ואכן יש..) אנחנו צריכות להשתדל לא להיכנע לו. ולהגיד לעצמנו: "טעיתי. בעסה...עכשיו איך אפשר לתקן?" .ואפשר לתקן.

אנחנו צריכות להתפלל לה' שיתן לנו עצה טובה ותבונה לדעת איך לנהוג בכל מיני מצבים וגם להבין שבאמת אנחנו מעצמנו לא תמיד יודעות. פשוט כי אנחנו רק נשים ולא מלאכיות....

וכמובן- עם כל הנקודות השחורות שיש לנו נטיה לסמן לעצמנו- כדאי גם להרים את המבט ולהתחיל לסמן את הנקודות הורודות והיפות. במיוחד לאור העובדה שאת אמא טריה, חדשה בעסק. תני לעצמך את כל הקרדיט על הדברים שאת עושה טוב, ונכון ויפה. מגיע לך.

בהצלחה!

בס"ד

איך יותר טוב לה? עם אימא שמחה או עם אימא מלאת ייסורי מצפון?

השלב שהפסקתי עם ייסורי המצפון היה כשהבנתי שזה לא עוזר לילדים שלי ולהפך.

תינוק מרגיש את עצמו כחלק מאימא. אימא אשמה- תינוק אשם. (והוא לא מבין מה הוא חווה)

לכן כשעולה לך מחשבת אשמה- תעיפי אותה על ידי מחשבה אחרת.

כמה מקסימה התינוקת שלך, כמה כייף היה לכן בגן משחקים, במקלחת, איזה יופי היא חייכה יום ל..

אילו צלילים חדשים היא הפיקה. כל דבר טוב. אבל תחליפי את המחשבה הלא טובה שעולה במחשבה שמחה. 

לפעמים מה שעוזר להפסיק עם האשמה כלי מישהו זה כשמבינים שלהרגיש אשמה זה להוסיף חטא על פשע.

לא מספיק שהיא נפלה, היא צריכה גם לקבל אימא מיוסרת עם רגשי אשמה??

לי זה עזר...

בהצלחה

שהכל בידיים של השם-אנחנו עושים את ההשתדלות. גם השתדלות של תפילה לשמירתם ולהצלחתם. הרי שליטתנו כ"כ מוגבלת. אם את יודעת שעשית מה שאת יכולה וגם התפללת עליהם-אין מקום לרגשות אשם.

לדעת שלכל ילד יש את המסלול שלו,ולכן מה שהוא עובר זה בהשגחה פרטית מכוון לו,כולל הטעויות שאנחנו עושים כהורים. ברור שלא לסמוך על זה מלכתחילה, אבל אם כבר קרה/קורה משהו שאין לנו שליטה עליו או שעשינו טעות-לדעת שגם שם יש השגחה פרטית,הרי כל ילד הוא אדם בפני עצמו.

מכירה עוד המון כמותך ממליצה-וראיתי ממליצות רבות על חוג הורים בגישת שפר ראי באינטרנט ההבדל וההצלחה לא יאומנו

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....